הפסקתי להיות אברך, האם אני מקרה אבוד?

שאלה: אני אברך לשעבר, בן עשרים ושש, עזבתי את הכולל לפני כשנתיים והתחלתי להתקדם בעבודה. בתחום הגשמי אני מתקדם לא רע, אבל בתחום הרוחני אני חש בהאטה מסוימת. ניתן להגדיר זאת כאילו אני אפוף בתחושת יאוש, כביכול אין לקב"ה חפץ בי אחרי שהפסקתי להיות אברך, ואין לו ציפיות ממני אחרי שהפסקתי ללכת במסלול שלו. מבחינתו אני מקרה אבוד.

האם זה נכון? האם יש אמת בהרגשה שלמי שאינו אברך אין סיכוי בעבודת ה'?

* * *

ישנן שתי דרכים בעבודת ה': דרך הפרישות, ודרך ה"דרך ארץ".

עולם הישיבות והכוללים בנוי על דרך הפרישות. בהיותנו בחורי ישיבות, ואחר כך אברכים, ניסינו לעבוד את ה' על ידי התעסקות בדברים נטו רוחניים: לימוד תורה, תיקון המידות, תפילה בכוונה ודקדוק הלכה. לא התעסקנו עם חיי החולין של העולם הזה, כמו כסף ותאוות וכדומה, אלא ניסינו לברוח ולהתנזר מהם ככל היותר.

דרך זו הינה נפלאה למי שצועד בה.

אבל אם יצאת לשוק העבודה, כדאי שתדע שישנה דרך שונה, של עבודת ה' מתוך חיי העולם הזה. עבודה זו מוגדרת כקידוש החומר והפיכתו לכלי שרת לעבודת ה'. דרך זו במידה מסוימת הינה מורכבת יותר. אנחנו נדרשים לא לברוח מן העולם, אלא להשתמש בו בצורה הנכונה שבה הקב"ה מדריך אותנו.

אחדד את הדברים: כאשר נמצאים בישיבה ובכולל וצועדים בדרך הפרישות, עלולים לקבל הרגשה כאילו ישנם שני עולמות: עולם התורה והעולם שבחוץ. הקב"ה נמצא רק בעולם התורה, ליד ספסל הישיבה והכולל. ואילו העולם של העשיה, של הכסף, של חיי החולין - לא שייך ליהדות. אם אתה יוצא לעולם החיצון אתה בעצם עוזב חלילה את תחום הענין של הקב"ה ותורתו, ויוצא למערכת אחרת. גם אצל נשים זו ההרגשה. ישנן המרגישות שעבודת הקב"ה וקיום תורתו נמצאים רק בבית הכנסת, מול הסידור, או בכולל של הבעל ובישיבה של הבן. לא במקום העבודה, לא מול מסך המחשב.

וזה לא נכון.

החיים בשוק העולמי אינם מהוים סתירה לעבודת ה', אלא הם מהלך נוסף של עבודה.

הקב"ה נמצא בכל מקום. הוא זה שיצר לא רק את בית המדרש אלא גם את העולם שבחוץ, על שלל מטלותיו, ושם יש כר נרחב להיות "יהודי". יהודי הוא אדם שיודע להכניס את הקב"ה ואת התורה והמצוות לתוך החיים.

כי הקב"ה רוצה שנחיה את החיים נכון. ממש כמו שהרצונות של אב מבנו אינם מסתכמים בזה שתהיה ביניהם מערכת יחסים טובה אלא האב רוצה גם שהבן יחיה את חייו בדרך ישרה, כך זה גם כאן.

כל כך הרבה דינים נאמרו על דרכי המסחר, על שכירות פועלים, על מקח וממכר, על ריבית, על צורת אכילה – שזה כולל שחיטה, בשר בחלב, מליחה, תרומות ומעשרות, וכו', על מערכת המשפט, ועוד. דיני התורה הם דינים הנכנסים לעומק החיים, המסדרים הוראות שימוש בכל מה שהאדם משתמש, אומרים איך לטפל בשדה ואיך להשתמש בבעלי החיים, איך לסחור ואיך להתנהל בבית.

