כלל ד: שהייה מספקת בחיק הטבע

מטבע בריאתו, האדם לא נועד לחיות בקוביות ביטון שביניהן כבישי אספלט ובקופסאות מתכת נעות.

 

האדם נברא מחומר ורוח האמורים לחיות ולחוש בנוח בעיקר בסביבה הטבעית בה הונח האדם לאחר בריאתו. ואכן, אילולא חטא אדם הראשון היה העולם מגיע לתיקונו הרוחני מצבו המקורי של העולם / על פי תורת הסוד, תכלית הבריאה היא: להיטיב לאדם הנברא על ידי שיוכל להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו. וכדי שהטבה זו תהיה מושלמת, בעת הבריאה נברא העולם עם פגם רוחני מסוים, כדי שכאשר נזר הבריאה, האדם, יעמוד בניסיון עץ הדעת, יתוקן פגם זה.

 

הפגם ותיקונו על ידי אדם הראשון אשר נשמות כל הדורות הבאים היו כלולים בנשמתו, נועדו לאפשר למין האנושי להתענג על ה, כשכר ההתמודדות עם הניסיון, בזכות; ולא בחסד בבחינת נהמא דכיסופא [לחם בושה] כעני המקבל צדקה. ובזה האדם גם יהיה דומה במידת מה לבוראו אשר הטוב שבו הינו טוב עצמאי מבלי לקבלו מאחרים.

 

אולם כאשר מעד האדם ולא עמד בניסיון, לא רק שלא תיקן את הפגם המקורי, הוא עוד הגדיל אותו למימדים גדולים. וזהו הנקרא בפי חכמי הסוד זוהמת החטא הקדמוני. או אז נפרד גן עדן הזך - הלא הוא המימד הרוחני הגבוה - מהעולם, והחומר נעשה עכור וחסר רוחניות ברמה הראויה. לכן גם נגזר על האדם למות, כדי שגופו יותך ויבנה שוב בתחיית המתים שבתקופת הגאולה כשהוא טהור. אם צדיק הוא, נשמתו היוצאת מגופו נכנסת לגן עדן העליון ומתענגת על ה בהיכל הראוי לה עד עת תחיית המתים בו העולם יגיע לשלימות תיקונו, ואם רשע הוא יתנקה תחילה בייסורים במקום המיועד לכך או שישוב בגלגול לעולם הזה עד שיזדכך ויהיה ראוי לקבל את שכר מעשיו הטובים. וזוהי עבודתנו מאז חטא אדם הראשון ועד זמן הגאולה באמצעות קיום מצוות התורה, להחזיר את העולם למצבו המקורי ולהשלים את תיקונו.[1] והמין האנושי היה מתענג על ה בעולם הזה אשר היה זך וטהור כל כך טרם החטא.

 

אולם, גם לאחר חטאו של אדם הראשון והירידה הדרסטית ברמת המימד הרוחני שהיה בעולם, נשאר האדם מחובר לעולם הטבע בו נברא, והוא חש שליו ורגוע יותר בהיותו בסביבתו הטבעית. אמנם עקב רצונות ואילוצים שונים בחר האדם לבנות לעצמו מערכות מגורים המקובלות כיום, אולם אל לנו לשכוח לשהות מפעם לפעם בסביבה ירוקה, בה גם תנועת מים ותכול שמים, פרחי צבע ומרחבי טבע, הקרובים יותר לנוף הבראשיתי ככל שניתן. מקום בו ניתן לנשום אויר צח, הנקי מזיהומי הערים הגדולות, לחשוב מחשבות טהורות ולהתחבר במחשבה ובתפילה לבורא הכל.

 

לפיכך בצאתנו למקומות אלה, טעות תהיה להמשיך בהם את טרדות היום יום ולטפל בעסקים באמצעות טלפונים ומחשבים ניידים ולהאזין לחדשות העולם. הטלפון הנייד ישהה עמנו רק למקרי חרום. אך הזמן ינוצל לרגיעה ושלווה, להקשבה לפנימיותנו ולעינוג מיפי הבריאה. מומלץ להקדיש בשעות ובמקומות אלו - בהם נפשו של האדם משוחררת מכבלי טרדות העולם ומחוברת לבוראה - זמן מיוחד לקריאת פרקי תהילים מתוך השתפכות הנפש, כאשר העדפה תינתן לפרקים העוסקים ביפי הבריאה.

 

,[2] או בפנייה לה לישועה,[3] אשר בסיום קריאתם נפנה לה מתוך קירבה ואהבה, נביע את כאבנו ונבקש את כל משאלות לבנו. וכך נהגו גדולי אומתנו: האבות והשבטים ודוד המלך ועוד, בעת שרעו את צאנם בחיק הטבע. מתפעלים ומתענגים מיפי ושלימות הבריאה, ודבקים בבוראם בשירי כיסופין ובלימוד סודות תורתו.

 

כל אדם אשר ירגיל עצמו לנהוג כן מפעם לפעם, להתרחק מהמולת ושאון העיר ומעולם האספלט המתכת והבטון, ולהירגע מטרדות השגרה במקום בו נשמר טבע הבריאה, יחוש הקלה להיות קרוב יותר לה יתברך, והוא ישוב לביתו כשהוא משוחרר יותר מלחצי החיים, רגוע ומאושר. כך גם יקבל כוחות חדשים ורעננים ומסוגלוּת להתמודד עם גלי החיים על כל תנודותיהם.

 

וכשמדובר באדם אשר עובר משבר נפשי, חסד יעשו עמו קרוביו אם יקחוהו לטיול רגלי במקומות טבע פעם או פעמיים בשבוע, ושם ישוחח עמו אדם טוב לב הקרוב ללבו תוך כדי הליכה בשניים כשעה או לפי כוחו, כאשר הפגוע הוא המדבר העיקרי והמלווה מגיב בהתעניינות ובהבנה רגועה ומדובב בעת הצורך.

 

ואף על פי שבאמור עד כאן התמקדנו בעולמו של האדם הבוגר, מה טוב שבכל משפחה ירגילו ההורים את ילדיהם להעדיף בימי החופשה טיולי טבע על פני שעשועי מופעים ומתקנים וכדומה, כשם שיש לחנכם ולהאהיב עליהם כל הנהגה חיובית אחרת, אשר היא בריאה ומועילה. וכבר נאמר:[4] "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה"

 

.[1] ראה "דעת תבונות" לרמח"ל סי י"ח; "דרך ה" חלק א; "מגיד מישרים" לר יוסף קארו, פרשת בראשית ד"ה אור ליום שבת י"ד לטבת. ועיין עוד ירושלמי ערלה פ"א ה"ג.