הרבנית ימימה מזרחי: מה קורה כשמפסיקים לקוות?

ממש לפני מותו אוסף יעקב את כל בניו. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. אני עכשיו רוצה לגלות לכם את הקץ". ו... שקט. ושקט. ושקט.

"נו, אבא?" ולא יוצא לו כלום מהפה.

ואז הוא אומר: "רגע-רגע. כנראה לא יוצא לי כלום מהפה כי משהו אצל הילדים שלי לא בסדר. שמא יש בכם איזה צד מינוּת? יכול להיות שאתם לא ממש צדיקים?"

"מה פתאום?" הם אומרים לו. "אנחנו דבוקים בקב"ה, ובו בלבד. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד!"[1]

"אוקיי", הוא אומר. "אם כך, אז למה כזאת שתיקה?"

ורבי נתן מברסלב כותב, שהקב"ה רוצה ללמד דרכו את הערך העליון שבשפה ישירה קוראים לו – תשתקו קצת, תשתקו קצת. תפסיקו עם מהירות התגובה הבלתי נסבלת הזו.

ואז יעקב יודע בדיוק מה הוא הולך להגיד לראובן, לשמעון וללוי: מַתְנוּ את התגובה, תשתקו קצת; ראובן – "פַּחַז כַּמַּיִם". שמעון ולוי – "כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי. חִדלו לכם מהתגובה המהירה".

למה, למה, למה ה' לא מסכים שיעקב יגלה לנו את הקץ? הרי יעקב מבקש לתת לכל אחד מבניו פתק ובו תאריך התפוגה של הייסורים שלו. זה מידע חשוב, לא? הרי אילו ידעתי מתי אתחתן, מתי יעבור החולי, מתי אקנה בית – הייתי עוברת את הדרך הארוכה כשאני הרבה יותר שמחה!

כך אומר גם יעקב לריבונו של עולם, לפי המדרש: "בגלל שלא ידעתי מתי הבן שלי יחזור, הוצאתי כאלה מילים נוראות מהפה – אֵרֵד אֶל בְּנִ֛י אָבֵל  שְׁאֹלָה.[2]  עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה".[3]

אז נכון, אומר ה'. אילו ידעת מתי את מתחתנת, עוד 38 פגישות שידוכים וזהו, באיזה סבלנות היית יוצאת לפגישות. איך היית נחמדה, לא היית מוציאה רעה מהפה, היית רק מהנהנת ומכילה. אבל במקביל, היית מאבדת דבר אחד קריטי ולדבר הזה קוראים בפרשתנו "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי, ה'".[4] היית מפסיקה להיות יהודייה מקווה, יהודייה שמְפַללת, שיודעת לשתוק רגע ולהגיד: "אני מחכה לך, ריבונו של עולם".

מה קורה כשלא מקווים? מה קורה כשמפסיקים לפלל, לחלום בשקט-בשקט על הטוב שבוא-יבוא?

אומר הרב מוישה שפירא שנפטר השבוע, מי ייתן לנו תמורתו: הגאולה שלך תגיע, בין אם כך ובין אם אחרת. החתן שלך / המשיח / הפרנסה שלך יגיעו. אבל. ברגע שאת מפסיקה לחכות לגאולה, אז כשהיא תגיע את לא תהיי שמחה. אַשְׁרֵי כָּלחוֹכֵי לֽוֹ[5] – מי  יהיה מאושר בבוא הגאולה? רק ה-חוֹכֵי, רק המחכים לו. "מחכים" – דהיינו אלה שידעו לסתום קצת, לחכות לו ולדמיין אותו.

מה הכוונה? תיכף נבין. ה"אור החיים" הקדוש מעלה שאלה גדולה: כל האבות שינו את שמם ואסור יותר לקרוא להם בשמם הקודם. למן הרגע שאברם נהיה אברהם, אסור לקרוא לו בשמו הקודם. מהרגע ששרי נהייתה שרה, אסור לחזור ולקרוא לה בשמה הקודם. אז למה ליעקב, שנהיה לישראל, ממשיכים לקרוא יעקב? ולא זו בלבד. אצל יעקב זה עוד נאמר מפורשות! וַיֹּאמֶר: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל".[6]

ועונה: השם "יעקב" – זה על שם העיצבון.[7] ראו איך הוא כל הזמן עוקב; עוקב בדאגה אחרי אחיו, אחרי חמיו, אחרי הילדים, אחרי החדשות (אחרי חשבון הבנק,  אחרי הבדיקות בקופ"ח, אחרי...) כל היום עוקב-עוקב, כל הזמן מציץ במִגננה מעבר לכתף. ואילו "ישראל" הוא שם השׂררה. זה בן אדם שהוא שׂר, שהוא שׂורר ובטוח בעצמו.

יעקב פשוט לא הפסיק להיות עצוב ודואג.

