אחי הגדול ואחיותיי הגדולות, מתי תפסיקו לזלזל בי?

אליכם, אחי ואחיותיי,

אולי הגיע הזמן פעם אחת לכתוב את זה. לפרוק את מה שאני מרגישה בלב, ולנסות לגרום לכם להבין.

אני הקטנה בבית. רובכם התחתנתם כשהייתי קטנה יחסית. אף פעם לא ראיתם בי אחות כמו שאר האחיות, ראיתם בי "מישהי לא בוגרת במיוחד שמשגעת את אבא ואמא".

כל פגישה משפחתית זכורה לי כסיוט. בדרך כלל מגיע השלב שכולכם פתאום מתבייתים עלי, ומתחילים לעקוץ אותי, לפגוע בי – על העבודה שלי, על המקצוע שלי, על השידוכים שלי, וסתם באופן כללי על כמה אני מהווה קושי להורים שלנו, שאחרי שחיתנו את כולכם בעמל ויזע, נשארה להם אני.

תבינו, שאולי אני זכורה לכם כצעירה ולא מבינה. אבל אתם צריכים להפנים את העובדה שהתבגרתי, ואני כבר אפילו בשידוכים.

אני מתחננת אליכם שתראו בי שווה בין שווים, ותפסיקו לפגוע בי ככה. פנים מול פנים ביחידות, או בפומבי ליד כולם. אתם רואים שאני מאדימה, שדמעות משתחלות לזוויות עיני, אבל אתם לא מפסיקים, ובפעם הבאה שאנחנו מתראים, אתם תמצאו דרך יותר "מתורבתת" לעקוץ אותי ולגרום לי להרגיש שאני כלום, שאני אפס, לעומת כולכם.

אני מפחדת. אני מפחדת שכשאתחתן בעז"ה, אתם תמשיכו לעשות את זה לעיניו, לעיני החתן והבעל שלי, ותגרמו לי מבוכה עצומה בפניו. אולי באיזשהו שלב הוא יתחיל להאמין לכל מה שאתם אומרים עלי? אולי יגיע רגע שבשעת מחלוקת ביני לבינו יהיה לו נשק רב עוצמה נגדי, כיוון ש"גם אחים ואחיות שלך טוענים שאת ככה וככה ואת כזאת וכזאת?"

חשבתם על זה פעם?

אח שלי, אחי האהוב שאני אוהבת כל כך, תמיד היה לך הכישרון למצוא בכל אחד את הנקודות שבהן הוא לא חזק. יכול להיות שאפשר לנתב את היכולת הזאת לדברים טובים, אבל אני בטוחה שמי שנתן לך אותה, לא התכוון שתשתמש בה עלי לעיני כל המשפחה.

אחותי הגדולה, את רואה שאני לובשת בגד חדש, בגד שלא ראית קודם. למה כ"כ קשה לך לפרגן לי, להגיד לי מילה טובה עליו?

אחותי שמעלי, הלשון שלך לא מפסיקה לפגוע בי ולהזכיר לי עד כמה אני "לא מבינה" ועד כמה "יש לי עוד ללמוד בחיים". אבל למה כשאת צריכה בייביסיטר פתאום אני "נורא גדולה ואחראית" ואת סומכת עלי מאוד?

אחי האחר, אתה לא מפסיק לחנך אותי בכל הזדמנות שנקרית בדרכך. אבל פתאום, כשאתה צריך שאסדר לך משהו טכני במחשב, אז לפתע אתה מסתכל עלי בהערצה וטוען שאני "גאון בכל דבר שמצריך יותר ממתמטיקה פשוטה"?

אתם לא חושבים שאתם צבועים?

הדעה שלי, למשל, לא נחשבת, ואף אחד לא חושב שגם לי יש מה לתרום. ויש נושאים שבהם אני חכמה ומבינה יותר מרובכם. ובתור זאת שחיה עם אבא ואימא, אני יודעת יותר טוב ממכם מה גורם להם שמחה, ובאיזה שלב הביקורים שלכם מתחילים להתיש אותם.

וכשאני מנסה בעדינות להסב את תשומת לבכם, שאולי תנסו להקדים את הביקור שלכם, כדי שההורים יהיו יותר ערניים וייהנו יותר, אתם אפילו לא נותנים לי לסיים את המשפט, אתם קוטעים אותי באגרסיביות, לא חושבים שאולי יש ממש בדברי. חושבים שיש לי עניין ברעתכם. ואתם טועים.

כי מי אם לא אני חפצה בקשר טוב, קשר של אהבה ואחווה בין אחים ואחיות?

הייתי נותנת הכל כדי שתבינו שאני אחת מכם. לא שונה משאר האחיות. רוצה בדיוק כמוכם בטובת ההורים שלנו, ומתפללת בשבילם.

הלוואי שיגיע יום שתשכילו להבין, שאני פגועה מכם. פגועה קשות. וזה שאני הקטנה בבית, לא נותן לכם את הפריבילגיה לעשות לי את מה שאתם עושים.

אולי יום אחד עוד תבינו.

בדמעות

אחותכם הקטנה.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.