איך אפשר לשמוע על גאוות יחידה תורנית, כשמתפוצצות פרשות חמורות?

שאלה: אני ועוד כמה חברות עובדות בסביבה חילונית. לצערנו מידי פעם נחשפות בתקשורת פרשיות שחיתות חרדיות, הן בעניני ממונות והן בענינים חמורים שהשתיקה יפה להם, ותמיד מופנית אלינו אצבע מאשימה ואנחנו נאלצות להיות בעמדת מגננה: "אלו רק מעטים", "הציבור בכללותו מוקיע מעשים כאלו", וכו'. אבל לצערי, במעמקי הלב אני מרגישה הזדהות עם המתקיפים. הרי זו בושה שבציבור שלנו אנשים שלפעמים אפילו נחשבים תלמידי חכמים ובעלי השפעה עוברים בשאט נפש על עברות חמורות ועל כללי התנהגות אנושיים בסיסיים, ולא זו בלבד אלא שהמערכת לפעמים מחפה על כך!

חוץ מזה, איפה ההשפעה החיובית שאמורה להיות על ידי שמירת התורה?

כשהייתי ילדה הרגשתי תחושת גאווה על כך שאני חרדית, אבל לאחרונה – לא נעים לומר, אבל אחרי כל הנפילות וההתקפות שבעקבותיהן אני מרגישה צורך להתנצל על כך שאני חרדית. כמובן, כלפי חוץ בלבד.

* * *

השואלת נגעה בנושא כאוב, שבאמת הגיע הזמן להעלות אותו על השולחן.

המשנה במסכת אבות (פרק ג' משנה ב') אומרת "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". ורבינו בחיי בפתיחה לפירושו לפרשת מטות כותב: "כי יראת המלך היא קיום הארץ וצורך גדול לבריות". אי אפשר להתנהל בצורה תקינה ללא מערכת משפט ומשטרה. יראת שמים היא מעצור, אבל רחוקה מלהיות מעצור הרמטי.

רבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו לפני פטירתו: "שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כח:). ולפני כל הדרשות והעמקויות יש לתת לב על המשפט האמיתי הזה כמות שהוא: אדם רגיל פוחד מהמשטרה הרבה יותר מהגיהינום. כך ברא הקב"ה את העולם. כאשר הוא ציוה להעמיד שופטים בכל עיר ועיר הוא ציוה תוך כדי דיבור להעמיד גם שוטרים. מערכת משפט בלי משטרה כאילו לא קיימת. בית דין ללא שיניים אינו בית דין.

הציבור החרדי בארץ עבר בשנים האחרונות תהליך של גידול עצום, והפך מקבוצה קטנה לכמעט מדינה בפני עצמה. בציבור גדול בהכרח יש אנשים מכל הסוגים, גם צדיקים וגם רשעים. כאשר היינו ציבור קטן, לא היתה בינינו פשיעה רבה, וגדלנו על כך שבכל בני ברק אין צורך בתחנת משטרה אחת. אבל גדלנו ב"ה, ונהיינו כמעט מדינה בתוך מדינה, והמדינה הזו זקוקה גם כן למערכת חוק ואכיפה.

משום מה החילוניים חושבים שאם אנחנו חרדים אנחנו אמורים להיות כולנו צדיקים. אין שום סיבה שזה יהיה כך. כל עוד הדבר נתון לבחירה אישית של האדם, תמיד יהיו כאלה שיבחרו בטוב וכאלה שיבחרו ברע. מי שחושב שבעקבות שמירת התורה והמצוות כולם אמורים להיות מחוסנים מן היצר הרע – טועה, הן בהכרת המציאות והן בהכרת המקורות התורניים.

מאז ומתמיד היה עם ישראל זקוק למערכת אכיפה, גם בעודו על אדמתו וכשכולם היו שומרי תורה ומצוות. תקופת השיא של שמירת התורה על ידי העם בכללותו היתה בימי דוד המלך, ואף על פי כן הוא היה צריך להחזיק גדוד של ארבע מאות שוטרים מאיימים שהסתובבו בחוצות הערים והטילו מורא (קידושין עו:).

אם אדם חרדי סרח, אפילו אם הוא נושא במשרה תורנית, אין כאן שום טענה על התורה או על אלה שהולכים בדרכה. היצר הרע עובד אצל כולם ומצליח מידי פעם. גם משרה תורנית כמובן אינה ערובה לניצחון במלחמת היצר. הוא לא מתפעל משני כפתורים מאחורה... והעובדה שיש נופלים זאת לא הוכחה שהציבור החרדי לא בסדר, אלא שהוא גדול ברוך ה'.

