עדות מרגשת: "החיים בירושלים של לפני 90 שנה היו קשים, אבל הייתה לנו שמחה"

"ירושלים". כאשר אומרים את המילה הזו לגב' ציפורה שוורץ, כיום בת 93, נמתח חיוך רחב על פניה. הקמטים בלחייה כמו צוחקים, וניתן לראות את האהבה העצומה המשתקפת מעיניה. "אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר את ירושלים", היא אומרת לנו כאשר אנו יושבים עמה בביתה המטופח שברחובות.

בידה מחזיקה הגב' שוורץ את הספר 'אם אשכחך ירושלים' - ספר שכתבה על ימי ילדותה בעיר הקודש. "הרגשתי שאני חייבת לספר על העיר הזו, להעביר לדורות הבאים", היא מסבירה לנו את מה שהוביל לכתיבתו של הספר. היא פותחת בעמוד הראשון ונותנת לנו לקרוא את התיאור הבא:

זוכרת אני את שכונת מאה שערים לפני למעלה משמונים שנה. את שוק מאה שערים, את החנויות הקטנות לסוגיהן, את חנויות הבגדים, דוכני הירקות, הפירות והתבלינים, ואת חנות התכשיטים ותשמישי הקדושה, את השטיבלאך ובתי הכנסת  הקטנים, וביניהם בתי מגורים וחצרות מרוצפות אבן, סורגי ברזל בחלונות המארכים והקמורים למעלה, ואת הישיבה - ישיבת מאה שערים המזדקרת לנגד עיניי. כשנזכרת אני בילדותי בירושלים מיד מתנגן בליבי הפסוק: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". כי על פניהם של כל תושבי ירושלים - אבי ,אמי, אחיי ואחיותיי, דודי ודודתי, מכירים ומכרות – שרתה לה השמחה.

על הדירה בה היא התגוררה עם בני משפחה מספרת ציפורה: אין בה הידור ונוחות מרובים. שני חדרים ובחצר מטבח. ללא כיורים וללא שיש וארונות, רק אצטבות (מדפים) ושולחן. בפינת החדר יש חדרון שירותים קטן ועל ידו עוד חדרון ובו ארגזים. ליד קירות החדר בית בובות שכמותו לא ראיתם מעולם. אמי זיכרונה לברכה ציפתה את הארגזים בבדים ותפרה בובות במו ידיה. גם שמלות הלבישה להן. שיחקנו בכל יום אחרי שעות הלימודים וקולות הרינה ותפילה והלימודים של בחורי הישיבה היוו רקע מוזיקלי לתנועותינו. שמחה של אמת של ילדים השמחים בחלקם, בדלותם, במעט שיש מילאה את לבינו.

אבל איך? איך הצלחתם כילדים לשמוח בכל כך מעט?

חיוך נפרש על פניה של ציפורה. "לא הרגשנו שיש לנו מעט", היא מבהירה, "אם התנהגנו יפה היינו מקבלים פירורי עוגיות ושמחנו בחלקנו. אמא הייתה תופרת לנו את הבגדים הכי יפים שיש, ואף פעם לא חשבנו שאנו עניים. מאז שאני זוכרת את עצמי גם עבדתי למחייתי. בשעות הצהריים הייתי הולכת ומנקה את התנור של מאה שערים. היה זה התנור בו אפו כל בני השכונה את החלות והחמין לשבת. העבודה הייתה קשה, כי נתקעו שם הרבה פעמים פחמים ושאריות בצק, אבל כך הצלחתי להשתכר".

שמענו את התכנית הראשונה של הרדיו

כאשר ציפורה מספרת לנו על ילדותה היא נשאבת בגעגועים גם לבית הספר בו למדה – בית ספר שפיצר, אשר ממוקם היה בין שכונת הבוכרים שכונת בית ישראל וגאולה. היה זה בית גדול, ישן מאוד, עם הרבה חלונות, ומעין חומת אבנים סביבו.

"הצוות בבית הספר היה מורכב ממנהלת, מורות, שתי אחיות רפואיות ושמש. השמש היה מנקה את בית הספר, מצלצל בפעמון לפני כל שיעור, ובכל הפסקה הוא היה דואג לניקיון הכיתות, המדרגות והמסדרונות, ותמיד רץ לעזור, להכין ולסדר. אני אהבתי את בית הספר מאוד", היא מספרת בערגה.

בספר גם מתארת ציפורה את סדר היום בבית הספר: מידי בוקר אנו עולות בעליה ממאה שערים, מתנשמות וממהרות לחצר הגדולה, שם נאספים כולם. שורות-שורות של כיתות. עשר דקות של התעמלות ושירה מתקיימות מידי יום. אחר כך תפילה בציבור של כל כיתה לחוד, המורות והמנהלת ניצבות לידנו, הפעמון מצלצל והשיעורים מתחילים.

