למה יש שמזלזלים בערכי הדמוקרטיה? ולמה העולם התורני אינו בתמונה?

שאלה: לאחרונה יצא לי להכיר מישהו הלומד משפטים, ושמעתי ממנו הרצאה שלמה על עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, ובעצם של כל העולם הנאור כיום. הוא פרס בפני על רגל אחת את שלשת העקרונות של הדמוקרטיה -  א. שיוויון זכויות. ב. ליברליזם. ג. שלטון החוק. כל כך התפעלתי, ואני חייב לחזור בפניך על הדברים בתקוה שלא תשתעמם.

הכלל הראשון – שיוויון זכויות.

העולם הנאור כיום דוגל בכך שיש לתת הזדמנות שווה לכולם. לכל אדם בעולם יש זכות להתקדם ולהצליח, כולם שווים. אין להפלות בין אדם לאדם על רקע דת, גזע, מין, או לאום. יש להתייחס לכולם באופן שווה, ולתת לכל אחד את מלוא ההזדמנות בחיים. זה נשמע מצוין. מה פתאום שתהיה חלוקת מעמדות ואפליה? ברור לכאורה שהשאיפה לשוויון זכויות היא שאיפה לעשיית צדק בעולם.

הכלל השני – ליברליזם.

זכותו של כל אדם לנהל את חייו כהבנתו. אתה לא תגיד לי מה לעשות. החיים שלי הם שלי ואף אחד לא יתערב. אני אדם בוגר ואחראי לעצמי. איזה הגיון יש בזה שאחד אומר לשני מה לעשות? חייה את חייך ותן לי לחיות את חיי. אין זכות לציבור לאכוף נורמות המגבילות את חירות הפרט, באיזו צורה שתהיה. גם זה נשמע מאוד הגיוני וצודק. מה אתה מתערב לי בחיים?

והכלל השלישי – שלטון החוק.

בשביל לכונן חברה מתוקנת מוכרחים שיהיו בה כמה כללים יסודיים ומערכת אכיפה מסודרת, שלפניה אין משוא פנים. כולם מחוייבים לחוק במידה שווה, אין גדול ואין קטן, אין עשיר ואין רש. זה התפקיד של החוק ועושי דברו – בתי המשפט והמשטרה. מערכת זו היא הכרחית ליצירת חיי חברה מתוקנים. וכל אדם באופן פרטי מחויב לשמירת החוק ולהיות הוגן לסביבתו.

מה אומר לך? שמעתי והתפעלתי. מצטער. נזכרתי שכילד הראו לי פעם את המצע המתומצת של מפלגת מר"צ. כילד בני ברקי תמים, הייתי בטוח שתהיינה כתובות שם מילים ארסיות נוטפות שנאה על החרדים ועל התורה, ולהפתעתי גיליתי מילים יפות ומשכנעות בדבר הצורך לדאוג להזדמנות שווה לכל אזרחי המדינה, ולהגברת האחווה והשלום. בזמנו כמובן הסבירו לי שזו צביעות, ומאחורי המילים היפות מסתתרות כוונות זדוניות ומרושעות, אבל עכשיו גיליתי שהאמת היא לא כך. הרבה אנשים מאמינים בערכים הללו באמת ובתמים.

ואז חשבתי – רגע, איפה אנחנו בתמונה? למה אנחנו כה מזלזלים באנשים אינטלגנטיים החיים לפי אג'נדה מסודרת ובנויה לתלפיות? לכאורה הם בנו כאן מערכת יפה ומשכנעת. נזכרתי ששמעתי בבחרותי ממרצה חרדי נודע משפט כזה: "תמצית המשנה החילונית הסדורה, המבוססת על מאמריהם המעמיקים של גדולי מחולליה, היא שתי מילים: בא לי!"... אז נהניתי מהעוקץ, אבל עכשיו אני נזכר ומתרגז.

ניסיתי לשאול פה ושם כל מיני אנשים, והתאכזבתי מאוד מהתשובות. הרוח הכללית של הדברים היתה: "התורה היא היחידה שיכולה לקבוע מה הגון ומה ראוי. שכל האדם רק מתעה ומחריב". לומר לך שהשתכנעתי? ממש לא...

