אז מי צריך לשמח את מי: בעל את אשתו, או אישה את בעלה?

הפרק הזה מיועד בעיקר לגברים שבינינו, אלה שכבר זכו למצוא את זו שאהבה נפשם ולבוא עימה בברית הנישואין. עכשיו, ברוכים הבאים למציאות. יש לכם דרך משותפת לעבור ביחד, שאם הדרכה ומודעות נכונה יכולה להיות נפלאה ומלאת אהבה, והבסיס שלה הוא קודם כל ההבנה מה התפקיד של כל אחד מכם בתוך כל זה. בדרך כלל נהוג לחשוב ש'אשה בונה, אישה הורסת', ושבאמת הרוב תלוי באישה. אבל מה עם תפקיד הגבר?

מהו תפקיד הגבר בנישואין?

אחרי שהובנה הנקודה שלא היו טעויות בהשגחה, וכל אחד זכה להפנים שגם במקרה הפרטי שלו, אשתו היא אכן האישה שיועדה לו ארבעים יום קודם בריאתו, יש להפנים יסוד נוסף: האחריות על נושאשלום הבית מוטלת על הגבר. או כלשון הרש"ר הירש (דברים כ"ד ה'): "תפקידו העליון של הגבר בנישואיו הוא - להביא אושר לאשה שנהייתה אשתו"!

הבעל הוא זה שהתחייב בכתובה לכבד את אשתו. כשם שעלינו להיות רכים עם צרכינו וליבנו (כמבואר באריכות לעיל), כך גם עלינו להיות רכים עם האשה שהיא חלק גמור מעצמיותנו. עלינו להוציא ולתת ולהשפיע ולהעניק לאשה טוב באופן מתמיד וללא הפסק. ולזכור שהבית אינו מקום מנוחה, אלא הוא מרכז החיים ומטרה בפני עצמה. ולכן זה חלק מחובתנו, לדאוג לנעימות תמידית בחיי היום יום שבבית.

אם הבעל יתנהג כראוי ויכבד כראוי את אשתו – מובטח לו שרוב רובן של בעיות שלום הבית ייעלמו כלא היו. זה נשמע אולי כאמירה דמיונית, אבל בהמשך נרחיב יותר ונבאר יסוד חשוב ומוכרח זה. מבלי לזלזל בכל הצרות שהנשים עושות לבעליהן, אבל צריך לדעת שאם הגבר יתנהג כמו גבר ויעשה את המוטל עליו – גם האשה תכבד את בעלה.

הבעל – האם הכל תלוי בו?

שורש העניין מבואר כבר בתורה. כידוע, האשה נקראת בתורה "עזר כנגדו", שהוא לכאורה ביטוי שסותר את עצמו, והגמרא (יבמות ס"ג) עמדה על נקודה זו וביארה שאם זכה - האשה תהיה עזר, ואם לא זכה - האשה תהיה כנגדו. ובביאור המושג "זכה", אין הכוונה לזכייה מקרית מן ההפקר, אלא מלשון זכוך מעשיו. וגם המושג "כנגדו" אינו עונש או נקמנות, אלא זה עצמו העזר, שעל ידי זה יודע האדם במה עליו לתקן דרכיו.

(צילום: shutterstock)

ובספר 'הרחב דבר' לנצי"ב על הפסוק (בראשית ב' י"ח): "עזר כנגדו", הרחיב לדבר בזה, והסביר שהכוונה שהניגוד יהא לעזר, שבמה שמנגדתו כגון במידותיו שכועס ורוגז - תהי לעזר, ועוד כתב שם שחז"ל הוסיפו שאם זכה - נשאר העיקר עזר, היינו במה שהיא מנגדתו בתחילה, ואם לא זכה נשאר העיקרי כנגדו (וכן מפורש גם בספר 'שומר אמונים', מאמר השגחה פרטית, פרק י"ג).

