איה קרמרמן: "הילדים הטהורים שלנו הם התיקון, התקומה והגאולה שלנו, בעלי התשובה"

בהרצאה שנתתי השבוע באולפנה, אמרה לי בחורה: "אם אני עושה עלייך עכשיו גוגל, עולים דברים מהעבר שלך. זאת אומרת שיופי שחזרת בתשובה, אבל יש דברים שאת לא באמת יכולה למחוק. הם שם, לנצח".

חייכתי. אין לה מושג כמה היא צודקת, אבל לא מהכיוון שעליו דיברה. כי בעלי תשובה לא מנסים למחוק. אני לפחות לא מאלו שכן. ‏השם לא ‏הכניס אותי לבטן של אמא חילונית כדי שאחזור בתשובה ואנתק כל קשר עם מי שהייתי. אני מי שאני היום בזכות ובגלל כל מה שהשם זימן לי בדרך. ובכלל, לחשוב שהעבר הוא טעות זה סוג של כפירה. אז אני מנסה להיות "פרייליך בעל עבירה" - בעלת עבירה שמחה. אני לא נותנת לעצמי לשקוע, וסולחת על כל מה שלא ידעתי. כי להתפלש בבוץ של עצמי זה בדיוק מה שהיצר הרע רוצה שאעשה. אני מסתכלת קדימה ומנסה לתקן. וכן, זה קצת יותר קשה כשמישהו מעלה באוב משהו משנות התשעים, ודוחף לי את זה לפנים רק כדי לראות את התגובה שלי. אבל כן, אף פעם לא נוכל למחוק. לא את איפה שרקדנו, איפה שבילינו, לא מה שאכלנו, לא מה שראינו. לא את הערכים שזורמים בעורקינו, לא את החוויות. הכול נשאר צרוב בהארד דיסק הפרטי. והוא הרבה יותר חזק, מלא חיות, ושולף זיכרונות בזריזות לא רצונית, מגוגל.

הביטוי "אתה נשען על קנה רצוץ" היה אחד מעשרת הפופולריים בפיהן של המורות שלי. לעתים, בתור אמא בעלת תשובה, אני בהחלט מרגישה כך. האימהוּת שלי שונה לחלוטין ממה שדמיינתי שאהיה, מאיך שגדלתי, מהערכים שהנחילו לי. נתחיל מזה שבשום מקום לא ראיתי איך מגדלים חמישה ילדים. איך קונים מספיק אוכל בסופר לכולם, איך מכינים סירים שיספיקו ליומיים, איך חוצים את הכביש ומחזיקים ידיים סימולטנית לכולם. וגם לא ראיתי איך מגדלים לצניעות, ליראת שמיים, לתפילות מסודרות, לאהבת השם. גדלתי במקום מאוד פלורליסטי, פתוח, לא מתערב. והיום אני לא דוגלת בכל אלו. ואף על פי כן, איני יכולה למחוק חלק מהערכים שעליהם גדלתי. אבל אני משתדלת להעביר את המטען שלי מטאמורפוזה, וזה לא פשוט. כי לפני שאני מגדלת חמישה ילדים, אני אמורה לגדול בעצמי. בסך הכול, אני בת 12 בחיי התשובה. ולפני שחמישה ילדים סומכים על כך שאחנך אותם, אני אמורה לחנך את עצמי. וזה לא תמיד מצליח.

חסדים קטנים

אבל השם אוהב לעשות איתי חסדים, גדולים וקטנים. ואני לא מוותרת על אף אחד מהם.

