הדף היומי ופרשת ויחי: אל תכבו את חלומות הילדות שלי!

בעשרות השנים האחרונות קיימת תכנית לימוד כלל עולמית, הנקראת "הדף היומי". תכנית זו מאפשרת לכל אדם לסיים את כל התלמוד הבבלי אחת למספר שנים, על ידי לימוד קבוע של דף אחד ליום, שאורך כשעה. בתלמוד ישנם 2711 דפים, כך שאפשר לסיים את התלמוד מידי שבע וחצי שנים. בעולם כולו מתקיימים מידי יום שיעורים על אותו דף, כך שאם אדם משתתף באופן קבע בשיעור בעיר מגוריו, והוא הוצרך לנסוע לחו"ל מכל סיבה שהיא, גם שם הוא ימצא שיעור המתחיל מאותו דף שהוא סיים אתמול בארץ מגוריו. 

הוגה התכנית הוא רבי מאיר שפירא (1887-1933), מהעיר לובלין – פולין. המחזור הראשון של התכנית התחיל ב-11 לספטמבר, 1923. הרעיון התפשט בעולם כולו, ונכון להיום, כמעט בכל מדינה בעלת ריכוז יהודי מתקיים שיעור דף יומי בבתי כנסיות רבים, והדף היומי אף מופץ באמצעים טכנולוגיים מתקדמים.

הרב מאיר שפירא מלובלין למד בילדותו אצל רב העיר, ומטבע הדברים הוא התרועע עם ילדיו הקטנים של הרב, שהיו בני גילו. פעמים רבות היה משתף אותם בחלומותיו, והוא אף סיפר להם שיש לו חלום שיבוא יום ובעולם כולו ילמדו אותו דף בתלמוד, כדי שתהיה שפה משותפת לכל היהודים בכל תפוצות ישראל. ילדי הרב הגיבו בזלזול לדבריו של מאיר הקטן, ואמרו לו שירד מחלומותיו. כך מידי פעם היה מאיר מתלהב מחדש מהחלום שלו, והילדים היו מבטלים אותו ומצננים את התלהבותו.

חלפו שנים, הרב מאיר שפירא הפך לתלמיד חכם גדול, לראש ישיבה ולמנהיג רוחני, ורעיון הדף היומי כבש את העולם.

כעבור תקופה, הזדמן לרב שפירא לפגוש את בתו של רב עיר ילדותו, והוא אמר לה את הדברים הבאים: כשהיינו ילדים קטנים, דברתי אתך ועם אחיך על חלום 'הדף היומי', ואתם נהגתם לבטל את דבריי ולצנן את התלהבותי. זוכרת משהו כזה? דעי לך, אינני מקפיד על כך שציננתם אותי מהתלהבותי, שהרי היינו בסך הכול ילדים. אבל בקשה אחת יש לי ממך, היום את מחנכת דגולה, והנך מופקדת על חינוך דור העתיד של עם ישראל. זכרי, לעולם אל תזלזלי בחלום של ילד! עם ישראל היה מפסיד כל כך הרבה, לו הייתי "נשבר" מהזלזול שלכם.

פרשת "ויחי" מסיימת את ספר בראשית – ספרן של אבות. לאורך כל ספר בראשית ראינו כיצד מעשי אבות הם סימן לבנים, ופרשה זו מלמדת אותנו את אחד הכללים החשובים בחיים, והוא: לא להפסיק לחלום! ללכת אחרי החלום, להמשיך לדבוק במטרה, לא להתייאש ולא ליפול!

כשיוסף בא אל האחים בהיותם בדותן, אמרו האחים זה לזה: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית לז, כ). התורה לא משתמשת ב"סלנגים". מה כוונת האחים באומרם "ונראה מה יהיו חלומותיו", הרי אם הם יהרגו את יוסף כבר לא יהיו לו חלומות, הלא כן?

רש"י מביא את תשובת חכמים: "רוח הקודש אומרת כן. הם אומרים 'נהרגהו', והכתוב מסיים 'ונראה מה יהיו חלומותיו', נראה דבר מי יקום, או שלכם או שלי". האמירה של בת הקול הייתה אמירה של ציפייה לראות כיצד אכן יתגשמו חלומותיו של יוסף, חרף מאמץ האחים לכבותם.

לכל אורך הדרך הסוערת, מהשלכתו לבור, דרך מכירתו לישמעאלים, דרך בית פוטיפר ועד בית הסוהר, יוסף נשאר נאמן לחלומותיו. הוא לא התייאש אפילו לרגע קטן מהגשמתם, ולכן הוא זכה לראות באמיתתם.

בפרשתנו רואים את השיא שבהגשמת חלומותיו. כבר שנים שיוסף מנהיג ומכלכל את אחיו, הם מכירים היטב בשלטונו, ולאחר פטירת אביהם הם נופלים בפניו: "וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים..." (נ, יח). יוסף סולח להם בלב שלם, ואומר להם: "וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (כא).

היכולת לחלום היא מרכיב משמעותי מאוד בסיפור של האדם היהודי ושל עם ישראל. לכל אורכה של הגלות חלמו היהודים, ועדיין חולמים, על שיבתם לארץ ישראל, למרות שלעתים היה זה חלום שנראה בלתי ישים. "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב השם אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן, הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו). לכל יהודי יש חלק ושותפות בחלום הגדול שלנו, בשוב השם את שיבת ציון.

כולנו אמורים להיות בעלי חלומות. אדם צריך לדבוק במטרה, וכשהמטרה חיובית, הוא יקבל עזרה משמים לממש אותה. 

במשחק השח-מט ישנו כלל, שכאשר חייל מצליח לצלוח את המכשולים, להתקדם קדימה ולהגיע על לוח המשחק לשורה הראשונה של היריב, הוא מסוגל להפוך מחייל פשוט לכל כלי שהוא רוצה, אפילו למלכה. את המילים הבאות כתב נער בסיכון:  

"אני חייל על לוח החיים. הכוח שלי מוגבל. הרבה פעמים אנשים רואים אותי כחלש ביותר, אבל הם אינם יודעים שיום אחד אני אהיה החזק ביותר. כלים, שידועים כמשפחתי וכחברי – נופלים סביבי, אבל הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להמשיך לזוז קדימה".

זה מה שיוסף מלמד אותנו.

עם מסר שכזה, יכולים אנו לומר בסיום ספר בראשית: "חזק חזק ונתחזק".