ציניקנים, הומוריסטיים? 10 עובדות חשובות על אונאת דברים

1. אונאת דברים הוא איסור לצער אדם בדיבור ולפגוע בו. דין זה בא בצמוד לדין אונאה בממון, ונלמד מהפסוק: "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כ"ה, י"ז). מהות האיסור היא כי אין לצער אדם על ידי דיבור.

2. חז"ל הפליגו באיסור אונאת ממון ואונאת דברים, ואמרו כי "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון".

3. הגמרא מפרטת את האיסורים הנובעים מהאיסור להונות ולצער את חברו על ידי דיבור:

• "אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: 'זכור מעשיך הראשונים'".
• "אם היה בן גרים, אל יאמר לו: 'זכור מעשה אבותיך'".
• "אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: 'פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?!'"
• "אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד'".
• "אם היו חַמָּרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: 'לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה', ויודע בו שלא מכר מעולם".
• רבי יהודה אומר: "אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלוקיך'". (בבא מציעא נח, ב)

מדין זה נלמד כי אין להיכנס לחנות כלשהי, כאשר האדם לא מתכנן לרכוש בה מאום. כמו כן אין להתעניין אצל מוכר מה המחיר של חפץ מסוים, כאשר האדם לא מתכנן לקנותו.  

4. כמו כן, למדו רבותינו מאיסור זה עד כמה יש להקפיד שלא לצער את האישה. בהמשך הגמרא נאמר: "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה - אונאתה קרובה".

5. כאשר מדובר בגר, האיסור חמור יותר, שכן התורה הזהירה על כך בשני מקומות נוספים; זאת, עקב מעמדו הפגיע חברתית של הגר.

6. אף את הילדים הקטנים אסור לצער. בעל ספר החינוך כתב שאף בילדים חל איסור אונאת דברים. כה דבריו: "ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים ראוי להיזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם, המיקל בהם שלא לצערן בעניינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד".

7. בעל ספר החינוך דן בעניין אדם שמצערים אותו, האם מותר לו להשיב. בסוף דבריו, כותב: "ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בעניין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה: 'הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר (שופטים, ה', ל"א): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"'.

(צילום: shutterstock)

8. בעניין זה ראוי לזכור את דבריו של אליהו הנביא: "אמר אבא אליהו זכור לטוב, לעולם אין התורה מתפרשת אלא ממי שאינו פקדן, ואף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן". (מס' כלה רבתי ד, לא)

9. בעניין זה מובא ב'מעיל צדקה': "יש נדיבות אחר – קל במעשה וגדול בשכר, והוא – נדיבות הדיבור, שיגביר לשונו לפייס לעניים ולשמח למי שהוא דואג ולשים שלום, שכל זה תלוי ברוב דברים". בעל המחבר הוסיף וסיפר כיצד הציל אדם מהתאבדות על ידי שיחת רעים נעימה: "מעשה שהיה, שהגיע אלי אדם דאוג ודיבר עמי בצערו, והרביתי עליו בדברי פיוסים ונחמות, ואחר ימים גילה לי את ליבו, שאם לא שניחמתי אותו בדברים, היה בדעתו לאבד את עצמו. לכן יהא אדם וותרן בדיבורו במצוא כל אדם עני או דאוג – אל יקפיד דברו, וירבה עמו בדברי פיוסים. ואף אם הוא גם כן דאוג, אל ימנע עצמו מלהרבות בדברים לפייס עניים ולנחם מי שהוא דאוג ולב נדכאים".

10. יש לציין את דברי הגמרא "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך ב-11 ברכות". כלומר, המנחם עני בדברים הוא גדול יותר מנותן הצדקה. על כך אמר המהר"ל: "כי הנותן פרוטה לעני אינו משיב את נפשו אלא לפי שעה, שאחר שקנה בפרוטה אוכל לשבור רעבונו ולהחיות גופו, כלה הנאתו (ושוב הוא רעב אחר זמן), אך המפייסו בדברים הרי הוא משביע את נפשו ומחיה אותה בדברים, וחיזוק זה עומד וקיים לעד".

כיצד אוהבים את הזולת? מדוע שמירת הלשון כל כך חשובה? איך מצליחים לעמוד בכך? הרב זמיר כהן שופך אור חדש על הפסוק "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות מנפשו". (משלי כא, כג). מומלץ!