אקדמיה ממבט תורני: איך להתמודד עם ההשקפה והזלזול החילוני?

שאלה: מחמת אילוצים וסיבות שונות פניתי לפני כשנתיים ללימודים אקדמאיים, בעצתו של מורי ורבי הרב הגאון רבי... שליט"א. על פי הוראתו אני לומד בקמפוס החרדי בק. אונו, כך שאני מוגן לפחות מבעיות של תערובת ופריצות השכיחות כל כך במקומות לימוד אחרים. עם כל זאת, אני סובל בהחלט מהתמודדות קשה, ואולי תוכל לעזור לי בזאת.

המרצים הינם חילוניים מהשכבה המשכילה והנאורה בארץ. הם מעוררים כבוד, הן בגלל הידע הרב שלהם בתחומי התמחותם, הן בגלל שפתם הרהוטה והקולחת, הן בגלל הביטחון העצמי שהם משדרים, והן בגלל צורת התנהלותם הכללית המשדרת מקצועיות ואמינות, פתיחות וליברליות.

הצרה היא שהם מכניסים בין השיטין בחומר הלימודי את השקפותיהם הפסולות, הכוללות: א. חוסר אמון מוחלט בדברי חז"ל. ב. זלזול גמור בחרדים ובאורח חייהם השמרני והפנאטי בעיניהם. ג. בוז לתורה וללומדיה. ד. כפירה בעיקרי האמונה, כגון בחירה ושכר ועונש.

למרות שאני מבין את טעויותיהם החמורות, אני מרגיש שההערכה שלי אליהם כבני אדם גורמת לי להיחלשות מסוימת בעמידה המוצקה על דעותי. קשה לי לעשות את ההפרדה בין דמות המרצה הנאור שאני רואה על הקתדרה, לבין דעותיו הפסולות.

איך אני יכול לעשות את ההפרדה הזו?

* * *

הבעיה שאותה הציג כאן השואל בצבעים חדים, קיימת ברמה זו או אחרת לא רק באקדמיה, אלא בכל מפגש בלתי אמצעי עם חילוני משכיל ונאור, ולא רק במפגש פיזי אלא גם במפגש וירטואלי. רבים מתבלבלים בהווכחם לדעת שיש חילוניים מתורבתים ומנומסים בעלי ערכים ומשמעות בחיים.

בעיה זו לא נולדה אתמול, אלא לפני כמאתיים שנה, בתקופת ההשכלה. ננסה ללמוד מה קרה שם, מה סחף את הצעירים החוצה.

עם ישראל שמר על אמונתו והעביר אותה מאב לבן במשך מאות שנים בגלות אירופה הקשה, בתנאים על אנושיים. נראה היה שהעם מחובר לה' ולתורתו בחיבור איתן ואמיץ, שמאום לא יוכל לו. פתאום הגיע נסיון חדש, שיחסית לאינקויזיציה ולפרעות ת"ח ות"ט היה נראה נסיון קל – ודווקא שם נחלנו כישלון מוחץ. הגענו כמעט לפשיטת רגל מוחלטת. ולא רק בגרמניה, המחלה התפשטה בכל אירופה ועשתה בה שמות. "אין בית אשר אין שם מת".

איך קרה הדבר שדווקא מול נסיון ההשכלה הקל באופן יחסי, עם ישראל לא החזיק מעמד וכמעט נחרב כליל?

בכדי להכיר את אותה תקופה, כדאי ללמוד את ספרו הנפלא של הרש"ר הירש "אגרות צפון". בספר זה הוא מתמודד בגובה העיניים עם השאלות והתהיות של הצעיר הברלינאי הקלאסי של אותה עת. הוא מציף את הבעיות ומציג את העולם מנקודת מבטו של הבחור הצעיר הנבוך, ועונה לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

התמונה העולה מן הדברים היא כדלהלן.

במשך כל שנות הגלות, מה שהחזיק את היהודי איתן באמונתו היתה העובדה שהוא טוב והגוי רע. הוא היה מחובר לזהות היהודית שלו בכל מהותו, כי הוא הבין היטב שזה מה שהוא ואין אופציה אחרת. הוא לא הולך להתהולל בבתי המרזח עם האיכרים הנבערים, והוא גם לא רוצה להיות פריץ רודן חסר מעצורים.

