ההמלצה: העבירו את הנייד למצב טיסה

"מצב טיסה" זה אפשרות להפוך את הטלפון הנייד למצב שבו אפשר להשתמש בו. אבל הוא לא מקבל שיחות או הודעות. ניתוק מלא מהרשת הסלולרית או מווי-פיי. זה נקרא מצב טיסה כי בטיסות, במיוחד בהמראות בנחיתות, זה עלול לשבש לטייס את המערכות. אפשר פשוט לכבות את המכשיר, אבל אז – אי אפשר להשתמש בו כלל: לשמוע מוזיקה, לצפות במדיה וכו' ולכן המציאו אנשים חכמים אפשרות קלה לעבור בלחיצת כפתור או מגע קל למצב טיסה. זה קל ולא מחייב, מהיר להחזיר אותו למצב רגיל, וזה מנטרל את התקשורת שבו בעת הצורך.

מבלי לזלזל לרגע בחשיבות לעבור למצב טיסה בזמן הטיסה. חשבתי על 4 מצבים שעבורם המצב הזה הוא נחוץ לא פחות. ואמנם – אפשר תמיד לכבות את הטלפון. אבל זה קשה פסיכולוגית ולוקח כמה שניות (בכיבוי ובהדלקה). לכן מצב טיסה יכול להיות פתרון קל וזמין לצאת מהעולם הוירטואלי שכולנו כל כך מכורים אליו. ולחיות. ליצור מובלעת של חיים אמיתיים. אז הנה הצעת הגשה לארבעה מצבים בהם מומלץ לעבור למצב טיסה:

1. זמני איכות עם הילדים.
נתחיל עם ילדים בגיל הרך. משרד התחבורה ממליץ היום לשים את הטלפון ליד הילד בזמן נהיגה כדי שלא נשכח את הילד ברכב. כן. אנו חיים בעולם מטורף. זה לא שאנחנו יותר אוהבים את הטלפון יותר מילדינו. אבל אנחנו לא יכולים רגע בלעדיו. וכל זמזום או צפצוף מסיט את הקשב מהילד. לא רק בזמן נהיגה. גם ביתר הזמנים סדר העדיפיות שלנו מטורף. זה מסוכן. זה לא מכבד. והילד לומד וקולט הרבה יותר ממה שנדמה לנו. ולומד שיעור חשוב בסדר עדיפויות.

בגיל בוגר יותר זה נהיה קריטי פי כמה. אתה יכול לומר לילד כמה אתה אוהב ומעריך אותו וכמה אתה מייקר את הזמן שלכם ביחד. ואתה יכול פשוט להשתיק את הנייד. זה בעצם אותו דבר. ואי השתקת הנייד – כמוה כמסר הפוך. כל הסחת דעת מלמדת את הילד שהוא לא מקום ראשון. וכיון שכל זמזום מסקרן. ורגעים עם ילדים מחייבים סבלנות. הפיתוי מדי גדול. מצב טיסה מונע כל זמזום. ואז, הקשר עם הילד מקבל סיכוי להמריא לו. כמה חיוני.

אנחנו חיים בדור של אינסטנט. אבל חינוך הילד מחייב השקעה מתמדת. אי אפשר לחנך בשלט רחוק. צריך להשקיע. ובזמן ההשקעה צריך להיות שם. אחרת התקשורת היא משהו סמכותני שכמעט חסר השפעה לטווח הארוך. ואם מנסים גם ליצור תשתית של חברות. של הערכה. אז אין ברירה. צריך באמת להיות שם. 100 אחוז קשב. בלי הסחות סלולריות. נקודה.

2. זמני איכות רומנטיים זוגיים.
כאשר אברהם אבינו פגש את שלושת המלאכים, שם באהל. כשהוא בן 99 ושרה בת 90. המלאכים הרגישו צורך לשאול אותו שאלה שמטרתה היתה לחזק אצלו את החיבה לאשתו.

בין אברהם ושרה לא היו בעיות שלום בית. היתה שם אהבה אמיתית עזה וחזקה. אבל מי ששומע כאן את הלקח מבין שזוגיות מחייבת השקעה תמידית. בלי טיפוח ומאמץ, עלול לקרות דבר לא נעים. השיגרה מתישה ושוחקת, הילדים המתוקים ועול הפרנסה מחריבים את הרומנטיקה. ככה זה.

