כלל ג: התייחסות מאוזנת ונכונה למחדלי הסביבה והסובבים

אדם החי בתחושה מוטעית שאינו רצוי בעיני האנשים עימם הוא חי ואותם הוא פוגש, וכי הוא מוקף באנשים רעים ומנוכרים, עלול להגיע עם הזמן למסקנה שכל העולם שמסביבו רע ומנוכר וכי הוא נמצא בסיכון קבוע. ומכאן קצרה הדרך לפתח במהירות חרדות ופחדים עד כדי מחלת נפש.

כדי לא להגיע חלילה למצבים אלה, על כל אדם לחנך את עצמו ואת ילדיו לשלש הנהגות גדולות ונכבדות עליהן הצטווינו בתורה, אשר אמנם עלינו לקיימן משום המצוה שבהן, אך ככל מצוות התורה אף בהן טמונה תועלת נפלאה לאדם המרגיל את עצמו בהן עד היותן כחלק בלתי נפרד מאישיותו. והן:

א. "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ".[1]

ב. "לֹא תִקֹּם".[2]

ג. "לֹא תִטֹּר".[3]

 

בביאור הציווי "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ",[4]מובא בתלמוד:[5] "הוי דן את חברך לכף זכות".

כלומר, פסוק זה אינו עוסק בשופטים הדנים בבית המשפט, שהרי השופטים כבר הצטוו על כך בפסוק:[6] "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה´ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". אלא יש כאן ציווי לכל אחד מישראל אשר רואה את חברו מבצע פעולה שניתן לפרשה לחיוב וניתן לפרשה לשלילה, חובה מוטלת עליו לשופטו במחשבתו לצד החיובי ולדון אותו לכף זכות.

מצוה זו, אשר בודאי מסייעת ל"נשפט" שלא ייחשב כאדם שלילי בקרב חבריו, מסייעת עוד יותר מכך לאדם השופט במחשבתו את חברו לכף זכות.

אדם הדן את חבריו לכף חובה, חש אולי בנוח מהעובדה שרק הוא בסדר - לדעתו, ואילו הם אלה המתנהגים שלא כראוי. אך אינו יודע כי הוא המפסיד הגדול מצורת גישתו לעולם. הוא בדרך כלל ממורמר וחייו רוויי כאבים פנימיים, משום שלדעתו יש יותר מידי אנשים שליליים בסביבתו. הוא גם חש מאויים מהם בכל תחומי החיים, על אף שמצד האמת המצב שונה לחלוטין וברוב המקרים אין כל הצדקה לתחושתו הקשה.

לעומתו, אדם המרגיל את עצמו לדון את סובביו לכף זכות, רואה את סביבתו באור יפה וטוב. הוא חש כי העולם מחייך אליו - שהרי כולם בסך הכל אנשים טובים ביסודם, והוא מקבל ביטחון עצמי.

²

אולם כיצד דנים לכף זכות? האם יש לעוות לשם כך את החשיבה ההגיונית?

בודאי שלא. מדובר בחינוך עצמי לגילוי הבנה פנימית למניעי הזולת, או לפחות לדעת שלא כל הפרטים ידועים לעומד מן הצד, ומתוך כך לדונו לכף זכות.

למשל, אדם נקלע למקום נידח ולפתע החלו לרדת גשמים עזים. הוא נרטב עד לשד עצמותיו ומקוה שמישהו יגיע. והנה מכונית מתקרבת. הוא מתבונן ברכב הקרב ומזהה אותו כרכבו של חברו. הוא מהרהר במחשבתו: "כל כך הרבה טובות עשיתי לו בעבר ובודאי יאספני על אף שארטיב לו את ריפוד המושב". אך הנה למרות ידיו המנופפות בחוזקה, חלף הרכב על פניו מבלי לעצור. נטיית האדם בשעה זו לומר לעצמו: "הנה התברר כי אינו חבר אמיתי. רק את טובתו הוא מבקש וכשאני זקוק לעזרתו אינו מוכן להקריב מאומה". ומכאן קצרה הדרך למסקנה: "מעתה אדם פסול הוא בעיני". והוא נותר ממורמר.