החלוקה בין יהודים לגויים היתה ברורה וחותכת. הגויים של ימי הביניים היו – או איכרים אנאלפביתים, או נסיכים מושחתים נטולי רסן. היהודים לעומתם שמרו על צלם אנוש, על השכלה בסיסית ועל צורת האדם. לא היתה שאלה גדולה לאן להשתייך. תחושת הזהות היהודית היתה חדה וברורה. היו פה ושם מומרים, אבל הם היו תופעה זניחה.

בקום ההשכלה, פתאום הגוי קיבל צלם אנוש. הוא התחיל להיות מתורבת, ואפילו לגלות דברים מרתקים בחקר הטבע, שעד אז לא היו ידועים אפילו ליהודים. הוא גילה את החשמל, את הרכבת, את אניות הקיטור, את הטלגרף, את החיידקים ואת החיסונים. בד בבד הוא גם ביטל את המשטרים המיושנים והחשוכים, נעשה מתורבת ומנומס, והפיץ רעיונות של חופש, דמוקרטיה, פתיחות וסובלנות.

עכשיו בא היהודי הצעיר, המוקסם מרוחות התרבות וההשכלה הנושבות בעולם, ואומר: בבקשה אדוני, תן סיבה, למה לא להיות גוי? במה אנחנו היהודים נעלים יותר ממנו?

בפעם הראשונה מאז תחילת גלות אירופה, עם ישראל נאלץ לעמוד במבחן מהותי: מה בעצם מחבר אותו ליהדות. האם כל הסיבה שהוא יהודי היא רק שהוא לא רוצה להיות גוי כי הגוי הוא דפוק, או שהוא באמת מבין מה זה יהודי ומה היא התורה.

והרבה חללים נפלו. שורש הנפילה לא היה נעוץ בהשכלה עצמה, אלא בחוסר ההיכרות עם היהדות. כל מי שהיה יהודי בלי לדעת מה זה בעצם – היה בסיכון גבוה.

ונראה שההיסטוריה חוזרת על עצמה, והפעם לא בין גויים ליהודים, אלא בין חרדים לחילונים. אנחנו מכירים חילונים נאורים, וזה עלול לגרום לנו לתהיות. אם אנחנו לא מספיק חזקים באמונתנו, ולא יודעים להגדיר ברור מה הצרה הנוראה בזה שיהודי לא שומר על יהדותו – אנחנו בסיכון.

הבה נראה כיצד התמודד הרש"ר הירש עצמו עם הבעיה. כיצד הוא ראה את העולם המתורבת שבו הוא חי, ולעומתו – את הערך של חיי התורה.

הגמרא (מגילה ט:) אומרת על הפסוק "יפת אלוקים ליפת" – "יפיותו של יפת ישכון באהלי שם". וזה לשון הרש"ר הירש על פסוק זה (בראשית ט כז):

עד היום הזה – רק מיפת ומשם, מיון ומישראל יצאה תרבות והוראה לעולם. כל אוצרות הרוח של האנושות – מקורם בשם ויפת; וגם היום, כל התפתחות נוספת של תרבות וחינוך היא המשך לתרומתם; וגם תרומתה הרוחנית של רומא באה מידי היונים. יפת הביא עידון אסתטי; שם האיר את הרוח וזיכך את המוסר. תרבות יון ותורת ישראל היו גורמים אדירים ופעילים – במלאכת חינוך האדם; לעומתם היה כל שאר העולם כחומר גלמי סביל.

"תרבות יון" שהחריבה את עם ישראל, שהתרגלנו לחשוב שכל כולה טומאה וסיטרא אחרא, אינה כזאת (לא רק לדעת הרש"ר הירש, אלא זו הגישה בחז"ל ובאחרונים כמו המהר"ל). היא אינה פסולה בעצמותה. יש בה דברים יפים: אסתטיקה, תרבות, השכלה וגינונים נאים.

העולם המערבי המתורבת כיום הוא המשך ישיר לאותה תרבות, אותה הגברת בשינוי אדרת. אנחנו מתמודדים בעצם עם תרבות יון, וצורת ההתמודדות היא לא להילחם בה ולפסול אותה לחלוטין, אלא להשתמש בה ככלי לתכלית האמיתית של העולם. וכפי שממשיך הרש"ר הירש:

יפת הוא המתווך בין חם לבין שם. חם איננו מוכשר לקבל מיד את תורת א-להי שם. על הפרא להיות בן תרבות תחילה. א-להי שם דורש הרבה; הוא תובע מן האדם התמסרות גמורה וכניעה מוחלטת לא-להיו. תחילה יש לעדן את הלב ולחנך אותו ל"טעם טוב"; על האדם להבין ערכים, הנעלים מתפיסת הפרא, - אפילו הללו גם הם רק ערכים גשמיים. הפרא צובע את עורו ומשנה את הופעתו החיצונית; בכך כבר החל לעצב את דמותו וכבר נכנס לכלל תרבות; סופו שילמד לשעבד את האדם – בהופעתו החיצונית, בסביבתו, בהנהגתו – לחוק היופי והנימוס.