"אבל למה, אבא?" אומר לו יוסף. "תראה, הנה שני הבנים שלי, מנשה ואפרים. יש לך נכדים!"

"נכון, בני. רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹקִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ. אבל היות שכבר הפסקתי לחכות, הפסקתי לקוות ולפלל, רק הוצאתי כל מיני מילים מהפה, איבדתי את היכולת לשמוח גם כשאתה חזרת".  

אומר הרב מוישה שפירא: אם אתם לא יודעים לְפַלל עכשיו, מה יהיה כשתבוא הגאולה? היא תבוא אבל לא יהיה לכם שום קשר אליה כי כבר הפסקתם לצייר אותה, לחלום אותה, לדמיין אותה. 

"ויחי" היא פרשה סתומה – למה? שביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו,[8]חז"ל אומרים. ההגדרה לפרשה סתומה היא פרשה שאין רווח בינה לבין הפרשה הקודמת. בדרך כלל יש מרחב ריק באורך של תשע אותיות בין פרשות התורה אולם פרשת "ויחי" מתחילה בדיוק היכן שמסתיימת פרשת "ויגש" ללא רווח ביניכן ולמה? כי הגלוּת מתחילה בסוף פרשת ויגש, כשכל בני יעקב יורדים למצרים ואחד מסממני הגלות הוא, שאין לאנשים יותר מרחב שתיקה. במקום לְפַלל אנחנו כל היום מַפְלילים. עוד לא נקברו הצוערים הצעירים האלה השבוע וכבר – "איזה מחדל, איך החיילים ברחו". את אלאור עזריה הפלילו הרבה לפני הכרעת בית המשפט. אנחנו מפלילים בלי הפסקה; את עצמנו, את חיינו. במקום לשתוק קצת, להיות קצת פרשה סתומה, ששש... ששש...

אז איך מחכים ומקווים? בשתיקה, בפילול ובציור של הגאולה בעיני רוחך.  

אני כל הזמן חושבת על הפנים של יעקב אבינו. רואה אותו פרעה ואומר לו: "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ?[9]  אמאל'ה, אתה נראה כל כך זקן!"

"אני לא כל כך זקן", יעקב אומר, "אבל הצרות וחוסר התקווה שלי חקקו את אותותיהם בפנים שלי".

ראיתי השבוע את הפנים של אמו של החייל אורון שאול, שעוד מחכה שהילד שלה יחזור ואף אחד על פני הגלובוס, אולי, לא מחכה יחד איתה. ממש כמו יעקב שאומר: "מה יהיה עם הבן שלי?" וכולם: "אולי די? אולי תפסיק עם ה- 'עוד בני חי, עוד בני חי'? טָרֹף טֹרַף! "

כך הוא היה נראה, יעקב. כמו אמא של אורון שאול, שאף על פי שיתמהמה, עם כל זה, תחכה לו בכל יום שיבוא ואף אחד כבר לא מחכה איתה.

אומר לנו הרב מוישה שפירא, זכר צדיק וגאון וקדוש לברכה: את כל יום מִתְפַּללת, זה נכון. אבל, את כבר לא מְפַללת. את לא באמת מציירת איך זה יהיה ואיך זה יראה. אישה חסרת תקווה, כבר לא מקווה לכלום.

"תפסיקו, תפסיקו לדחוק את השעה. תפסיקו לפרשן אירועים", מלמד אותנו יעקב לפני מותו. "תפסיקו לחרוץ דין, לקבוע 'הילד הזה אבוד'. אתם כל היום מַפְלילים, כל היום מפלילים! תשתקו קצת. ותציירו".

גם מהאמא שלנו צריך ללמוד, אומר הרב שמשון רפאל הירש. למה אומרים יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה? אלה הנכדים של רחל, זו שלא מפסיקה לקוות-לקוות-לקוות. מחכה-מחכה. איך היא יכולה? איך היא לא מתייאשת? איך היא לא מונעת קולה מבכי? כי היא אומנית השתיקה. רחל יודעת לשתוק ורק מי שיודעת לשתוק, כמו רחל אמנו, יודעת שיש בסוף נחת ענקית כמו אפרים ומנשה.

מנשה – כי  "נַשַּׁנִי אֱלֹקִים.זהו, שכחת ממני!  אז מה, אני מחכה". ואז מגיע אפרים; "הִפְרַנִי אֱלֹקִים". אחרי שנראה לך שהוא נשה / שכח אותך, הוא יפרֶה אותך.

גם אם כלו כל הקיצין, חכי לקץ (לגאולה). הוא בוא יבוא והוא כל כך רוצה למצוא אותך מאושרת! ציירי אותו, חכי לו. אל תפסיקי לפלל, אל תפסיקי לקוות. אַשְׁרֵי כָּל־חוֹכֵי לוֹ – אושר גדול מחכה לך, בעזרת ה'.

חזק חזק ונתחזק!