"בכיתי על הידיים שהשארתי בעזה, ושאלתי את עצמי אם היה שווה"

"סליחה על השעה אבל אני פשוט חייב. התקופה הקרובה הולכת להיות מורכבת והיא איננה פשוטה כלל. אני מרגיש שהעם שלנו מפולג, כואב, שונא, מאוכזב, מיואש...", כתב.

"אני יושב מול מסך הטלפון היום ופשוט קורא בניסיון לאתר שביב תקווה והנה הגעתי ל 1:35 ופשוט לא מצאתי... אבי בן ה-70 ישב לצידי בסלון ואמר, בפשטות הכול כך אופיינית לו: 'שנאה כזאת לא ראיתי בחיים שלי במדינה', ואז זה הכה בי הכאב הזה בחזה, הלכתי לחדר ופשוט התחילו לזלוג לי דמעות".

"כן, אני, שלא בכיתי ברגעים קשים שאיני מאחל לאיש, ישבתי היום ופשוט וביכיתי, לבד עם עצמי, דמעות מאופקות אך מלאות כאב, כפי שלימדו אותי לבכות בצבא על אחים לנשק שאבדו לי, בכיתי על עם ישראל שקורע את עצמו לרסיסים בשנאה חסרת תקדים", המשיך שילון וכתב.

"בכיתי על הידיים שהשארתי בעזה ושאלתי את עצמי, אולי בפעם הראשונה בחיי, האם היה שווה להילחם על עם ששונא את עצמו?

"בכיתי על שירה שלי, שבמציאות אחרת אני הייתי מלמד אותה לקשור נעליים, והיום איני יכול לעשות זאת, בכיתי על המציאות שאליה היא גדלה. אוי, כמה כואב לי לשמוע את האמירות היום, בלי קשר לאג'נדה פוליטית, הכל פשוט מלא שנאה! מה קרה לנו עם ישראל? מה קרה לנו עם ישראל? מה קרה לנו עם ישראל?", תהה שילון בכאב.

לפני ארבע שנים, בעת ששילון שירת בגבול רצועת עזה, הפעילו מחבלים פלסטיניים מטען שהתפוצץ. כתוצאה, נקטעה כף ידו האחת והשניה התרסקה. שנתיים לאחר מכן, לאחר שיקום ארוך התחתן שילון והיום הוא אב לשירה התינוקת.