תרבות הנועם, שעבוד הפרא למידת "הטוב אשר יפה", היא פרוזדור לתורת שם; היא מכשירה את האדם לשעבד את כל לבו למידה נעלה יותר של יופי נעלה יותר; סופו שיעצב בצורה הרמונית את כל חייו הרבגווניים; סופו שילמד לשעבד את לבו לרצון הא-ל היחיד. וכך רואה נח: "יפת א-להים ליפת": הלבבות ייפתחו ליפיו של יפת. תחילה ישלים יפת את שליחותו – בהקניית תרבות לעמים; ורק אחר כך ישלים שם את שליחותו, ותוגשם תכלית האנושות: "וישכון באהלי שם": משֵם ילמד האדם לעשות את ביתו מעון לשכינה; ממנו ילמד לתקן את חייו, והשכינה תשוב לשכון עם האדם.

אין שום סיבה להתכחש לכך שיוון הביא לעולם תרבות אנושית עם טעם טוב שיצאו ממנה גם דברים טובים; זוהי יפיותו של יפת שניתנה לו מאת השם. השאלה היא מה עושים עם התרבות הזאת, ומה קורה אם נשארים שם ומסתפקים רק בה. התרבות היא כלי להתקדמות ולבניית מהלך חיים של קירבת ה' והתרוממות. אם לוקחים אותה כמטרה בפני עצמה – היא בעייתית. וכפי שנבאר מיד.

נקודת ההבדל בין תפיסת העולם המערבית לתפיסת העולם היהודית היא – האם החיים עלי אדמות קיימים לצורך מטרה עליונה שנקבעה על ידי מי שהוא עליון על הכל, או שאין מישהו עליון על הכל, והחיים מתנהלים ללא מטרה, וכל התכלית שלהם היא – לחיות אותם על הצד היותר טוב.

המערב מציע לעולם תרבות של חיים תקינים המתנהלים על פי אמות מידה הגיוניות. יפה מאוד. אבל למה חיים בכלל? האם יש מטרה לחיים, והאם בכך שאנחנו מנהלים חיים על פי ערכים אנחנו מתקרבים למטרה הזאת? אלו שאלות לא רלוונטיות. תתפלסף בחוץ בבקשה.

מה אומרת התורה?

שלש מילים: אל תעצום עיניים.

אתה חי בעולם? תחשוב שניה, איך הוא נוצר? מי עשה אותו? למפעל כזה חייבת להיות מטרה. מי שעבד עליו לא עשה זאת בלי סיבה. הרי העולם הוא משהו מופלא, יצירה ענקית, שככל שהמדע מתקדם הוא מגלה שאין סוף לחכמה האדירה הטמונה בכל מילימטר מרובע שבה. בכל טיפת מים, בכל צמח זעיר, בכל חרק בלתי נראה, ובעיקר – באדם.

בשביל מה כל זה? לאן זה מוביל?

בא הקב"ה באירוע היסטורי חד פעמי וגילה לנו את המטרה של המפעל הזה. המטרה היא שיהיו בו אנשים שמנהלים את חייהם על פי רצונו. אנחנו נבחרנו להיות האנשים הללו, ואלו ההוראות שקיבלנו: שנאכל באופן מסוים, שנעסיק את עצמנו באופן מסוים, שנתחתן באופן מסוים, שמערכות היחסים בינינו יתנהלו באופן מסוים, וכהנה על זו הדרך. את כל ההוראות ריכז הקב"ה בתורה.

(צילום: shutterstock)

מי שמתעלם מההוראות וחי את חייו כפי הבנתו, גם אם הוא מנהל את חייו על פי תפיסת עולם הגיונית, מוסרית, ישרה וצודקת – הוא חי חיים עקומים, ואפילו מושחתים. כי אם העולם נוצר בעבור מטרה, ואף אנחנו עצמנו נוצרנו עבור מטרה, לא יתכן לחיות את החיים בלי לעבוד על השגת המטרה הזו. זה לא מוסרי, לא ישר ולא מתקבל על הדעת, שבן אדם יפעל בניגוד ליצרן שלו עצמו. זה מנוגד לעצם המציאות שלו.

