"הפעם אני לא יוצאת מגדרי כדי לשאת חן בעיני השידוך, אלא לוקחת את ה’ אתי בלב"

אתמול קיבלתי ישועה גדולה.

לא, אני עוד לא הולכת לבשר לכם שאני מתחתנת, אבל אם זה ינחם אתכם – מדובר בישועה גדולה הרבה יותר מזה. ישועת הנפש.

אומרים שכל שידוך מקרב אלינו את מה ששלנו, ואני חושבת שכל שידוך גם מקרב אותנו על עצמנו ומדייק אותנו מול רצונותינו ושאיפותינו. מאפשר לנו לראות מה חשוב יותר ופחות, על מה כדאי להמשיך להתעקש ואיפה כדאי להרפות, ובכלל – מאיר לנו את הדרכים הצדדיות שבנפש, אלו שמעולם לא צעדנו בהן.

כזו היא הדרך שגיליתי בי אתמול, רגע לפני שיצאתי לשידוך המאה, או המאה ואחת או אולי בעצם המאתיים – אבל שטויות. מי סופר את הדקות כשהוא נהנה מהדרך, לא ככה?

השידוך עצמו היה נחמד. אבל היה שם משהו באוויר, שלא היה באף שידוך אחר – הכלה.

לראשונה בהיסטוריית השידוכים הענפה שלי, סוף סוף למדתי להכיל את עצמי באמת. להסתכל בראי כשאני נטולת איפור, עם גוף שהשתנה לבלי היכר עם השנים, ללא פאן או לבוש מושקע מדי, ואתם יודעים מה? אפילו ללא מחשבה יתירה על מה יהיה ואיך יהיה ואיך יסתכלו עליי, ואיזה רושם יתקבל, והאם אצליח להוציא את הפנימיות המשוועת להכרה החוצה, והאם הוא הזיווג או שמא זה עוד ניסיון שסופו המר ידוע מראש?

בפעם הראשונה בחיי, למדתי להרפות ולדעת שמי שמוביל אותי, שמי שאוחז בידי ברגעים אלו ממש ולוחש באוזני: 'תבטחי בי. תאמיני בי. אפילו אם זה לא יסתדר, תני לי את הקרדיט הזה להוביל אותך בדרך שאני חושב שהכי טובה לך, ואני הלא מכיר אותך טוב יותר ממה שאת מכירה את עצמך'.

אז לפני היציאה לשידוך, החלטתי.

הפעם אני לא יוצאת מגדרי בשביל לשאת חן בעיני בשר ודם, אלא לוקחת את השם אתי בלב, אתי במחשבה, אתי בכל תנועה ותנועה, אתי בכל דיבור שאדבר בשידוך הזה – ומרפה. אם אני כאן בעולם אז יש בי צורך, חשבתי, וזה שאני לא נשואה ואין לי ילדים, זה לא אומר שאני חסרת תועלת. זה לא אומר שאני צריכה להיעצב אל לבי אחרי כל שידוך שלא מתחיל או מסתיים כמו שאני רואה בעיני רוחי. זה לא אומר שהטוב שלי, הטוב שבי – אינו מוערך.

זה פשוט אומר, שהחיים, הניסיונות, הקשיים והרצונות הכמוסים, האהבות, האכזבות וכל מה שאני חווה בינתיים בדרך - צריכים להפוך אותי מ'נוזל' ל'מוצק'. וזה תהליך שלא תמיד נעים לעבור אותו. אף אחד לא אוהב שמשנים אותו, שלוקחים ממנו את המהות הפנימית שאתה הוא נברא ומצווים עליו להפוך למשהו שהוא לא מכיר. לחומר אחר, זר.

האנלוגיה שבין קוביית קרח לניסיונות שבשידוכים

תחשבו על זה לרגע.

האם למים זה נעים כשדוחפים אותם לצינה של המקפיא ואומרים להם: 'עכשיו תהפכו לקוביות קרח'?