אנחנו לא מצליחים לתת אולי את כל הזמן הדרוש לטיפוח הזוגיות. אני מניח שרוב הקוראים,כמוני, לא מצליחים לפנות בתדירות שהיינו רוצים חופשות קבועות אינטימיות זה עם זו, ימי חופש שמוקדשים רק אחד לשני. אבל דבר אחד כן בידינו: לפחות בזמן שכן מצליחים להיות ביחד. לפחות בו להיות באמת ביחד. בלי אינסוף הסחות.

אז נכון. על כל זמזום יש תרוץ. לפעמים תרוץ טוב. זה דחוף. אני מחכה לתשובה. רק הערב. ובדרך כלל יש מידה מסוימת של סלחנות מסוכנת מצד האשה. שעלולה לגרום לזמן האיכות היקר הזה להתפספס. כי הלב לא שם. אין ישוב דעת לתת את הלב. לראות. להקשיב. להכיל.

יש פתרון. מצב הטיסה של הטלפון משדר מסר ומייצר סטינג מוצלח שיכול לאפשר לדברים נכונים לצמוח ולהתפתח. להטיס את ההסחות. לתת לזוגיות יכולת להמריא.

3. בתפילה.
יש זמן קצוב בכל יום שבו אנו זוכים לדבר עם בורא העולם. שזה דבר גדול וחשוב. עבורנו. לזכור את התכלית. לבקש רחמים. להוריד אור ושפע אלוקי. אבל כולנו יודעים עד כמה קל להיות מנותק…כל כך קשה להסיח דעת מרעשי הרקע הפנימיים הרבים שמשגעים אותנו. כל כך קל להיות בזמן הזה על טייס אוטומטי. הפה זז, טכנית נשמעים אפילו קולות, אבל הלב אינו שותף. זו בעיה עתיקה שהאנושות מנסה להתמודד איתה. אבל בעידן הפלפונים הבעיה חמורה הרבה יותר. כי חרדת איבוד מידע גורמת לנו לחשוב שכל "בזזז" או "טינג" טומן בחובו ידע חשוב וקריטי. ואנו מתפתים להציץ. מעבר להשפעה ולנזק לשאר המתפללים. גם לנו זה גורם לא להגיע לאיכות של דביקות שאפשר להגיע אליהן.

נכון שתפילה בכונה זה מצרך נדיר, וגם ככה הכוונה לא משהו. אבל כאשר הטלפון בבחינת "ידמו כאבן" אז יש אפשרות. וכאשר הטלפון בבחינת "אז ישיר" אז זה יאוש מראש. וזו בעיה.

4. תלמוד תורה

הזמן האחרון בו רצינו הציע להעביר את הטלפון למצב טיסה הוא: בזמן הלימוד. גם זמן לימוד התורה הוא זמן חשוב. שכל כך קשה לקבוע ולייחד. כל כך קל להסיח דעת ולפספס.

יש פתגם שאומר שאם בבית המדרש הטלפון עובד, אז אין מה הפלא אם אין לנו קליטה…לדעתי זה משפט פשטני אבל מדוייק להפליא.

לימוד התורה מחייב עמל. מחייב ריכוז. זה עובד אחרת. התורה אינה רק ידיעות שצריך לשנן אלא דעת אלוקית שאנו מנסים לקנות דרך הבנה חדה. בית מדרש חי.

על כמה מרבותינו נאמר שמרוב קדושה, בזמן הלימוד שלהם כל עוף שפרח מעליהם נשרף. אצלנו זה הפוך. כל עוף וזבוב שורף את הלימוד. אז כמובן שבדור מרובה הפרעות קשב וריכוז היכולת מוגבלת בהגדרה, וההפסד כמעט טכני ומוכרח. ובכל זאת. יש נצנוצי רחמים של הבנה, של חיבור. אבל יש בזה תנאי. להתמיד. לשקוע בלימוד. בלי אויבים שמקרקעים כל הזדמנות להתעמקות.