לפי הנ"ל, אפילו אם אדם חי את חייו בדעת ובתבונה, הוא נחמד לכולם ויש לו ערכים, מכל מקום אם הוא שוכח את בוראו וחי חיים חילוניים – הוא חי חיי תוהו. ואם חלילה הוא עושה דברים נגד בוראו – הוא הרסני, הוא מזיק, לעצמו ולכל העולם. אפילו אם הוא יודע להיות נחמד, ואפילו אם הוא יודע להגיד הרצאות עמוקות בביולוגיה.

כי לעולם יש מטרה, וכל פעולה שמרחיקה את העולם ממטרתו, היא הרס שלו.

ניתן להמשיל את העולם ואנשיו למשפחה אחת גדולה המתגוררת בבית יפה, עם חמשה חדרים וגינה מטופחת. חלק מבני המשפחה מטפחים את הגינה, חלק מתחזקים את הדירה עצמה, וחלק דואגים לתוכן פנימי לחיי המשפחה, לקשר בריא בין האחים והאחיות בינם לבין עצמם וביניהם לבין ההורים, לתעסוקה ולחינוך. ברור הדבר שגם אלה שמטפחים את הגינה עושים תפקיד חשוב מאוד, אבל אין ערוך לחשיבותם של אלה המטפלים במטרה, בתכנים, בהווי המשפחתי ובהתקדמות הכללית.

ואם האח האחראי על הגינון יטפח היטב את הגינה אבל יזלזל בהווי המשפחתי, ויגרום לנתק בין הילדים להורים – הוא מחריב את הכל, למרות שבזכותו הפרחים בגינה מלבלבים.

קיום התורה הוא הערך הפנימי של החיים והמטרה שלהם.

אנחנו לא מזלזלים בחכמת הגויים, אלא מעמידים אותה על מקומה הנכון: כאמצעי ולא כמטרה. ומי שעושה מהאמצעי מטרה, ומתעלם מהמטרה ואף פועל בניגוד לה – הורס את העולם. וזה כואב מאוד.

בלתי ניתן להעריך ולכבד אדם ששוטף את רצפת הבית ותוך כדי כך מתיז אקונומיקה לתוך עיניו של אביו מולידו, ואחר כך מנקה את התנור תוך כדי שהוא מרסס מסיר שומנים חריף לתוך פיה של אמו. "אביך זה הקב"ה ואמך זו כנסת ישראל" (ברכות לה:, ע"ש). מי שפוגע בהקב"ה ובכנסת ישראל אינו ראוי להערכה וכבוד, גם אם הוא עושה זאת בשגגה.

אנחנו מעריכים חכמה, מעריכים תרבות, אבל – לא מוכנים בשום אופן להתרכז בטפל ולהזניח את העיקר ואף להחריב אותו.

הסתכל למרצה הנכבד לתוך העיניים וחשוב: אתה יודע פיזיקה, יפה מאוד. אבל איך אתה מתעלם מהסיבה שבגללה נבראת? חקרת פעם לעומק האם יש מטרה להימצאותך כאן? ניסית לבדוק ברצינות את הטענה שטוענים אנשים שבידם נמצאת התשובה והיא בנויה על מסורת בת אלפי שנים שאי אפשר להפריך אותה? ניסית לצאת מהריבוע שבו נולדת, לחשוב חשיבה עצמאית על מהות הקיום?

הפרופסור שלפנינו הוא אדם המתעלם משאלות בסיסיות על עצם הוויתו, כי לא נוח לו לבדוק זאת, או לא מעניין אותו, או שהוא בטוח שהוא יודע הכל. האם ניתן להחשיב אדם כזה לאדם נאור? והאם ניתן לכבד אדם שמחמת קיבעון מחשבתי חוטא בעברות חמורות והורס את העולם? התשובה ברורה מאליה.

שינון חוזר ונשנה של מסר זה, הן על ידי קריאת שורות אלה והן על ידי לימוד התורה עצמה מתוך התבוננות, יכול לחזק את האמונה ולהוות מגן מההשפעה הקלוקלת של העולם החילוני.