הקולגות בעבודה משדרות לי שהעולם החילוני מתקדם יותר, כאילו "הדבר האמיתי נמצא אצלנו"

שאלה: אני באה הרבה במגע עם חילוניות במקום עבודתי, ומשתדלת מאוד להראות להן את החיים היפים שלנו כחרדים, שלא תחשובנה ששמירת המצוות מאמללת אותנו. הן למשל מציגות את העובדה שאצלן מקובל לצאת לבילוי יחד על חוף הים ובקניונים, ושואלות מתי אני יוצאת עם בעלי ונהנית. אני מסבירה להן שגם אצל חרדים יוצאים ונהנים, אמנם לא בחוף הים חלילה אבל במקומות אחרים. הן שואלות אותי מידי פעם על ההגבלות של הצניעות, ואני מוכיחה להן שאשה חרדית הינה נאה ומטופחת לא פחות מחילונית ואפילו יותר.

משום מה נראה לי שאני משיגה תוצאה הפוכה. לא רק שהן אינן מכבדות את דרכי בעקבות כך, אלא להיפך. הן משדרות לי: "נו, אז גם לכם יש משהו, אבל הדבר האמיתי נמצא אצלנו".

אני מרגישה שיש כאן איזו שהיא בעיה.

* * *

אצל חלק מהאנשים מצות "קידוש ה'", נתפסת בטעות כ"מצוה להרשים את החילוניים". אנחנו החרדים נראים לעומדים מבחוץ כאנשים מסכנים, שאין להם כסף והם מנותקים מהטכנולוגיה, ועלינו להראות להם שזה לא נכון. הנה, למרות שאנחנו חרדים אנחנו מוצלחים לא פחות מהם, כי התורה לא גורמת מסכנות.

הרגשה כזו קיימת, במידה זו או אחרת, אבל היא נובעת משתי טעויות. הן טעות בתפיסה מה זה קידוש ה', והן טעות בתפיסה כיצד עושים זאת מול החילוניים.

קידוש ה' הוא תכלית הבריאה. זה לשון רבינו יונה (שערי תשובה שער ג'):

היצורים כולם נבראו לכבוד ה' יתברך, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו.

תכלית הבריאה היא – להעמיד את העולם במצבו המתוקן, שבו כל יצור יודע ומכיר את בוראו ומשתדל להתקרב אליו. זה נקרא "קידוש ה'". כלומר, העמדת שם ה' מעל הכל. ככל שאנשי העולם יבינו נכון את העולם שבו הם חיים, ויבינו שהם נבראים, שיש מטרה לבריאתם, ושהם מחויבים למטרה זו, כך הם יתקרבו יותר לבוראם. זו התכלית בכל העולם הגדול הזה.

אנחנו היהודים משמשים כנציגים של הקב"ה בעולמו. אנחנו האנשים ההולכים בדרך שהוא התווה, וכאשר אנחנו מראים לאחרים שדרך החיים של התורה היא הדרך הטובה היחידה, הם מגיעים להכרה שיש בורא לעולם וצריך לעשות משהו כדי להכיר אותו ולחיות כפי רצונו.

הדרך לקדש את שם ה' היא לא לעשות כפי שכתבה השואלת, להראות למי שעומד בחוץ ש"למרות שאני חרדי אני חי טוב, גם אני מצליח לעשות בהיתר מה שאתה עושה באיסור". אם זהו המסר, זה לא קידוש ה' אלא חילול ה'. כביכול אני אומר: "לא קל להיות יהודי, אבל תראה אותי ותבין שאפשר לתמרן". במילים אחרות – הדרך שהתווה הקב"ה לחיות כאן היא לא כל כך אידיאלית, אבל אפשר להסתדר איתה. רחמנא ליצלן.

קידוש ה' אמיתי הוא להכיר לאנשים שמבחוץ את החשיבות של חיים על פי רצון ה', עם ערך עליון ועם כפיפות למי שברא את העולם ואותנו, ואת האומללות שבחיים חסרי תוכן ומטרה רוחנית. וזה יכול להגיע רק מגאווה יהודית. מתפיסת עולם עמוקה שדרך החיים הנכונה היחידה היא – לחיות לפי ההוראות של הקב"ה.