הערה חשובה בנושא הקשר לבעלי תשובה
אני משתדל לייחד את המאמרים שלי לענינים שקשורים לעולם התשובה. הנידון הפעם היה כללי. ולא חייבים כל פעם לדבר על נקודות היחוד והשוני שלנו. האתגר והמלחמה מול החשיפה התמידית לאינטרנט ולסמארטפונים היא בהחלט משותפת בקרב כל בן אנוש שמחפש שפיות ולא משהו יחודי שלנו. אז לא חייבים בכח למצוא הדגש יחודי לבעלי תשובה בכל מאמר.

ובכל זאת. אני רוצה לטעון שבעוד שלכל עובד השם יש מעלה עצומה ביצירת מובלעות של קדושה ללא טרדות סלולריות, עבורנו בעלי התשובה יש בזה צורך קריטי חיוני.

ואפרט: בתפילה ובתורה זה קל להבין. לנו הקשר עם הקב"ה זה העיקר. אין הכרחים חברתיים. אין מחיבים חיצוניים. זה לא נצנוצי אורות שהם חוויה בחינת מותרות מדי פעם. עבורנו זה העיקר. לכן חזרנו. לכן אנחנו מוסרים נפש בכל יום להיות פה. ולכן אם לא נתחזק ונשדרג את הקשר, ברצינות הראויה, נהיה בבעיה קיומית אמיתית.
גם הקשר הזוגי שלנו הוא דבר קריטי מאין כמוהו. אצל הרבה זוגות בעולם יש מצב של אי לוחמה. לא שלום אבל גם לא מלחמה. כל אחד טרוד בחייו. נפגשים איפה שצריך. ומדברים מה שצריך. אצל בעלי תשובה זה נדיר. אם אין שלום והרמוניה – יש צעקות ומריבות. ההשקעה כאן נצרכת ומחויבת במיוחד.

וכך גם בחינוך הילדים. בהעדר רשת בטחון של קהילה או מסורת, ההכרח שיתפתח עם הילדים קשר שמבוסס לא רק על סמכות אלא גם על חברות הוא קריטי. יש גיל שבו הסמכות יוצאת לפנסיה מוקדמת. גיל ההתבגרות. ורק קשר חברי כנה ואמיתי יכול להבטיח שלא יהיה אז התפרקות טוטלית. וכדי ליצור כזה קשר – יש צורך לתת לקשר את המעטפת ותשומת הלב לה הוא זקוק.

האותיות הקטנות – הסתייגות חשובה
מאמר זה אינו פונה למי שאשתו נמצאת בסוף החודש התשיעי להריונה או לכוננים פעילים של שירותי ההצלה. יש אנשים שצריכים להיות קשובים וזמינים 24/7. אבל יתר האנשים רק חושבים שהם צריכים להיות זמינים. גם הם יודעים בתוך תוכם שזה דמיון. יש לי חידוש. אפשר להרגיל את העולם כולו שיש מובלעות וזמנים בהם אנחנו לא זמינים. העולם לא יפול. זה קשה פסיכולוגית בהתחלה. זה אבל אפשרי. ההתמודדות אינה של שחור ולבן. לא צריך להיות איימיש. גם מי שתמיד זמין יכול לייצר זמנים שבהם הוא לא זמין.

זה באמת אפשרי !

רציתי להחריג גם את ראש הממשלה. אבל בהשגחה פרטית מופלאה הגיע לידי וידאו קצר שבו ראש הממשלה אומר, רגע לפני צילום הודעה לתקשורת, כמה הוא בז לאנשי הסמארטפונים, מכנה אותם "עבדים" ומצהיר על עצמו שהוא בן חורין בזכות חוסר שיעבודו למכשירים וגאדג'טים. באמת. הסרטון מצ"ב בהמשך המאמר.

אז אולי זו לא חכמה גדולה כי הוא מוקף באנשים שתפקידם ליידע אותו. אולי. אבל ההגדרה שלו מדויקת ונוקבת. אנו עבדים משועבדים. אבל אסור למהר להתיאש מעצמנו. אסור להשלים עם הגדרתנו כעבדים למכשירים שלנו. לזמנים קצובים נוכל גם אנחנו להיות בני חורין, ולזכות בכך לכל המעלות הנפלאות שבן חורין יכול לזכות. ואמרו אמן.

פורסם באתר מענה