"סליחה? אתם יודעים בכלל מי אנחנו?", היו המים מזדעקים ואומרים לנו ודאי, לו הייתה להם יכולת לדבר. 'אנחנו היינו כאן לפני כולם, לפני שכל הבריאה הזו התהוותה. הקב"ה הפריד בין המים העליונים לתחתונים, כדי לברוא את העולם שלכם. אז שאתם תגידו לנו לשנות את המהות שלנו, שאתם תייסרו אותנו ותקפיאו אותנו למוות?'.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אלא מה? ממש כשם שהקב"ה 'ציווה' אותנו לקחת את אותם מים שבמהות שלהם נבראו עם רצון לשטוף הכל, מגבילים אותם בכלי מסוים, מייסרים אותם במקפיא והופכים אותם למשהו אחר – כך גם הקב"ה, לדעתי לפחות, עושה אתנו.

כי סוף כל סוף, גם לקוביית קרח, יש תפקיד וייעוד ייחודי בעולם. אז נכון. אף אחד מאיתנו לא אוהב לעבור ייסורים, אף אחד מאתנו לא רוצה להשתנות בכח, וכולנו היינו מעדיפים להישאר מי שאנחנו – עם המידות, ההרגלים, המאוויים, המחשבות והדעתנות המופלגת שתמיד 'יודעת' מה הכי טוב בעבורנו.

אבל אתם יודעים מה? למרות הקושי שטמון בעצם שינוי המהות שלך, כשאתה עם הקב"ה – אתה לא סתם הופך למשהו אחר. אתה משתבח. אולי אנחנו לא תמיד שמים לב למה שקורה לנו בפנים, לכל התהליכים הכימיים והביולוגיים שנלחמים בנו בעת ובעונה אחת כדי לפצח את פצצת האטום הפנימית או לכל הפחות לכוון אותה על מנגנון השהייה.

אבל התהליכים הללו הם שעוזרים לנו להגיע אל מה ששלנו, ואיני מדברת רק על שידוך הגון. צריכים להבין שאנחנו נמצאים על שטח 'אויב' (היצר הרע) ולא תמיד בקיאים בטקטיקת הלוחמה שלו. במשך שנים, לפני יציאות לשידוך, הייתי, איך לומר את זה במילים הכי עדינות, מתרפסת לפני ה' יתברך. בוכה ומתלוננת על כמה שקשה לי, על כמה אני רוצה כבר להתחתן, על כמה שנמאס לי שאף אחד לא רואה את מי שאני באמת ומתוך כך לא באמת מציע לי את מי ש'ראוי' לי...

וזה עוד לפני שהתחלתי בכלל לדבר על ההתרפסות מול המראה: השיער, האיפור, הבגדים (בדרך כלל נהגתי להתחדש בבגדים יקרים לפני כל שידוך), הנעליים, התכשיטים – הכל היה צריך להיות מושלם.

לא באמת ראיתי את האוצרות הפנימיים, וזו הייתה הטעות

אבל כשאני חושבת על זה באמת, ממבט של אישה שנושקת ל-40 על הבחורה בשנות העשרים שהייתי – אני יודעת בוודאות, שלא באמת הכלתי את עצמי, לפני שביקשתי הכלה חיצונית. יכולתי לעמוד מול המראה ולומר שאני מרוצה מאיך שאני נראית, זה לא העניין. העניין הוא שלא באמת קיבלתי אותי, את הפנימיות והחיצוניות גם יחד, כמו שאני.

לא באמת האמנתי שאני יפה, לא באמת ראיתי את האוצרות הפנימיים ולא. לא באמת האמנתי שאני בריה חד פעמית ומופלאה, בעולמו של הקב"ה. אבל רציתי שאחרים כן יאמינו בזה, וזו הייתה הטעות.

ההתרפסות הבלתי נלאית של חלק מאתנו בשידוכים, היא דבר שצריך לשנות ומיד. הרבנית ימימה מזרחי, בהדרכות שלה לשידוכים, אומרת שאל לנו לחפש את המומים ואת מה שלא טוב בשני, לפני יציאה לשידוכים.

זה נכון גם בהקשר שלנו עם עצמנו. 

