חברה שלי - את שם בשבילי, אבל לא תמיד. וזה היה משפיל לרגע

לחברה הטובה שלי. זאת שנמצאת כשצריך אוזן קשבת, זאת שאני יכולה לספר לה הכל, את כל הסודות שאי אפשר כבר לשמור בבטן. זאת שיודעת להקשיב, יודעת מתי לדבר, ובאיזו דרך לנחם אותי.

זאת שהיא פשוט חברה טובה. זאת שחשבתי שתמיד שם בשביל להיות שם, כלומר, זאת שהיא הכתובת לאן לפנות כשצריך לדבר, או כשצריך סתם חיבוק.

אבל גם את בנאדם, נכון, חברה?

את יודעת, חברה, שאתמול, אחרי מה שקרה, רציתי לדבר איתך. לשפוך את הלב, כמו תמיד, להתבכיין קצת, להתמסכן. רציתי לנתח איתך מה שקרה, להתעודד. קיוויתי שאולי אפילו תזמיני אותי לבקר אותך, או שאולי נשב על כוס קפה, נדבר, את יודעת, כמו תמיד. כמו כמעט תמיד.

אבל זה לא הלך ככה.

בטלפון היית נשמעת קצת לחוצה, ממהרת, ואני רציתי אוזן קשבת. ניסיתי להתחיל לדבר, ואת לא היית מרוכזת. הפטרת: "אהה", ו"כן", אבל זה לא היה זה. לבסוף פשוט אמרת שאת עסוקה, וזה הכל, ואם אני רוצה אפשר לדבר מאוחר יותר, הרבה יותר, אולי מחר. ואני הייתי צריכה אותך עכשיו.

לא היית החברה שרציתי שתהיי. כעסתי כשביקשת שנדבר אחר כך, וניתקת. זה היה כואב, משפיל, כאילו לא מספיק חשוב לך מה קורה איתי.

ופתאום הבנתי.

גם את בנאדם, חברה. בנאדם שהוא המון, אבל לא כל-יכול. יש לך יכולת הכלה מוגבלת. זמן מוגבל, סבלנות מוגבלת. כמו כולנו. גם לך יש חיים, ואת לא אמורה להיות עסוקה כל הזמן במה שקורה איתי. זה פגע בי, נכון, שהבנתי שאני חשובה לך מאד, שאכפת לך ממני מאד, אבל את לא ממש תמיד-תמיד שם בשבילי.

אבל אז הבנתי הבנה גדולה יותר. יש מישהו שכן שם תמיד בשבילי.

מצאתי את עצמי עם המון כאב אגור בלב, ובלי יכולת לפרוק אותו. רציתי לדבר עם מישהו. מישהו שתמיד שם בשבילי, תמיד-תמיד, בכל רגע, בכל שניה. מישהו שאני ארגיש שאני בשבילו בת יחידה, ושיש לו כל הזמן שבעולם עבורי, עבור הכאב שלי.

ויש מישהו כזה.

יש מישהו כזה.

שאיתו אני לא צריכה להתפתל בניסוחים, ולא צריכה לקוות שהוא מספיק מרוכז, ושבאמת אכפת לו.

אני פשוט יודעת את זה.

אז במקום להתלונן עליך בלך, אמרתי משהו אחר.

תודה, אבא, שאתה תמיד, אבל תמיד, שם.

פה.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.