אני מצפה לתשובה כנה.

* * *

לפני שנתייחס לעצם השאלה, ברצוני להתייחס לתשובה שציטט השואל בזה הלשון: "התורה היא היחידה שיכולה לקבוע מה הגון ומה ראוי, ושכל האדם רק מתעה ומחריב".

אין מקור לאמירה זו. הקב"ה ברא את האדם ואת שכלו, ויתכן בהחלט ששכל האדם מגיע למסקנות חכמות על צורת ניהול החיים באופן תקין. חז"ל כבר התייחסו לזה באומרם "חכמה בגויים תאמין". ואצטט את לשונו של הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות כרך ד סימן קצז): "חז"ל אומרים חכמה בגויים תאמין, והחושב שאין חכמה באומות העולם הוא טועה, וכן מצינו שהרמב"ם משבח מאד את אריסטו מפני חכמתו". החכמה של אריסטו שאותה כה משבח הרמב"ם עוסקת רבות במוסר והנהגה ישרה. אלא שהאדם זקוק להדרכה של התורה שתלמד אותו כיצד להשתמש בשכלו. וכפי שיבואר להלן.

כפי שהציג השואל, יש לתרבות המערבית אג'נדה מסודרת, אחרת היא לא היתה מחזיקה מעמד. האנשים מחפשים ערכים ותוכן רוחני בחייהם. ולכל מערכת ציבורית המצליחה להחזיק מעמד ולרכז סביבה ציבור גדול, בהכרח יש מצע מסודר. כלומר, תפיסת עולם יסודית הגיונית למדי, שעליה עומד מסלול החיים של החברה.

קומוניזם, לדוגמה, היה רעיון שהלהיב אנשים וסחף המונים, כי היה בו תוכן שנראה באופן שטחי יפה ומוסרי. כגודל המוסריות החיצונית שהרעיון הזה שידר, כך היתה גודל הצלחתו לתפוס תאוצה עולמית. ההשכלה סחפה המונים באירופה, ודרדרה לתהום את כל הגולה, פי כמה וכמה מכל הנסיונות שעברו על אבותינו בכל שנות הגלות, כי היה בה רעיון שהיה נשמע יפה ומשכנע.

גם התרבות המערבית כיום מציגה לכאורה ערכים יפים ובעלי תוכן. אבל במבט בוחן נמצא שהערכים הללו בחלקם אינם מוגדרים וניתנים לשינוי לפי גחמות המחוקק ורצונו, ובחלקם בנויים על תפיסת עולם מעוותת.

השואל הביא את עקרון היסוד של העולם המערבי – הדמוקרטיה, שבו נקבע שהאדם שליט על אופן ניהול חייו. והסביר שהוא מושתת ברמה המעשית על שלשת עקרונות יסוד: שוויון זכויות, ליברליזם ושלטון החוק. נדון בהם אחד לאחד ונראה מה עומד מאחוריהם.

נדון בערך הראשון – שויון הזכויות.

העיקרון נשמע מאוד צודק וישר, שיש לתת לכל אדם אפשרות להצליח בחיים ולא לחסום את דרכו. הבעיה היא שלמרות כל המאמצים כל העולם בנוי לא כך, ולעולם לא יוכל להתנהל באופן שוויוני באמת. ממש כמו שקומוניזם מנוגד למציאות.

הרי המציאות היא שכל מפעל מתנהל דווקא באופן כזה שיש בראשו מנכ"ל שמקבל משכורת בהתאם, ויש בו גם פקיד זוטר, שגם הוא מקבל משכורת בהתאם. מישהו ניסה פעם לבדוק למה פלוני מנכ"ל וחברו רק פקיד? האם באמת הדבר נובע רק מכך שהמנכ"ל הוא המוצלח והמוכשר ביותר? ואפילו אם כן, האם זה הוגן שמי שנולד עם מנת משכל פחותה יאלץ כל החיים לסבול?