יש כאלו המחפים על הסורחים, וזה באמת עגום מאוד, אבל על פי רוב זה נובע מכמה סיבות: א. הם חושבים שיגרם חילול ה' כשיוודע לכולם שגם אצלנו יש רשעים. ב. כיון שמערכת החוק בארץ אינה מנוהלת על פי התורה (כמו למשל שבמקרים רבים חובת ההוכחה מוטלת על הנתבע, וכדומה), והם חושבים שעדיף לנסות להסתדר לבד, מאשר לגרום לאנשים לקבל עונש מעבר למה שהתורה קובעת. ג. מכיון שאנחנו חיים בעמדת מיעוט הם חוששים מפגיעה במעמדנו כאשר יתפרסם שיש אצלנו בעיות.

אין להצדיק חלילה את התופעה, אבל ניתן להבין את שורשיה.

ובנוגע לעצם ההרגשה שמנסחת השואלת "סדנא דארעא חד הוא", שעושה רושם שאין הבדל מהותי בינינו לבין החילוניים – לפעמים באמת בעקבות העובדה שגם אצלנו ישנם עשבים שוטים, אנשים מאבדים את גאוות היחידה. אבל זו פשוט טעות בהסתכלות.

יש לדעת כלל פשוט, שבדיקה של דבר על פי המצב הסטנדרטי שלו אמינה לאין ערוך על בדיקה שנעשית לפי מקרים חריגים. לדוגמה: הדרך הטובה ביותר לבדוק איכות של כסא, היא לא לדפוק עליו בפטיש ולראות איך הוא מגיב, אלא לברר אצל לקוחות כמה זמן הוא מחזיק מעמד בשימוש נורמלי. אם רוצים לבדוק הצלחה לימודית של תלמיד, לא תופסים אותו למבחן בשעה שלש וחצי אחר הצהרים כשהוא עייף וחם לו, אלא בשעה עשר בבוקר כשהוא במצב תקין.

אם מישהו רוצה לעשות הערכת מצב על הצלחת ההליכה בדרך התורה מול ההליכה שלא בדרך התורה, שלא יבדוק לפי הגנבים והחוטאים בעברות חמורות שישנם באופן טבעי בכל חברה, לצערנו, אלא לפי הנושא עצמו: כמה מושרש בציבור הרחב הנושא של חומרת איסור גזל (באלו ערים בעלי החנויות משאירים את הלקוחות ללא שמירה), כמה נשמרת הקדושה בקרב בני הנוער, כמה נשמר מבנה המשפחה, כמה כיבוד הורים מזדקנים יש במגזר, כמה נשיאה בעול יש במגזר, וכדומה.

החילוק בין חרדי לחילוני אינו מתבטא רק בזאת שהחרדים באופן כללי יותר בסדר, אלא בעיקר בחילוק המהותי בעצם תפיסת החיים: החרדים הם היחידים הגדלים על כך שהם מחוייבים ללא פשרות למישהו מעליהם, הקדוש ברוך הוא. חילוני הגון שומר על יושר ונקיות כפים כי כך נראה לו, כי יש לו אופי טוב, כי הוא רוצה. אבל חרדי העושה חסד, או מתנהג בישרות, או מכבד הורים, מרגיש שהוא מחויב לזה כי כך הקב"ה ציווה.

ההבדל בין שתי הגישות הוא מהותי ומשנה את כל תפיסת החיים, את כל המבט על ה"אני", את כל המהות. אדם החש מחויב וכפוף למישהו מעליו - עושה מה שמוטל עליו גם אם כרגע קשה לו, ומדקדק גם בדברים פעוטים לכאורה. מושגים כמו שמירת הלשון, שמירת העיניים, חובה לדון לכף זכות, גזל זמן, ועוד עשרות כאלה שאצלנו הם חלק בלתי נפרד מהחיים – שם אינם מוכרים כלל. ולא בגלל שהחילוניים הינם אנשים רעים, אלא בגלל שלא יתכן לחיות ברמה כזו אם אינך חש מחויב למישהו גבוה מעל גבוה.

אז גם אצלנו יש עסקנים מושחתים, בדיוק כמו שאצל החילוניים ישנם פוליטיקאים מלוכלכים. אבל את הבדיקה לא עושים שם אלא אצל הציבור הסטנדרטי, הרחב. אצל האזרח הקטן, זה שהולך לעבודה או לכולל וחוזר הביתה בשקט. שם המבדק האמיתי.

הכרתי הרבה חרדיים שעסקו כל היום במתיחת ביקורת על הציבור החרדי, וכשהערתי להם שינסו לאזן את המבט, הגיבו: "אז מה אתה רוצה, בגלל שאנחנו יותר טובים מהחילוניים לא נבקר את עצמנו?" ברור שעלינו לעסוק בביקורת עצמית, אבל אל לנו לעוות את ההסתכלות מרוב רצון לתקן. אסור להתעלם מהפגמים והליקויים, אבל מותר לנו לטפח גאוות יחידה. יש לנו בסיס רחב לעשות זאת, וזה דבר חשוב, נכון והגיוני.