אנו לומדות תנ"ך, תורה, חשבון, עברית, ידיעת הארץ, טבע, גיאוגרפיה ואנגלית. הכל מלא אהבת תורה, יראת שמיים, אהבת ארץ ישראל וחינוך לניקיון וסדר. הבנות כולן לבושות בתלבושת אחידה – שמלה כחולה, צווארון לבן וסרט כחול קשור בשיערן.

מי ניהלה את בית הספר?

"גב' שפיצר הייתה המנהלת שייסדה את בית הספר, ועד היום אני מעריכה אותה כל כך. היא הייתה אישה צנועה ואצילית, ונהגה לאסוף ילדות מהרחוב לבית הספר. היא הייתה האישה שליוותה אותנו מכיתה א' ועד כיתה ח'. איזו נעימות ואיזה רוך ואהבה שפעו עיניה".

וכאן מצטטת ציפורה את הסיפור הבא: יום אחד המנהלת הזמינה אותנו, בנות כיתה ד', לביתה. היה זה אחר הצהריים וברדיו ירושלים החלה התכנית הראשונה לילדי ישראל שבארץ. ברדיו שרו ולימדו את השיר "אנייה-אנייה". בימים ההם נבנה נמל תל אביב. אנו היינו נרגשות ושרנו עם המנחה: "מאין באת אנייה ומה לנו את מביאה" ובהמשך: "באה אני ממרחקים, חלוצים שם מחכים, עם תרמיל ועם מקל לעלות לארץ ישראל".

אבל לצד הימים בהם ביקרה ציפורה בבית הספר, היו גם ימים שבהם היא נאלצה להישאר בביתה, מאחר שמגיפות לא פשוטות השתוללו בעיר, והילדים נדבקו בהן לעתים קרובות. כך למשל היה כאשר היא חלתה בדלקת עיניים, ולא היה מנוס מלהביאה את ד"ר טיכו הנודע.

לא כל כך פשוט היה הדבר, היא מספרת בספר, ד"ר טיכו היה רופא עיניים יחיד ומיוחד, ועיני אלפים היו נשואות אליו. ביתו ניצב בדרך להר הצופים, וכשהגענו אליו צבאו על הבית מאות אנשים וחיכו בתור. המשגיח שהחליט את מי להכניס למרפאה היה נמוך קומה. הוא פיקח על המבצע ולא נתן לאיש לזוז ללא רשותו. חיכינו שם שעות, וכשהגיע תורנו נתן האיש לאמי פתקים תמורתם היה עליה לשלם עבור הטיפול, אלא שלא היה בידה כסף לשלם. האיש צעק: "אז למה באת אם אין לך כסף?" ד"ר טיכו שמע את צעקתו, יצא ואמר: "תן לה להכניס את הילדים". הוא בדק ילד ילד, וכשהגיע תורי הסתכל בי ואמר בשקט: "תפקחי את העיניים", וכשלא פקחתי הוא סטר סטירה על פניי. פקחתי את העיניים ובכיתי מאוד, והוא אמר: "תבכי הרבה-הרבה וייטב לך". חזרנו הביתה, וכעבור ימים ספורים הבראנו כולנו.

וציפורה מנצלת את ההזדמנות כדי להוסיף: "ד"ר טיכו התפרסם בארץ ובעולם כרופא ואיש חסד מופלא. תלמידיו פזורים בכל חלקי העולם, עוסקים ברפואת עיניים ונודעים לתהילה. ילדים לא היו לו, אבל ידוע לי שהוא ורעייתו אמצו נער מילדי ירושלים, גדלוהו וחנכוהו והורישו לו את רכושם".

הערבים התפרעו, ואני הסתתרי בשירותים

ימי ילדותה של גב' שוורץ היו ימים קשים לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה בטיחותית, וכך היא מספרת בספרה:  כשהייתי ממש קטנה היו ימים טובים של כאילו שלום בינינו לבין הערבים. באותה עת היו הערבים נכנסים ויוצאים בשערי מאה שערים, ומביאים את מרכולתם למכירה. הערביות הסתובבו מידי בוקר עם סלי הקש הגדולים, הן דפקו על דלתות הבתים ומכרו ביצים, פירות וירקות טריים. בקושי רב קנו מהן, כי לא היה די כסף לקנות גם כשהמחיר היה זעום. לעתים החליפו סחורה בסחורה, למשל קמח בפירות.