אז מה אם עוד לא נישאנו, אז מה אם היופי שלנו השתנה עם השנים, אז מה אם אנחנו לבד, אז מה??? ככה הקב"ה החליט בשבילנו, וזה הכי טוב. אבל עזבו את זה. אנחנו כאן – יש לכם מושג מה זה אומר בכלל? אנחנו – שירה, מיכל, אהובה, דוד, משה, אהרון, סיגל, שולמית, נעמי – בעלי משמעות.

יש לנו תפקיד.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אנחנו לא עלה נידף ברוח, יורד הלאה הלאה במדרון הרחוב, ללא מטרה מוגדרת – למרות שלפעמים זה מרגיש כך.

אנחנו כאן, וזו הישועה הגדולה ביותר שיכולה להיות. עם כל הקשיים, האכזבות וה'איכסה' שעברנו. מי אנחנו שנחשוב על עצמנו שאין לנו זכות קיום, או שאנחנו לא מספיק טובים בשביל לזכות בשידוך הגון, באהבה ובמימוש החלומות הגדולים שלנו, כמו להיות הורים לילדים משלנו?

מותר לנו לחלום, להתפלל, ולבקש דברים גדולים. גם אם בעיני מאן דהוא (שדכנים למשל) אין לנו זכות לבקש את זה. זה העסק שלנו מול הקב"ה ולא מול אף אחד אחר. מותר לנו ואנחנו צריכים להכיר בערך עצמנו ולשמוח במי שאנחנו, גם בתוך הרווקות - שלחלקנו היא קשה, ארוכה ורוב הזמן בלתי מובנת.

כל גאולה, אפילו הכי קטנה – מתחילה לנו מבפנים

גאולת אבותינו ממצרים (הם המיצרים) לא הייתה רק בגוף, כי אם גם בנפש. השמחה הפנימית התחדשה, האמונה בעצמם, בקב"ה ובמשה רבנו שליחו התעצמה, ואפילו האהבה שלהם לעצמם ולנשותיהם – גדלה.

כי כל יציאה, מכל מיצר וצרה, מתחילה לנו קודם כל בפנים, כשאנחנו מבינים שאין סתם. לא נבראנו ל'סתם', אלא לתכלית שהיא - לעבוד את ה'. שימו לב למילים: לא לעבוד את הרצונות שלנו ולהתרפס כדי להשיג אותם.

אלא להפוך את הנוזל למוצק – להפוך את כל הניסיונות הקשים בשידוכים ובכלל, את כל התחושות השליליות ואת כל ה'איכסה' שאנחנו מתבוססים בו כבר שנים (ואני מדברת רק בשם עצמי) - לאמונה מוצקה בקב"ה, שאינה מתמוטטת עם כל משב רוח קטן (של שידוך שאינני רוצה או שאינו רוצה בי, למשל).

יש עבודה שאף אחד לא יכול לעשות במקומנו, וזו האמונה.

אף אחד לא יכול להאמין במקומנו באותן עוצמות, ואף אחד לא יכול לעשות במקומנו את מה שמוטל עלינו: לקבל ולאהוב את עצמנו 'כמונו היום' – כמו שאומר ר' נחמן מברסלב. כן, עם כל האיכסה הזה שאנחנו מתביישים בו כל כך. אף אחד לא יכול לעמוד מול הראי שלנו, ולאהוב את מה שמשתקף ממנו – חוץ מאתנו.

וזו העבודה הכי חשובה שלנו, עוד לפני השידוך עם מי שהקב"ה ברא עבורנו – עלינו להשתדך עם עצמנו, להפוך לאחד עם העיסה הדביקה של החיים שלנו, ולהסכים להיות ניזונים מהמצה השטוחה שיוצאת ממנה, למרות שציפינו ללחם משביע, טעים ואוורירי.

מי יודע מה עתידים אנחנו לחגוג לדורות, אחרי קבלה שכזו? אולי גם אבותינו שיצאו ממצרים לא חשבו שמההכנעה שלהם, ומההסכמה לאכול את אותו בצק שהחמיץ מבלי להתרעם על רוע מזלם – יצא שידוך כל כך מוצלח בינם לבין הקב"ה, שיוזכר לדורי דורות.