אולם אנו מצווים בתורה לדון את הזולת לכף זכות על ידי התבוננות מחשבתית: "אולי רכב זה רק דומה לרכבו של חברי". ואם תשובתו תהיה "היה זה רכבו בוודאות גמורה", ימשיך לחשוב "ושמא השאיל את רכבו לאדם אחר?". ואם ישיב "ראיתי כי הוא היה הנהג!" ימשיך: "ואולי לא זיהה אותי?". ואם יאמר "הוא נופף לי לשלום! בודאי שזיהה!" עדיין ימשיך לדון לכף זכות ולומר: "אולי כל המקומות ברכבו היו תפוסים בנוסעים". ואם ישיב: "ראיתי מהחלונות שלא היו שם נוסעים אחרים", עליו להרהר: "ושמא היו ארגזים על הכיסאות?". ואם ראה שהמושבים היו ריקים לחלוטין, עדיין עליו לומר לעצמו "אולי רעייתו וילדיו הקטנים ממתינים לו בעוד כמה רחובות בגשם העז והוא הזדרז להגיע אליהם". וכך עליו להתבונן במחשבות שיש בהן מן ההיגיון ולשכנע את עצמו כי אל לו לשפוט את חברו לכף חובה. ויזכור כמה מקרים עברו עליו בהם היה הוא נראה כאדם שלילי בעוד אילו היו העומדים מן הצד מכירים את כל פרטי העניין, היו יודעים עד כמה הוא צודק והגון וישר. וכמו שהיה מצפה מהאחרים לדונו לכף זכות, כך ידון גם הוא את חברו.

אפילו במקרים בהם אינו מוצא שום צד לכף זכות, יאמר העומד מן הצד לעצמו "הרי בודאי איני בעל רוח הקודש לדעת מה בדיוק התרחש או מתרחש. ומי אני שאשפוט לחובה. הרי אדם זה הוחזק עד היום כאדם הגון וכך ימשיך הוא להיות בעיני".

 

יודגש כי הדברים מתייחסים לעומד מן הצד, ואין הכוונה לומר שאדם הסובל ממישהו ימשיך לסבול ממנו ויאפשר לו להתעלל בו משום שידון אותו לכף זכות. בודאי שעל האדם לנהוג על פי כללי ההתנהגות הראויים ולהגן על עצמו מפי כל מי שבא לפגוע בו. אך עם זאת יהרהר בדעתו כי יתכן שאדם זה נוהג כך משום חוויות קשות שעבר בחייו או משום אופיו הקשה אשר לא השכיל לנתבו ולעדנו כראוי. באופן זה הוא אמנם ימנע את המזיק מלהזיק ומלהציק לו, אך לא יחיה בתחושת שנאה לאדם עצמו אלא למעשיו הרעים. זוהי חלוקה דקה אך נכונה המעניקה שלווה ומסלקת חרדות ופחדים.

 

 טבעו של אדם להשיב לחברו כגמולו הרע. "אם הוא לא נתן לי את מבוקשי ולא סייע לי כאשר הייתי כל כך זקוק לעזרתו, והנה הגיעה הזדמנות בה הוא נזקק לי, אף אני לא אעזור לו". אולם הצטווינו בתורה: "לֹא תִקֹּם!"[7]

אם כך, אומר הוא, אמנם אעזור לו אך לכל הפחות אזכיר לו שאינני כמותו: "אתה לא עזרת לי כאשר הייתי זקוק לך ואני דווקא כן עוזר לך".

והנה מצוות התורה עומדת לעומתו ומורה לו: "וְלֹא תִטֹּר!" גם את זאת אל תעשה. אל תשמור בלבך טינה. וכך, כאשר אי פעם יפנה הוא בבקשת עזרה, לא תרגיש צורך פנימי להזכיר לו את התנהגותו. 

ולבו של האדם זועק: "אבל למה? ברצוני ללמדו מוסר!" אך התורה נעלה אפשרות זו בפניו: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר!"

²

הנה לשון ספר החינוך בביאור מצוות לֹא תִקֹּם:[8]

"שלא לנקום, כלומר שנמנענו מלקחת נקמה מישראל. והעניין הוא, כגון ישראל שהרע או ציער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה העניין מנענו השם ברוך הוא באומרו: לֹא תִקֹּם. ולשון ספרא:[9] ‘עד היכן כוחה של נקמה? אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך. לכך נאמר לֹא תִקֹּם. ועל כגון זה היקש כל העניינים.