אבל התקופה הטובה לא נמשכה זמן רב, וכבר בהיותה כבת חמש, בשנת תרפ"ט, החלו הפרעות. זוכרת אני את ימי הפחד והחרדה שאחזו ביישוב היהודי בירושלים, את האבל הכבד ביום בו נתבשרנו על הפרעות בחברון ועל הפצועים שהובאו לירושלים. בשכונת מאה שערים החלו להגיף את השערים מידי ערב ולא לתת לערבים להיכנס. הייתה מעין התארגנות לקדם את פני הרעה. כל משפחה הכינה פחים מלאי סיד (כבוי) ליד דלת הכניסה. אבי הזיז בכל ערב ארון כבד והניחו ליד הדלת. הוא הסביר לנו שעלולים לבוא ערבים שונאים ולהורגנו, ואנו חייבים להתגונן.. ביום שישי אחד לקחה אותי אמי בידה ואמרה: "נלך לשוק לקנות חלות לכבוד שבת". בדרך שמענו קריאות משונות, אך המשכנו ללכת. חשבנו שהרוכלים רבים  ביניהם כמידי יום שישי, אך לא כן היה הדבר, לא תגרה הייתה זו. מראה נוראה נגלה לעינינו: הערבים מכים ביהודים, שודדים ובוזזים. נשק חם לא היה בידי היהודים, ואף לא בידי הערבים. הם נלחמו בסכינים, באבנים, באלות ובכל הבא ליד. תינוקות יללו, נשים בכו וברחו על נפשן, והצעקות עלו עד לב השמיים. האנדרלמוסיה הלכה וגברה. בחרדתי ברחתי לאחת החצרות והסתתרתי בתוך חדרון קטן של שירותים. אמי המסכנה חיפשה אותי, אך אנשים לא התייחסו אליה ברצינות, וכך הגיעה אמי הביתה בלעדיי. שעה ארוכה לא ידעה את נפשה, וכל הילדים צעקו ובכו.

אני עמדתי נבוכה, מקשיבה לקולות כאילו בלעה אותי האדמה. לא זזתי ממקומי, גם כשהכל נרגע פחדתי לצאת ממחבואי. מסתבר שלא רק אני הסתתרתי, לאחר מכן גילו שעוד ילדים חסרים, ואז החלו צעירי השכונה לחפש בקדחתנות, מצאו אותי והביאוני בריאה ושלמה הביתה.

באותו יום נפצעו ונהרגו יהודים משכונתנו. אבל כבד ירד על העיר, אך לא ייאוש חלילה. כמו תמיד, בשעת צרה, עזרו האנשים זה לזה. אנו הילדים נשלחנו עם סלים מלאי דברי מאכל לשכנים שנפגעו, בתיהם המו אנשים מנחמים ועוזרים.

עוברים לתל אביב

ציפורה התגוררה בירושלים עד גיל ארבע עשרה, שאז החליט אביה (אמה נפטרה שנתיים קודם לכן) על מעבר לתל אביב.

איך הרגשת כשעזבת את ירושלים?

"ההרגשה הייתה קשה מנשוא, כי הייתי כל כך מחוברת לעיר הקודש. אבל אבי ואחיי הבוגרים הסבירו לי שאנחנו חייבים לעבור לתל אביב כדי להיטיב את מצבנו הכלכלי והביטחוני".

וגם כאן היא מצטטת תיאור מרגש מהספר: משפחתי הייתה ברוכת ילדים, ואבי זצ"ל הזמין אוטובוס להסיענו. עלינו לאוטובוס והתיישבנו. הנהג אמר לנו שאם חלילה יקרה משהו עלינו להתכופף חזק. התחלנו לנסוע, ולפתע שמענו מעין גשם של ברזלים וכדורים ששברו את השמשות ופגעו בנו. חפצים התעופפו ונחתו על ראשינו. הנהג צרח, כולנו בכינו וזעקנו. הפורעים מגיעים אלינו.

לא עבר זמן וברור היה שעברנו. נס גדול קרה לנו. הנהג מיהר להגיע לתל אביב, שם חיכו לנו עובדי אגד. הם בדקו אותנו וביקשו: "אנא אל תאמרו דבר, פן מחר איש לא ירצה לנסוע לירושלים. בואו אתנו ונכבד אתכם בקפה ועוגה". אחייני התינוק נפצע, אחותי הגדולה בת השבע עשרה נחבלה, והייתה בחרדה גדולה. ברוך ה' שלא נפגענו באורח קשה.

הלכנו לדירות ששכרו אבינו ואחינו הנשוי, אבל לאחר שנה של געגועים וכיסופין החליט אבי שאנו חוזרים לירושלים. שבנו לעיר הקודש ובליבנו תפילה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב. הלוואי שנזכה לחזות בבניין בית מקדשנו משאת נפשנו".