אז אתמול למדתי שמהכנעה לא מפסידים.

אז החיים שלי כרגע הם חסרי זוגיות, חסרי אהבה, חסרי ילדים. אז אני ניזונה עכשיו משיירים של משהו ששינה את מהותו ולא הכי טעים, אבל איכשהו אכיל. אז עוד לא זכיתי לקבל את כל מה שאני רוצה בדיוק בזמן שאני רוצה אותו. אז מה?

כש'הנני בידך' של אברהם פריד, הפך להמנון הלאומי שלי בשידוכים

ההכנעה הופכת למתוקה, כשהיא עם הקב"ה. וזוכרים את השיר של חיים נחמן ביאליק מהטור הקודם שלי? אז לא רק שגיליתי שאין סיבה משמעותית להאמין במילים שלו, אלא שמילות השיר הפנימי שלי השתנו מקצה לקצה.

"הנני בידך" של אברהם פריד, הפך לשיר ההמנון הלאומי שלי לפני יציאה לשידוכים, החל מאתמול. "ריבון העולמים, ידעתי כי הנני בידך לבד. כחומר ביד היוצר. ואם גם אתאמץ בעצות ותחבולות, וכל יושבי תבל יעמדו לימיני להושיעני ולסמוך נפשי – מבלעדי עוזך ועזרתך, אין עזרה וישועה".

אלו מילים עוצמתיות. כמה אמונה, כמה דעת נסוך בהן. כמה אהבת השם, כמה אהבת עצמי אתו, כמה ישועות וגאולה... שבא לצעוק ממש.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

הנני בידך לבד – אתם שומעים את הישועה שיש במילים האלה? אני לבד, זה נכון. אבל מי מחזיק בי בין זרועותיו בכל הזמן הזה, מי עוזר לי לצלוח את הקושי ולחייך לאכזבה בכל פעם מחדש – אם לא אתה, אבאל'ה שלי?

"ואם גם אתאמץ בעצות ותחבולות" – ראית שירה שזה לא הלך כשניסית להתייפות מול אנשים, ושכחת להתייפות מול אבא שלך. ראית שזה חסר תועלת לעשות שמיניות באוויר כדי לטקס עצה איך להשיג את הזיווג שלך. אז תרפי. תעזבי את התחבולות, ותבחרי סוף סוף – בחיים. תבחרי לחייך גם כשלא הולך לך, תבחרי להרפות דווקא איפה שנדמה שצריך את 'כוחי ועוצם ידי' ודעי את ה' שלך. הרפי ודעי. דעי שהוא לא יאכזב אותך. בסוף הדרך עוד נכונה לך הפתעה נעימה, לך ולכל הרווקות והרווקים המצפים, העייפים והשבורים.

"וגם אם כל יושבי תבל יעמדו לימיני, להושיעני ולסמוך נפשי" – גם אם כל השדכנים, כל האנשים שאוהבים אותי, כל האנשים שרוצים לראותני כבר מתחת לחופה יצטרפו לצבא שלי ויצאו להילחם בעבורי על שטחי האויב, כדי להשיג את הישועה הנכספת, שרק בעזרתה – נפשי תוכל קצת לסמוך (על העולם והטוב שבו) ולשמוח...

"מבלעדי עוזך ועזרתך, אין עזרה וישועה" – כי מי יאמר לך מה תעשה, ומי יגיד לך מה תפעל? אני בידך, ואני לא יודעת מתי זה ייגמר. אני מרפה. ואני יודעת שמבלעדיך – בלי העזרה שלך ובלי הכוח שלך להוציאני מביצת השידוכים או מכל דבר אחר שלא הולך לי כפי רצוני, אין שום ישועה. זא"מ אני בעצמי לא רוצה ישועה כזו, שהיא חסרה אותך. שהיא חסרה את העזרה שלך. לא ולא. הגעתי עד להנה רק בזכותך, וגם מכאן והלאה – אני ממשיכה רק אתך. יהיה איך שיהיה.

האזינו לשירו המופלא של אברהם פריד 'הנני בידך':