משרשי המצוה, שיידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה [דבר מושגח שיש לו סיבה] שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא. ומיד האדם לא יהיה דבר בלתי [ללא] רצון השם ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, יידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך. ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב [הגורם], וכמו שאמר דוד עליו השלום: ‘הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל, כִּי אָמַר לוֹ ה´´.[10] תלה [דוד] העניין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם. ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם".

ובביאור מצוות לֹא תִטֹּר כותב ספר החינוך:[11]

"שלא לנטור, כלומר שנמנענו [שעלינו להימנע] מלנטור בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל. ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול על מעשיו. אפילו בזכירת חטאו בלב לבד, נמנענו. ועל זה נאמר: וְלֹא תִטֹּר. ולשון ספרא:[12] ‘עד היכן כוחה של נטירה? אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו הילך! [הא לך, קח!] ואיני כמותך שלא השאלתני מגלך. לכך נאמר וְלֹא תִטֹּר. כל עניין מצוה זו כמצות הנקימה הקודמת".

כלומר, למצוות אלו נועדו שתי מטרות.

המטרה האחת, להביא את האדם להכרה כי האדם האחר אשר מנע ממנו טובה היה רק כאמצעי וכ"מקל" ביד האלוקים אשר קבע למנוע ממנו את אותה טובה, לנקותו מעוונותיו. ומה לו כי יכעס על האמצעי ועל המקל? עליו לכעוס על עצמו שחטא ובכך גרם לעצמו את הצער. ואף על פי שחברו אשר בחר - מבלי להיות מודע לעומק הענין - להיות השליח המוציא לפועל את גזרת ה´, ייתבע בשמים על מעשיו (שהרי לה´ ישנן דרכים רבות לבצע את גזרותיו והאדם המזיק הוא הבוחר כיצד לנהוג), במצוות "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" נדרש האדם להתבונן בעובדה שאין זה מתפקידו לשפוט את חברו, אלא להתרכז בתיקון עצמו ולהתעלות עד כדי אי שמירת טינה בלב.

והמטרה השניה היא "להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם". ומיהו המרויח העיקרי מכך? במבט שטחי נראה כאילו החבר שלא עזר וכעת נעזר הוא היוצא נשכר. אולם לאמיתו של דבר המרויח הגדול הוא האדם המסיר טינה מלבו וממשיך לחיות חיים שמחים ושלווים. שהרי כמה אומלל הוא האדם הנושא בלבו הררי טענות וטינות ההולכות ונערמות עם השנים. ומה גם שבנוסף כרוך בכך נזק בריאותי. מחקרים[13] מצביעים על העובדה שרבים מחולי הסרטן נושאים בקרבם טינה וכעסים בלתי נסלחים וכל אלה בוערים באדם עד כדי נזקי גוף ונפש.

לעומת זאת, כמה קלים ונעימים חייו של המחנך את עצמו לחיות על פי מצוות לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר. אמנם בודאי אין הדבר מושג בקלות לכל אדם, אולם ביד כל אדם להרגיל ולחנך את עצמו לנהוג באופן מעשי על פי מצוות אלה ולהתבונן בביאורן ובתועלת שבהן, עד אשר יפנים אותן והן תהיינה חלק בלתי נפרד מאישיותו.

²

אדם אשר חי על פי דפוסי חשיבה אלה: א. דן הוא את רעייתו, את שכניו, את מעבידו או את עובדיו, ואת כל מי שחי בסביבתו לכף זכות. ב. אינו נוקם ואף אינו נוטר איבה וטינה בלבו למי שלא היטיב עמו. הרי הוא שומר על נפש בריאה וחייו קלים ונעימים יותר.

יצויין כי התמקדנו כאן רק בדפוסי החשיבה העיקריים הנוגעים ישירות לשמירה על נפש בריאה. אולם אין ספק שכל בנייתה של רמה נוספת וגבוהה יותר בעיצוב האישיות ותיקון המידות, תרומם את האדם עוד ועוד לחיים מאוזנים, שלווים ומאושרים יותר. שהרי ככל שהאדם בעל ענוה, ואינו רודף כבוד ותאוות, והוא בעל עין טובה השמח בשמחת כל אדם, ואישיותו מעוצבת כראוי על פי הדרכת בוראו, כך הרוגע והאושר והשמחה הפנימיים מצויים בחייו. לפרטי עיצוב האישיות הוקדש פרק מיוחד בספר זה.

 

---