האפשרות להצליח בחיים בדרך כלל תלויה בהשכלה בסיסית. האם לכולם יש אפשרות שווה לרכוש השכלה? והאם מישהו מנסה לדאוג שלכולם תהיה אפשרות שווה להשיג השכלה? כמובן שלא, זה בלתי אפשרי.

כל המערכות המתפקדות בעולם מושתתות על היררכיה. אין דבר כזה שכולם שווים. כל הבריאה בנויה כך. בעץ יש שורשים, גזע, ענפים ועלים. בעולם החי ישנם חזקים וחלשים, וגם בחברת בני האדם יש דרגות. יש מנהלים ופקידים, עובדים בכירים ועובדים זוטרים, מפקדים וחיילים, מנהלי מדינות ואזרחים מן השורה. וגם במבט כולל יותר – יש בעולם אנשים משכילים ואנשים פרימיטיביים, לבנים ושחורים. אלו כללי המשחק, ואי אפשר להתכחש לזה.

ולמה באמת זה כך? כי בכדי ליצור משהו אחד שלם מוכרח שתהיה חלוקת עבודה. וחלוקת העבודה נעשתה בצורה כזו על ידי מנהל העבודה, הקב"ה. העולם אמור להגיע למשהו, וכל אחד ממלא תפקיד במשבצת בה הוא נמצא. לא כולם מקבלים אפשרויות שוות להצלחה. הקב"ה קובע את המעמדות ומחלק את התפקידים. וגם אם לנו זה נראה לפעמים לא מוצדק, אבל כשברור לנו שיש מנהל לעולם ואנחנו בסך הכל פועלים שהוצבו במשמרות מסוימות, יש לנו לסמוך על מי שעשה זאת שהוא יודע מה שהוא עושה. אנחנו מצווים על ידו לאפשר ולסייע ככל היותר לאחרים להצליח גם כן, אבל אי אפשר להתכחש לעובדת היסוד שיש מנהל לעולם מלמעלה והוא קבע מראש את חלוקת העבודה בצורה מסוימת.

אבל החברה המערבית אינה מסוגלת לשמוע על כך. תפיסת עולם שיסודה בהנחה שהעולם מנוהל מגבוה ויש איזה ערך עליון שבעבורו הוא מתקיים, סותרת את ההשקפה החילונית, שהעולם בידיים שלנו ואנחנו אלה שאמורים לנהל אותו. ממילא אנחנו לא מקבלים את זה שלא לכולם יש הזדמנויות שוות. האדיקות המוגזמת בעיקרון המקודש של "שויון זכויות" נובעת מהתפיסה ש"אין כח עליון". רח"ל.

נדון בעיקרון השני – הליברליזם.

יסוד הליברליזם הוא התפיסה שזכותו של כל אדם לנהל את חייו כהבנתו. אין זכות לשום אדם להיכנס לחיים של מישהו אחר ולצוות עליו לנהל אותם כפי רצונו הוא. זה נשמע מאוד הגיוני, אבל זה נסתר מיניה וביה מכמה תחומים אחרים, שבהם החברה המערבית בהחלט פולשת לחיי הפרט.

למה אסור לעשן סמים? הרי זכותו של כל אדם להחליט מה לעשות בגופו וכיצד לסיים את חייו! ולמה על פי חוק כל הורה חייב לחסן את ילדיו? ולמה כל אזרח חייב לשלם מיסים, ירצה או לא ירצה? אם תפיסת העולם שלי גורסת שאין מושג כזה "קופה ציבורית", מי שמך לאיש שר ושופט לקבוע כיצד אנהל את הכנסותי?

התשובה היא, שבאמת אין דבר כזה שנקרא ליברליזם מוחלט. יש נורמות חברתיות שכולם מסכימים עליהם, ומי שפוגע בסדר הציבורי נחשב למזיק הרבים, גם אם דעתו האישית שונה מדעתם. אנחנו חיים בעולם משותף ומוכרחים לקבל את דעת הרוב במה שנוגע לכלל. מי שלוקח סמים, או לא מחסן את ילדיו, או לא משלם מיסים, גורם בטווח הרחוק נזק לכלל הציבור. אין רשות לאדם לנהל את חייו כהבנתו אם זה בא על חשבון מישהו אחר.