בכל מפגש עם חילוני צריך להרגיש רחמנות על מי שלא זכה לאור הזה. רחמנות על מי שאין לו מטרה ערכית מחייבת לחיים, שכל מעשיו הינם לפי רגש מזדמן ולא לפי תכנית מסודרת, ושאינו מבין בעצם למה הוא חי. ויחד עם זאת – לחוש שמחה על כך שזיכנו הקב"ה להיוולד במקום כזה, שבו באופן טבעי יש את כל הכלים לנהל את החיים על פי הערך העליון של עשיית רצון ה'.

מי שלא משוכנע בצדקת הדרך עד הסוף במעמקי ליבו, ידע נאמנה שלא רק שמה שהוא עושה זה לא קידוש ה', אלא שגם לשיטתו הוא לא מצליח להרשים אף אחד. גם אם הוא יוכיח לידידו החילוני שהוא חי טוב, מרויח יפה, נוסע לחו"ל ונהנה מהחיים – הוא משדר נחיתות. ואנשים לא מעריכים אדם נחיתי. בשורה התחתונה, מי שבטוח בצדקת דרכו וגאה בה, הוא זה שזוכה להערכה אמיתית.

וכפי ששמעתי פעם דוגמה נפלאה לענין: אשה חרדית העובדת במקום חילוני נשאלה פעם על ידי חברה לעבודה: "נכון יש לכם שבוע שבו אתם לא מתרחצים"?... במקום להתנצל ולהסביר שאם יש ריח לא נעים מותר וכו', היא ענתה לשואלת בגאון: "תראי לי בבקשה ערך אחד בחיים שלך שבעבורו היית מוכנה לא להתרחץ במשך שבוע"...

גאווה יהודית פנימית – זוהי הדרך היחידה לקידוש ה'. הייתי מנסח זאת בסיסמה מוצלחת בת שתי מילים, שמפלגה אחת רצה איתה לבחירות: "מפסיקים להתנצל"...

מצות קידוש ה' היא להראות לעיני כל העולם את היופי שביהדות, אבל אנחנו שחיים בין אחינו החילוניים ולא בין גויים, ב"ה, מצווים על הרבה יותר מכך: לקרב את ליבם לתורה.

באיזשהו מקום שכחנו שכל עם ישראל הוא עם ה' האמור למלא את תפקידו כאן בשלמות. גם אם חלקים גדולים מהעם נשרו מהכרת היהדות, ונעשו תינוקות שנשבו למחצה לשליש ולרביע, אסור לנו להשלים עם זה. הקב"ה לא משלים עם זה. כל האנשים שאנחנו פוגשים ברחוב הם יהודים תועים שאמורים לחזור בחזרה. הם אמורים להכיר את הקב"ה, לקיים את תורתו, להבין את מהותם של החיים. הם לא באו לכאן סתם, הם בנים לעם הנבחר, עם ה'. כל צעד שלהם בכיוון הזה אין ערוך לחשיבותו.

אם אנחנו באים במגע עם חילוני ומצליחים להזיז אצלו אפילו משהו בהשקפה על החיים, באמונה שיש מנהיג לבירה, בהכרה שיש תורה והיא מחייבת – אין מה שישווה לזה. גם אם עדיין הוא לא חובש כיפה – כל פסיעה היא הרת גורל, לעתידו האישי של פלוני בן פלוני הזה, ושל כל עם ישראל. כולנו איש אחד וערבים זה לזה.

החילוני הממוצע ברחוב לא מכיר את המציאות שדבר ה' הוא דבר מחייב בכל פסיעה בחיים. אנחנו, בעצם קיומנו ובמהלך חיינו, משדרים מציאות מהפכנית, שמרכז החיים הוא לא הכסף וההצלחה החומרית אלא רצון ה'.

זו תפיסת עולם שקשה אולי להסביר אותה למי שלא חי כך, אבל ניתן לשדר אותה, בהנהגה ובמעשים. בעמידה עקבית על משמר ההלכה, ובתחושת גאוה יהודית פנימית. כל חילוני המכיר מקרוב אנשים שזהו אורח חייהם מתמלא בהערכה פנימית אליהם, ובעיקר לדגל התורה שהם נושאים.