פרשת ויגש: מדוע רק בני אדם נועלים נעליים?

פרשת "ויגש" מתארת את סיום הסאגה המשפחתית של יעקב אבינו. יהודה הוביל מהלך אמיץ ומלכותי, שבעקבותיו לא יכול היה יוסף להתאפק, והוא חשף עצמו בפני אחיו. לאחר מכן, יעקב ירד אל יוסף – למצרים, והתגורר בה עד יום פטירתו.

המעגל מתחיל להיסגר. יוסף חלם על שלטון ומלוכה, והנה החלום מתממש.

מלכות של אמת מתחילה בשלטון האדם על כוחות גופו ונפשו, ורק לאחר מכן היא מסוגלת להתרחב גם על אנשים אחרים. יוסף שחה נגד הזרם והסחף הסביבתי בהם הוא חי. הוא עמד בצדקותו, ונשאר "יוסף הצדיק" על אף שהתגורר עשרים שנה בסביבה עוינת, בעלת תרבות אנטי ישראלית ואנטי כל דבר שבקדושה. יוסף שלט על יצריו ועל עולמו הפנימי, ובעקבות כך הוא זכה להיות משנה למלך מצרים, ולכלכל ולפרנס את עמו.

ישנו מדרש מעניין האומר, שאחי יוסף לקחו את כסף המכירה שקבלו בעד יוסף וקנו בו נעליים לרגליהם. המקור לכך הוא הפסוק: "כֹּה אָמַר השם, עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ. עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (עמוס ב, ו). "ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, וכל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות נעלים לרגליהם" (פרקי דרבי אליעזר, לח).

מדוע האחים חשו צורך לקנות נעליים לרגליהם מיד אחרי המכירה? מה עומק העניין?

הנעליים שלרגלי האדם משמשות חציצה בינו לבין הקרקע. חוץ מחציצה פיזית לשם נוחות, הנעליים מהוות גם סימבוליקה לתפקיד האדם – התרוממות פנימית מעל אפרוריות החומר. אדם הוא בעל החיים היחידי אשר זקוק לנעליים, משום שרק הוא זקוק לתזכורת עבור תפקיד חייו – התרומם מעל החומר הגס! אתה צריך ומסוגל לשלוט על הכוחות והיצרים הגשמיים והארציים שבתוכך. התרומם טפח מעל גבי הקרקע!

אדם, מטבע ברייתו, צריך להתעסק רבות בעניינים גשמיים – צרכי גופו, פרנסתו וכל יתר העיסוקים החומריים. כשם שכוח המשיכה בכדור הארץ מושך אליו חפצים כלפי מטה, כך החלק החומרי שבאדם מנסה למשוך אותו כלפי מטה ולדרדר אותו מוסרית. לכן על האדם להיזהר, ולבנות "חומות של ברזל" שיגנו עליו וישמרו על נשמתו. במילים אחרות: על האדם לנעול נעליים, כדי לא להגיע למצב בו הוא דבוק יותר מידי לחומר.

אחי יוסף קנו נעליים לרגליהם. מה זה אומר?

יוסף אינו זקוק לנעליים. הוא מסוגל לצעוד יחף על אדמת מצרים המזוהמת בחטאים. יוסף ניחון בסגולה מיוחדת להיות צמוד לאדמה, לחיות בתוך מצרים, בתוככי הכלא, לעמוד בניסיונות עצומים ולהישאר יוסף הצדיק.

זוכרים את חלום יוסף? יוסף חלם שכל משפחתו מאלמת אלומות בתוך השדה, אולם רק אלומתו שלו קמה וגם ניצבה. רק יוסף מסוגל להיות "מחובר לאדמה", ויחד עם זאת לקום, להיות ניצב ולהתרומם מעל כולם. יוסף הצליח לרומם ולהרים את החומר.

כל עוד יוסף היה עם אחיו, הוא הצליח להשפיע עליהם כך שהחיבור לאדמה והעיסוק בחומר לא יפגום ברוחניותם, והם לא היו זקוקים לנעליים. הם היו בדרגה רוחנית גבוהה, והם הצליחו לשלב נכון את הרוח ואת הגשם. אולם לאחר שמכרו את יוסף ודרכם נפרדה, אחי יוסף קנו מיד נעליים. הם ירדו ברמתם הרוחנית, והם הוזקקו ליצור לעצמם מחיצות, כדי שהעיסוק בענייני החולין לא יפגע ברוחניות שלהם.

כאשר סיפרו ליעקב אודות יוסף, וכאשר ראה את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, שבה אליו רוחו, והוא קם מאבל של עשרים שנה: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (כז).

מה פשר העגלות, ומדוע הן החיו את רוחו?

ייעודן של עגלות הוא לשאת את האדם בטלטולי הדרכים, ולפעמים אף לעקור אותו ממקומו ולהביא אותו לניכר. יוסף כבר עשרים שנה לא נמצא בביתו הטבעי, והוא "מיטלטל בדרכים", הוא בגלות. כשיוסף שולח לקרוא לאביו, הוא שולח עגלות כדי לבשר לו: אבא, אמנם כבר עשרים שנה אני "מיטלטל בעגלה", אולם הצלחתי להפוך את העגלה לבית, או בניסוח אחר: הצלחתי לסחוב איתי את הבית בו גדלתי לכל מקום בו הייתי, ולכל סיטואציה שנקרתה בדרכי.

יוסף מודה לאביו על כך שצייד אתו בכלים ראויים לשרוד את טלטלות הדרך.

כשאדם נועל נעליים, הוא מסוגל לצעוד בבטחה על אבנים ושברי זכוכית, והוא לא ירגיש מאומה. אולם כשאדם צועד יחף, הוא מרגיש כל אבן קטנה. כשמשה מקבל את ההנהגה, מבקש ממנו הבורא – "של נעליך!", לאמור – כשאתה מנהיג את העם, תשתדל לחוש כל יהודי ויהודי, ולו ה"קטן" ביותר, ולא כמנהיגי אומות העולם, שמיד כשהם מקבלים שררה וכבוד, הם "דורכים" על העם שתחתיהם ללא הבחנה.

מנהיגות אמתית בעם ישראל היא מנהיגות "ללא נעליים", עם יכולת לחוש ולהרגיש כל אחד ואחד.

כך הנהיג יוסף את אחיו, וכך נדרש גם מאתנו.