גם אדם שלא מנהל את חייו כפי רצון הבורא שהוא בעל הבית כאן, גורם נזק לחברה לא פחות, ואפילו הרבה יותר. מי שמבין שהעולם לא נברא מעצמו ולא מתקיים מעצמו, מבין שמוטלת עלינו אחריות לדאוג שבעל הבית יהיה מרוצה מהמערכת שהוא יצר והוא מפעיל כל הזמן. ומי שמזלזל בחוקים שלו - מסכן את כלל הציבור.

המבט האמיתי על העולם הוא שכל פעולה המנוגדת לרצונו של בעל הבית הינה מסוכנת והרסנית. חילול שבת חמור במידה מסוימת יותר מרצח, והליכה בלבוש פרוץ מזיקה לרבים יותר ממכירת סמים ברחובה של עיר. יש מדד לחומרת הדברים, והמדד היחיד הוא המבט של בורא העולם. מבט אמיתי זה הולך ומיטשטש לצערנו, החושים נעשים קהים לכל דבר שבקדושה מרוב פעמים שאנחנו רואים את חילול הקודש לעינינו, אבל העובדות לא משתנות.

אבל האמת היא הרבה יותר מזה.

מדוע הפלורליסט הגדול ביותר לא ישתוק כשמישהו יבזה אותו באופן מחפיר באמצע הרחוב? הרי זכותו של אותו אדם לחיות את חייו כפי שנראה לו! התשובה היא, שזכותך לעשות מה שאתה רוצה, אבל אין לך זכות לפגוע בי. אני מסכים שתעשה מה שאתה רוצה, אבל בתנאי שזה לא יפריע לי.

כלומר, בעצם היסוד של הליברליזם הוא לא סובלנות לאחר, אלא חוסר איכפתיות ממה שקורה מעבר לד' אמותי ומה שלא נוגע לכיס שלי. כאשר לא איכפת לי מה שלא נוגע ישירות אלי, אין לי בעיה להכריז שאיש באמונתו יחיה. לא משום שאני מוכן לסבול את הדיעות שלך, אלא משום שלא מעניין אותי כלל מהן הדיעות שלך. זו לא סובלנות, אלא אדישות.

הראיה הכי פשוטה לזה, היא - חוסר הסובלנות המוחלט כלפי שמירת התורה. אם באמת העיקרון של הליברליזם הטהור מנחה את האנשים, הרי כמו שלך יש זכות להיות חילוני כך יש לחברך זכות להיות דתי. למה אתה כועס עליו וסולד ממנו עמוקות? להיכן נעלמה הליברליות?

התשובה היא שאכן אין כאן שום ליברליות. זו אחיזת עיניים. העיקרון המקודש הוא – לא מפריעה לי שום פגיעה ברגל גסה בכל הקדוש והיקר, כי אין אצלי ערך עליון, ואינני מכיר במושג "קדוש ויקר". ואם אתה מעז לומר שיש בורא לעולם והוא דורש ממני אורח חיים מסוים – אתה בהחלט פוגע ברגשותי ובתפיסת העולם שלי. אתה פוגע במה שקדוש ויקר לי, קרי – ההשקפה שאין שום קדוש ויקר, ואתה הורס לי את החיים.

עתה נדון בעיקרון השלישי - שמירת החוק.

לעיקרון זה לכאורה יש כיסוי מלא בתורה. התורה מצווה את בני נח על הדינים, ואף קובעת ש"דינא דמלכותא דינא". העיקרון הזה הכי קרוב לרוח התורה. ואף על פי כן הוא רחוק מאוד מלהיעשות בצורתו הנכונה.

