אחותי, ממתי נהייתי שקופה בעיניך? מאז שהפכתי לחרדית?

לאחותי,

כשאני מסתכלת אחורה, אני לא מצליחה לזכור מתי הייתה הפעם הראשונה שבה המילים שלי הפסיקו להיות משמעותיות בשבילך.

פעם, היינו כמו דבק. ישנות יחד באותה מיטה, אף על פי ששלוש שנים מפרידות בינינו. החברות הכי טובות. אף פעם לא התביישתי ממך, ואת לא ממני. אני היחידה שבפניה היית מוכנה לשיר.

את – קלילה וחייכנית, אני – שקולה ואחראית, עם נפש זקנה מגיל אפס, כמו שכולם אומרים.

והגיע יום. יום שבו למילים שלי חדלה להיות משמעות. מאז, כל משפט שלי מעורר בך כעס. בוז. מעולם לא הסתכלת עלי ככה. ומאז כל מבט שלך הוא כזה – כזה שאומר – ממך לעולם לא אלמד דבר.

ואולי, אולי הייתי מבינה אותך אם הייתי מן טיפוס כזה שבאמת לא כדאי ללמוד ממנו. אבל קשה לי להסכים. אחות בכורה לעוד שלושה חוץ ממך, מצטיינת בלימודים, מכבדת את עצמי, מייצגת את משפחתי בכבוד. בוחרת בדרך הישרה והכנה. אפשר לומר, אחות די בסדר.

אבל העיניים שלך רואות אחרת.

ואולי... אולי זה מאז שהחלטתי שדי לחיים המתנדנדים, ואם יש ה' אז הוא פה בשלמות. אולי מאז? אולי מאז שהפכתי חרדית?

ואת... לא רק שלא נשארת באותו מקום. הפכת עור לגמרי. את בורא עולם הרחקת ממך רחוק רחוק... את המשפחה את כבר לא רואה באותה עין. מוצאת את עצמך בחברה שלא מתאימה לך, עם בחור שלא מתאים לך, במקומות שמעולם לא חלמתי שתגיעי אליהם...

אז תגידי, ממתי התחלת לראות אותי שקופה?

ממתי החלטת שאת שווה כל-כך מעט?

את שווה הרבה יותר!!!

אני עדיין כאן. אני צועקת לך בדממה החדשה הזאת. תחזרי הביתה.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.