מצמרר: "ואז היא נתנה לי את פיסת השוקולד ואמרה, ’אני התינוקת שאמך הצילה במחנה'"

"שמי פרנסין כריסטוף", כך פותחת ניצולת השואה ששהתה בברגן בלזן, את סיפורה המדהים. "נולדתי ב-18 לאוגוסט 1933. 1933 זו השנה בה היטלר עלה לשלטון".

"תראו", אומרת כריסטוף ומוציאה את הטלאי הצהוב שלה. "זה ה'כוכב' שלי. הייתי צריכה לתלות אותו על החזה כמובן, כמו כל היהודים. הוא גדול, לא? במיוחד עבור הילדה הקטנה שהייתי, בת השמונה".

כאן מתחילה כריסטוף לגולל את אחד הסיפורים היותר מרגשים ששמענו עליהם, סיפור שיש בו השגחה פרטית מופלאה ואינסוף ניסים.

"כשהייתי במחנה ההשמדה ברגן בלזן – דבר מדהים קרה: כילדים קטנים שחיו כאסירים במהלך המלחמה – הייתה לנו פריבילגיה. הרשו לנו להביא משהו מצרפת: שקית קטנה עם שניים-שלושה דברים קטנים בתוכה.

"אישה אחת הביאה שוקולד, אחרת הביאה קצת סוכר, שלישית הביאה חופן אורז... אמי ארזה עבורי שתי חתיכות קטנות של שוקולד, ואמרה לי: "אנחנו נשמור את זה ליום שבו אראה שהתמוטטת לגמרי, ובאמת זקוקה לעזרה. אז אתן לך את השוקולד הזה, ותרגישי טוב יותר".

וכאן מספרת כריסטוף על חברתה של אמה, אסירה בשם הלן שהייתה עמן במחנה. "הלן הייתה בהריון, אך לא יכולת לנחש את זה – כי היא הייתה רזה מאוד", מספרת כריסטוף.

החודשים חלפו בקושי, ואז הגיע זמן הלידה. "היא ניגשה לבית החולים של המחנה עם אמא שלי, שהייתה מפקדת הבלוק, אך לפני שהן הלכו – אמי ניגשה אליי ושאלה אותי: "את זוכרת את השוקולד ששמרתי בשבילך?".

"כן, אמא" אמרתי.

"איך את מרגישה?".

"בסדר אמא, אני אהיה בסדר", עניתי.

"ובכן, אם זה בסדר מצדך – הייתי רוצה לתת את השוקולד שלך לאישה הזו, החברה שלנו הלן. הלידה כאן תהיה קשה והיא עלולה למות. אבל אם אתן לה את השוקולד, זה עשוי לעזור לה", אמרה לה אמה והיא רק הנהנה בראשה לאות הסכמה.

"הלן ילדה את התינוקת - דבר זעיר, קטן וחלוש. היא אכלה את השוקולד, והיא לא מתה. היא חזרה בחזרה אל הבלוק".

בנקודה זו מתארת כריסטוף מצב על טבעי, כמעט לא יאומן: "והתינוקת לא בכתה אף פעם! לעולם לא!!! היא אפילו לא השמיעה ציוץ קטן", היא משחזרת בהתרגשות יתירה.

ברגע שהתירו את התינוקת מבלויי הסחבות שלה – היא צרחה!

שישה חודשים לאחר מכן, המחנה שוחרר – נס בפני עצמו, אך הנס היותר גדול שכריסטוף חזתה בו התרחש דווקא באותם רגעים, שבהם התירו האסירות את בתה של הלן, מבלויי הסחבות בהם הייתה עטופה. "באותו רגע – התינוקת צרחה!", דמעות של התרגשות נקוות בעיניה של כריסטוף כשהיא נזכרת ברגעים ההם. אפילו כילדה קטנה, הבינה שיש כאן משהו יוצא דופן. "זה הרגע שבו היא נולדה!", היא אומרת. "חזרנו לצרפת עם התינוקת - דבר קטן וחלשלוש, שלא הייתם מאמינים שהוא בן חצי שנה".

בנקודה זו עוצרת כריסטוף את שצף הסיפור, ועוברת לדבר על חייה בהווה. "לפני כמה שנים, בתי שאלה אותי: 'אמא, אם לרשותם של המגורשים היה עומד פסיכולוג או פסיכיאטר כשהם חזרו לכאן, יכול להיות שהיה לכם קל יותר להתמודד'. עניתי לה: 'ללא ספק, אבל לא היה לנו. אף אחד לא חשב אז על חולי נפשי. אבל נתת לי רעיון נפלא. אנחנו ניזום הרצאה על הנושא הזה'".

כריסטוף ארגנה את ההרצאה שכותרתה היא: "אם ניצולי מחנות הריכוז היו מקבלים ייעוץ בשנת 1945, מה היה קורה?"

ולהרצאה הגיעו אנשים מכל מיני סוגים – ניצולים מבוגרים, היסטוריונים והמון פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים. "היה מאוד מעניין. רעיונות רבים הועלו, והיה מצוין", משחזרת כריסטוף.

ואז, באמצע ההרצאה, קרה פתאום דבר מופלא. אחת הנשים ביקשה את רשות הדיבור, עלתה לבמה והחלה להציג עצמה בפני הקהל: "אני גרה במרסיי, ומועסקת שם כפסיכולוגית", אמרה בהתרגשות, והוסיפה. "לפני שאציג את עמדתי בנושא המדובר, אני רוצה לתת משהו לפרנסין כריסטוף".

הקהל המתין בציפייה דרוכה. "ואז היא שלחה יד אל הכיס שלה, והוציאה ממנו חתיכת שוקולד", מספרת כריסטוף. "היא הגישה לי את השוקולד ואמרה: 'אני היא אותה תינוקת'".

צפו בסיפורה המדהים של פרנסין כריסטוף (עם תרגום באנגלית):