החוק החילוני אינו שואף לעשיית צדק אמיתי, אלא לסידור החיים בצורה הנוחה ביותר. אי אפשר לתת לאנשים לעשות מה שהם רוצים כי אז הכל יתפרק וכולם יפסידו מכך. אז קובעים כמה כללים שכולם מחוייבים להם, ואוכפים אותם על הציבור. מערכת הענישה לא אמורה לעשות צדק או לתקן את העוולות, אלא לסדר את הבעיות.

כך למשל יכול להתגבש חוק מעוות, שאם חבורת פושעים ביצעו יחד פשע, ואחד מהם מסגיר את כולם, זה שמסגיר נפטר מעונש. נותנים לזה שם יפה "עד מדינה", והכל מסודר. כי הנושא הוא לא עשיית צדק אלא סידור החיים, ובאופן כזה שיש לכל אחד מבני החבורה מוטיבציה להסגיר את חבריו, זה מבטיח שהפשעים לא ייעשו. ולמי איכפת שהעוול זועק לשמים? לאף אחד.

החוק מקפיד על העלמת מס כמו על הפשעים החמורים ביותר. מדוע? הרי מבחינה מוסרית כל אחד מבין שהעלמת מס היא די מובנת ואילו שוד הוא פשע! התשובה, שמה שמעניין את החוק הוא לא כמה אתה מוסרי, אלא כמה אתה גורם נזק לציבור. אנחנו צריכים את הכסף שלך בשביל לנהל את המדינה, ואם אתה מעלים אותו אתה מזיק לנו, וזה איכפת לנו לא פחות ממציאות של שודדים מסתובבים בדרום תל אביב.

כך תיתכן מציאות של אנשים שומרי חוק באדיקות, שאין להם שום איכפתיות על אחרים. לא מעניין אותם שיש אנשים שאין להם לחם לאכול, אבל איכפת להם מאוד שהחוק ישמר. כי לא מעניין אותם באמת ההגינות והמוסריות. כל מה שאיכפת להם שמירת החוק הוא רק כדי לשמור על המסגרת המאפשרת את קיומם של החיים ומסייעת להם באופן אישי להצליח.

לעומת זאת, כשהתורה דורשת יושר והגינות, היא לא דורשת רק שנסתדר בחיים זה עם זה, אלא שנעשה את הצדק והיושר האמיתי. הבסיס שעליו עומדת מערכת המשפט היהודית הוא – לדאוג שהצדק ייעשה. שוב זה נובע מאותה נקודה: היהדות לא רואה את העולם כמקום שצריך להסתדר בו ולחיות את החיים בו על הצד היותר טוב, אלא כמקום שאמור להביא את האדם לשלמות, ולדבקות בבורא העולם שהוא מקור הצדק והיושר והטוב האמיתי.

בחברה החרדית, אולי החוק פחות נשמר, מכל מיני סיבות (שאכן לא תמיד הן על פי התורה), אבל העיקרון המנחה של החברה הזאת הוא להשתדל להיות טובים בפנימיותנו. גם אם זו חברה פחות מתוקנת מבחינה חוקית, אבל היא חברה של אנשים שבאופן כללי משתדלים להיות מתוקנים. לעומת זאת החברה החילונית, גם אם כחברה היא יותר מסודרת ומתנהלת ללא קומבינות למיניהן, אבל היא לא מחנכת את אנשיה להיות טובים לזולת ומתוקנים בעצמם. לא זה הנושא שלה. הנושא שלה הוא לזרום עם החיים.

זה מה שעומד בעצם מאחורי המילים היפות של תפיסת העולם המערבית. לא רק שהיא חסרת מטרה, אלא שהיא לא שוחרת מוסר וצדק באמת. היא נעה סביב שאיפה לחופש מוחלט ומקסימום הנאה, ומתרצת את עצמה בעקרונות יפים.

כל עוד אין כפיפות למישהו עליון על הכל, שאמת המידה שלו היא המחייבת ואין בלתה, לעולם האדם יבנה לעצמו את כל התיאוריות בעולם כדי להצדיק את עצמו. האדם אינו מסוגל לשלוט על עצמו בעצמו, כל זמן שאין מישהו גבוה מעליו שדברו מחייב באופן מוחלט.