פרשת ויגש: מה עשו העגלות ליעקב אבינו?

"כמה זמן ייקח לי להגיע למטה בקפיצה?", שאל "חכם" אחד את חברו, שהיה בעל מנת-משכל די זהה.

"אממ...", ניסה החבר לאמוד ממרומי מגדל אייפל את זמן הנחיתה המשוער, "שבוע בערך"...

"אני אגיע למטה חי או מת?" המשיך הראשון לברר.

- "בטח שלא תחיה. זה שבוע בלי אוכל"...

* * *

זה לא יכול להיות!

יעקב שומע את דברי השבטים, שיוסף חי והוא מלך במצרים, הם מדברים אליו את "כל דברי יוסף", וכל זה לא משכנע את יעקב. רק כאשר יעקב רואה את העגלות "אשר שלח יוסף לשאת אותו", הוא משתכנע - "ותחי רוח יעקב אביהם".

את דרך הדרש על העגלות ששלח יוסף, קרי: שרמז לו שהם נפרדו כאשר עסקו בסוגיית עגלה ערופה, וכך יוכל יעקב לדעת שיוסף נותר בצדקו - כולנו מכירים.

אותי הטרידה קושיה אחרת: התורה נדרשת בארבע דרכים, אחת מהן, הבסיסית ביותר, היא ה'פשט'. מה אפוא הפשט בפסוקים שלפנינו, שרוחו של יעקב "שבה לתחייה" רק כאשר הוא רואה את העגלות?

"חכימא דיהודאי", חכם היהודים, כך היה מכונה הרה"ק רבי נפתלי צבי מרופשיץ. ולא לחינם. לבד משנינותו המפורסמת, מדברי הבדחנות הקדושים שהשמיע, כל דבריו היו שקולים בפלס חכמה אלוקית ומכוונים בייחודים נשגבים, אף על פי שכלפי חוץ נראו כדברי שנינות והלצה.

בזקנותו, כאשר היו לו נכדים שהגיעו לגיל בו הייתה בידם תעודת סמיכה לרבנות, עשה הרה"ק מרופשיץ השתדלות רבה כדי שיתקבלו נכדיו כרבנים יושבי על מדין. דבר זה היה בניגוד לאופיו וטבעו לברוח מן הכבוד, תוך שעשה מעצמו צחוק ושנינה בכל הזדמנות כדי שלא יכבדוהו.

בהזדמנות הצליח מאן דהוא לחלץ מפי הרה"ק מרופשיץ את הסיבה לכך שהוא משתדל להושיב את נכדיו על כס הרבנות: הרב - הסביר רבי נפתלי צבי - בדרך כלל מסיים תפילת שמונה עשרה מעט אחרי כולם, על כל פנים, בין האחרונים. כאשר ישמשו נכדיי כרבנים, יוכרחו להאריך בתפילתם.

אמנם בהתחלה יהיה זה שלא לשמה, אולם לבסוף יחשבו הללו: מה בצע כי נעמוד ונתנועע כגלמים? אם כבר אנוסים אנחנו ממבטי הציבור לעמוד זמן רב בתפילת שמונה-עשרה, לכל הפחות נכוון בתפילתנו.

בסופו של דבר, סיכם הרבי מרופשיץ בבת שחוק, נמצא שזה וזה יהיה בידם: גם יתפללו באריכות, וגם בכוונה...

ומרבי נפתלי צבי מרופשיץ, לרבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוואלוז'ין. בספרו "העמק דבר", מביא הנצי"ב משנה וגמרא במסכת בכורות (כט:), לגבי עור של בכור בהמה (שהינו קדוש ואסור במסחר).

לדברי המשנה, אסור לקנות עור מסוחר החשוד על מסחר בבכור בהמה, והמשנה מדגישה שאסור לקחת ממנו עורות שאינם מעובדים. מדייקים חז"ל בגמרא, שמשמע מכאן שמותר לקחת ממנו עורות מעובדים. והטעם? משום שהסוחר מפחד שמא חכמים יגלו שהוא עוסק במסחר עורות אסור, ויחרימו את סחורתו. לכן הוא לא משקיע מאמץ בסחורה "בעייתית". אם הוא השקיע מאמץ לעבד, הרי שהעור כשר.

ובלשון חז"ל: "אם איתא דבכור הוה (אם אכן העור הינו של בכור), לא טרח ביה (הוא לא ישקיע מאמץ). סבר (המוכר יוצא מנקודת הנחה), אי שמעו ביה רבנן מפסדו לי מינאי (אם חכמים יֵדעו שאני מוכר עור של בכור - יפסידו אותו ממני)".

לאור דברי חז"ל אלו, מבאר הנצי"ב פשט בפסוק: "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו", כאשר יעקב רואה שהשבטים מתאמצים להביא אותו למצרים, והרי אדם לא טורח לחינם בדבר שיכול לרדת לטמיון, רק אז הוא מבין שיוסף אכן נמצא והוא מלך במצרים, השבטים לא מנסים להורידו מצרימה רק בשל הרעב.

"ותחי רוח יעקב אביהם".

* * *

הייאוש לפעמים מכרסם: "אני אמנם מתפלל, אבל לכוון בתפילה? לעולם זה לא יקרה"'... "אני לומד, אבל תמיד עם הסחת הדעת"...

היסוד שלימדונו חז"ל מכוון בדיוק לזאת: אדם לא טורח לחינם! אם אתה טרוד בעשייה מתוך רצון לעשות רצון ה' כיאות, הרי שמתוך שלא לשמה - בא לשמה. כמו אצל נכדי הרבי מרופשיץ, תזכה בסופו של דבר לשניהם. בשני תנאים: א. שתרצה להגיע 'לִשְׁמָה'. ב. שלא תפסיק לעשות.

יהודי שלא עושה, נמצא בדרך למטה. אבל עוד הרבה לפני שהוא יתרסק לקרקע צחיחה רוחנית, הוא ימות מ"שבוע ללא אוכל"...