למה קשה לזהות את תחילת פרשת "ויחי" בספר התורה?

מי שיביט על ספר התורה בשעת הגבהתו בפרשת ויחי, יתקשה לזהות את תחילת הפרשה. בשונה מכל פרשה שבין פרשה לפרשה יש הפרדה של מרחק כלשהו, בפרשת ויחי אין מקום ריק כזה, מלבד ריוח של אות אחת.

הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו "מי מנוחות" מחדש שהסיבה שאין הפרדה בין פרשת ויגש שבה מסופר על חייו של יעקב לבין פרשת ויחי שבה מסופר על פטירתו, להורות שליעקב אבינו לא היתה הפרדה והפרש בין עולם הזה לבין עולם הבא, אלא "מהיותו בעונג גדול משם נעתק מיד לעונג רב ועצום... כי הצדיקים - ובפרט יעקב אבינו - יצא משלום לשלום, ונדבקו לו שני העולמות מעונג לעונג, ולרמוז מאמר רז"ל (תענית ה' ע"ב) יעקב אבינו לא מת... מה זרעו בחיים אף הוא בחיים... אך לפי שהתענוגים אינם שוים, זה גשמי וזה רוחני, נחשבו שתי פרשיות, וההבדל ביניהם באות אחת, להורות שהם משונים זה מזה, ואכן בכללות התענוג - מחוברים הם".

הוסיף על דבריו נינו הגאון רבי שלום משאש זצ"ל (בהספדו על הגאון רבי משה לוי זצ"ל) שזהו מה שאנו אומרים בכל יום "כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". ולכאורה למה אמר בלשון הווה "שהוא" בן העולם הבא, היה לו לומר בלשון עתיד "שיהיה" בן העולם הבא? אלא בא לרמוז לדברי המלאך רפאל בירדוגו זצ"ל שכל השונה הלכות, מובטח לו "שהוא" בן העולם הבא, כבר בעולם הזה הוא נמצא בעולם הבא.

והוסיף הגר"ש משאש בעדות אישית: "ראינו זאת בחוש, ביקרנו כמה פעמים אצל מלכים וגבירים, ולא ניתן להשוות ערכן של דקות ספורות בהן כתבנו חידושי תורה, לכל התענוגים אשר ראינו אצל אותם מלכים וגבירים. לימוד תורה הרי הוא ממש מעין עולם הבא, וכל המתמיד ומעמיק בתורה יחוש זאת.

* * *

מעשה היה בגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שהחליט לפנות לאחד העשירים בכדי להתרימו לישיבתו ישיבת ליקווד בארצות הברית, שהיתה שרויה באותה עת במצב קשה. הגיע רבי אהרן לביתו של העשיר אשר קיבלו בסבר פנים יפות והתעניין לכמה כסף הוא זקוק.

משהשיב רבי אהרן כי הישיבה זקוקה לחמשת אלפים דולר, הוציא הגביר מיד את פנקס הצ'קים ורשם בנדיבות את מלוא הסכום. הודה לו רבי אהרן מקרב לבו על עזרתו הגדולה לישיבה בשעת דוחקה, ופנה לצאת.

לפני שיצא את ביתו, נאנח הרב מעומק לבו. מיד ניגש אליו בעל הבית ושאל בדאגה: "רבי, מפני מה נאנח מר?".

"אני נאנח עליך", השיב רבי אהרן לגביר המופתע, ומיד המשיך: "מילא עולם הבא אני רואה שיהיה לך, שכן בעל צדקה גדול אתה, אבל היכן העולם הזה שלך?!".

עמד הגביר נדהם ואמר לראש הישיבה "רבי, עולם הזה?! זה הדבר האחרון שחסר לי! ראה את הארמון שאני גר בו, השטיחים המפוארים, כלי הכסף הנפלאים ששוכנים אחר כבוד בוויטרינה, ראה את עוזריי ומשרתיי הרבים, את המכוניות המפוארות העומדות לרשותי...".

"מצטער", נאנח שוב רבי אהרן "כל זה אינו עולם הזה! זה כלום! הכל זה כמה ניירות ופיסות בד או מתכת, אתה יודע מה זה עולם הזה? להיות שקוע בסוגיא, להתחבט באיזה ר' עקיבא איגר מוקשה, ולאחר מאמץ מוחי כביר להגיע לביאור העניין, אתה מתאר לעצמך איזה סיפוק נפשי עצום מרגישים בזה? –זה עולם הזה! זה אושר אמיתי!"...