לפני שלושה שבועות חגגנו לבכור בר מצווה. יום ההולדת שלו נפל על שבת, אז אספנו את החברים הכי טובים וסגרנו את כולם ל‑28 שעות במלון בירושלים. כבר בנסיעה לשם התחלתי לבכות. יותר נכון לומר, שחודשים אני בוכה מהתרגשות. רק מהמחשבה על ההתרגשות כבר זלגתי. הבן שלי היה כבר בין ייאוש להסתלבטות עליי. הוא לא ידע מאיפה תיפול עליו הפדיחה. הבכי המשיך כשהצטלמנו כל המשפחה: אנחנו, אמי, חמיי, אחותי ומשפחתה, שהגיעו ישירות מלונדון, סבתו של בעלי בת ה‑93, ניצולת אושוויץ, שזה נס שהיא זכתה לראות את הנין שלה עולה לתורה, אחרי שעמדה פעמיים בתור למשרפות. החברות הכי טובות שלי, שאחיות הן לי, ומלוות אותי בעליות ובנפילות. כולם התייצבו בבגדי שבת להצטלם.

עצרתי והבנתי למה אני בוכה בלי שליטה עצמית או יכולת עצירה. פשוט, כי כל המאורע הזה הוא נס. נס גלוי. והנשמה שלי בכזו הודיה לאבא שבשמיים, שאני לא יכולה להכיל את גודל ההודיה והכרת הטוב, ופשוט נותנת לנשמה לבכות מאושר. למה נס? כי הבן שלי קרא בתורה, והיה שליח ציבור, ועשה קידוש וקיבל על עצמו נועם עול מלכות שמיים, נגד כל הסיכויים. לא שלו. שלנו.

הפירות שלנו

ואז זה היכה בי, גודל הנס. הברמניות לשעבר, מנחת MTV לשעבר, עורכת דין לענייני פמיניסטיות לשעבר, כתבת רכילות לשעבר, רקדנית לשעבר וכו' וכו' - כולן עטופות בהמון ילדים קדושים וטהורים. היינו עטופות בעשרות ציציות שהתבדרו ממכנסי השבת. בפאייס, המרעיפות חסד על פני בנים קטנים ובנים עם שפמפם שעוד לא עבר טיפול. בחצאיות הצנועות, שכל כך קשה להשיג, כי כל רשתות הביגוד צורחות חוסר צניעות. בפנים הילדותיות שנשארות ילדותיות עד לשידוכים. במגבעות, כובעי הקרמבו והסמיט החסידיים.

היינו עטופות בילדים של כולנו, שהם 100% יהודים טהורים, צחורים כשלג. הם לא הלשעבר. הם לא קשורים במי שהיינו פעם. לא עולים להם זיכרונות ממועדון זה או אחר. כשהם מריחים צ'יזבורגר הם אומרים איכס על הריח. הם לא חולמים על תאילנד, והם לא זוכרים מה זה לטוס במיוחד להופעה של סטינג. כשיעשו עליהם גוגל, לא יעלו קישורים. הם התיקון. הם התקומה והם גם הגאולה שלנו. אז נכון, אני לא יכולה למחוק, אבל הם כבר לא צריכים מחק. ואולי אני לא עץ פרי עושה פרי למינו. אבל הצלחנו להיות עץ עושה פרי. והפירות שלנו - ריח ניחוח לנו ולה'.

פיתות מקמח כוסמין 70%

החומרים הדרושים:

1 ק"ג קמח כוסמין 70%

2 כפות שמרים יבשים

2 כפות סוכר קנים

2 כפות מלח

4-3 כוסות מים

אופן ההכנה:

מערבבים את כל החומרים למעט המים והמלח.

מוסיפים את 3/4 מכמות המים ולשים עד שהבצק מתאחד. אם יש צורך להוסיף מים, הוסיפו בהדרגה, הבצק צריך להיות מעט קשה.

מוסיפים את המלח ומעליו מעט מהמים, וממשיכים ללוש עד לקבלת בצק אחיד ולא דביק.

מתפיחים כשעה עד הכפלת נפח.

מחלקים לכדורים שווים ומתפיחים 15 דקות נוספות.

משטחים, מקמחים ומרדדים בעובי סנטימטר. הוספתי עוד התפחה קצרה על מגש עם נייר אפייה, מקומח היטב.

מחממים תנור לחום גבוה, 250‑260 מעלות, ועל טורבו. מניחים את הפיתות לארבע-חמש דקות. לא לחכות שישחימו - כי אז הן מתקשות.

ותודה לישי סהר.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".