הדברים הללו הינם ברורים לכל מי שקורא היטב את ספר המוכר ביותר ועם זאת אינו מוכר כלל: ספר התורה. רוב המצוות הכתובות בו נאמרו על צורת ניהול החיים הארציים. פתח פעם ספר החינוך ותקרא במשך שעה רצוף את מצוות ה'. בטוחני שתגלה שעד היום לא הכרת את התורה.

וראה מה שכתב בספר "אמונות ודעות" לרס"ג (במאמר העשירי הפרק השנים עשר) וזה לשונו, עם ביאור בצידו:

מצויים אנשים רבים האומרים כי הטוב ביותר שיתעסק בו האדם בעולם הזה היא עבודת ה' בלבד, והיא שיצום ביום ויקום בלילה להלל ולהודות, ויעזוב את העולם בכללותו, וכו'.

אנשים רבים חושבים שעיקר המעשים הנדרשים מאיתנו כיהודים הם פרישה מהעולם: להתבודד בתפילה ובלימוד.

אבאר מה שנעלם מהם, והוא, שהעבודה היא בכל המצוות, כאמרו 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך לשמור את מצוות ה''.

עבודת ה' היא לקיים את מצוותיו. הוא הסביר לנו היטב מה הוא רוצה מאיתנו, ועלינו לשמוע מה הוא אומר. יש תרי"ג מצוות מפורשות בתורה. מה אומרות לנו אותן מצוות?

 ומה יוכל הבודד (=המתבודד) לקיים ממצוות המדידות והמידות והמשקלים, כאמרו 'מאזני צדק אבני צדק'? ומה יכול הוא לקיים ממצות השפיטה בצדק ובאמת, כמו שנא' 'לא תטה משפט לא תכיר פנים'? ומה יכול לקיים מן האסור והמותר באכילת הבשר ודומיו?

מי שמתבודד וצם ועוסק רק במעשים רוחניים – אינו יכול לקיים חלק ניכר מהמצוות העוסק בהדרכה לחיי העולם הזה, כמו: להקפיד על יושר במסחר, לשפוט בצדק, להקפיד על כשרות וכדומה.

הקב"ה נתן את התורה כתורת חיים, לא כתורה שמנותקת ממהלך החיים ושייכת רק לבית הכנסת ובית המדרש. המסר הכללי של המצוות הוא, שכשאתה חי את חייך הטבעיים, המוכרים לך - תחיה אותם נכון. יש דרך עבודה של התמודדות עם חיי החומר ועשייתם בצורה נכונה שמקדשת שם שמים.

להכרת קוי היסוד המעשיים של עבודת ה' בחיי המעשה על רגל אחת, יש גמרא מפורסמת (שבת לא.), שלכאורה בה טמון המפתח. וזה לשונה:

"בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי - אי יראת היא אוצרו אין, אי לא לא".

הגמרא צריכה ביאור רב. מדוע לא שואלים את היהודי שהגיע זה עתה לבית דין של מעלה האם הוא שמר שבת כראוי, האם נזהר מעריות, האם לא הלבין פני חבריו ברבים, ועוד שאלות מסוג זה? וכי ציפיה לישועה עומדת בראש סולם המצוות? וכי פריה ורביה חמורה יותר משמירת שבת?

יש לבאר, שהשאלות הללו אינן שאלות נקודתיות. לפי סדר הדברים נראה שהגמרא עוסקת ביהודי שעובד לפרנסתו, וכשהוא מגיע לשמים הוא נשאל את שאלות המפתח המקיפות את כל ימי חייו וסדר יומו. כששואלים אדם שאלות אלו מתכוונים למהלך הכולל של חייו. שאלות אלו מבטאות את הנושאים המרכזיים בסדר היום והחיים של האדם, ושואלים אותו האם סדר היום שלו התנהל במבט נכון.

שש השאלות שאדם נשאל בבואו לבית דין של מעלה, מקיפות את מכלול התפקידים המוטלים על האדם: להיות ישר, לקבוע עיתים לתורה, להקים משפחה יהודית, לצפות לישועה ולהעמיק להתבונן בתורת ה' ובמצוותיו. וכהקדמה לביצוע התפקידים מציינת הגמרא שהמסגרת שבתוכה אמור הכל להתנהל היא – יראת ה' היא אוצרו. כלומר, לחיות במבט שבו רצון ה' הוא מחייב והוא חשוב לנו.