וכך שאם הבעל פועל באופן לא נכון, האשה אינה מתפקדת כראוי. וכל נושא שלום הבית תלוי בבעל, וכך מבואר בגמרא (ברכות ח' א') שם מובא מנהג קדום לומר לבעל אחרי החתונה: "מצא" או "מוצא". "מצא", דכתיב (משלי י"ח כ"ב): "מצא אשה מצא טוב", ו"מוצא" דכתיב (קהלת ז' כ"ו): "ומוצא אני מר ממות את האשה". ושואלים המפרשים (ראה חפץ חיים כלל א' באמ"ח אות י"ג) היאך הכשילוהו שיספר לשון הרע על אשתו הטריה. וביאר בעל נתיבות המשפט (בספרו אמת ליעקב) שאין זה בלשון שאלה, אלא כך הודיעוהו, שהכל תלוי בו.

האם באמת יש בימינו מושג של 'אשה רעה'?

ויותר מזה, נראה לקבוע, שבזמן הזה לא מצוי המושג שמובא בחז"ל הנקרא: 'אשה רעה'. אם יש לבעל טענות על אשתו, עליו לדעת שזה בגלל שהיא אינה מקבלת במידה מספקת את צרכיה מבעלה, וממילא כל התנהגות שלילית מצידה אינה נובעת מרוע - אלא ממסכנות. ולכן עלינו להתאזר בסבלנות ולהשקיע את הכוחות הנצרכים ליחסים תקינים עם האשה. ולקיים בכך את ציוויו של שלמה המלך באמרו (קהלת ט' ז'): "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך וכו', ראה חיים עם אשה אשר אהבת", ופירש המצודות שם: "ראה חיים" - אמר דרך כלל, ראה שיהא חייך חיים, רוצה לומר להתענג בטוב, כי חיי צער לא יקרא חיים, "עם אשה" - גם אתה תתענג, גם האשה אשר אהבת לקחת לך לאשה וכו', כי הוא הדבר הזה לבד הוא חלקך בימי החיים ולא יותר עכ"ל.

לדוגמא, נתקלתי בכמה מקרים בהם הבעל צעקן ונוטה להרים מאד את קולו בכל מצב של לחץ. ולמרבה האירוניה, דווקא אותם בעלים גילו שנשותיהם אינן מתמודדות טוב עם הכעס - הן בעצמן נהיות קולניות ובוכות בקול רם כשהבעל צועק, או שהן פשוט מתמוטטות ושוקעות בדיכאון חמור אחרי כל מריבה קולנית. מעניין, שבכל המקרים היה כל כך בולט לכל מתבונן (ולכל מאזין) שמשמים הבעל זכה לאשה שבעל כורחה אמורה לגרום לו שלא לצעוק. דווקא הבעל הצעקן בעצמו היה סלחן מאד לגבי צעקותיו ונטה לתלות את כל האשמה באשתו שמעיזה להרים קולה או להתמוטט, ולמרות שבאופן כללי מאד נטה לדקדק במצוות, כאשר אשתו צעקה הוא התמלא בטרוניא על כך שהוא צריך לסבול אשה צעקנית שכזו, ונתעלמה ממנו לרגע ההלכה (שו"ע או"ח סי' ר"ל ס"ה) ש'לעולם יהיה אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד', ובמקום זה הוא התמלא בטרוניא וקיווה שבעבור סבלו יזכה לפחות לכפרת עוונות. ובמקום לרטון ולחשוב כמה הוא מסכן, עליו לחשוב במה מנסים לעורר אותו, ולהתפלל מכל הלב אל ה' שייתן לו דעת לתקן דרכיו ולכבד כראוי את אשתו, וככל שיהיה מודע לכך, כך בעיית הצרחות של אשתו תלך ותשתפר.

האישה כמראה של בעלה

בעומק העניין, מכיוון שהאישה נבראה להיות "עזר כנגדו", כל חסרון שיש בה - בא לעורר את הבעל. ניתן להשתמש בדוגמא ולומר שהאשה היא כמו מראה, והיא מראה את יחסו של הבעל אליה, בבחינת (משלי כ"ז י"ט):"כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם" [פשט הפסוק הוא שהיחס שהאחד נותן לחברו יגרור יחס דומה, כי לב האדם משפיע כמו מראה על לב חברו. והגר"א על הפסוק ביאר שהשפעה זו שייכת 'אף שאינו יודע ליבו של האדם', כלומר מי שיחשוב טוב או רע על חברו מבלי שאותו חבר כלל ידע מכך – גם אותו חבר ייגרר לחשוב בצורה זהה עליו. וכל זה אמור בכל אדם, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באשה - שהיא העזר כנגדו].

מי שמסרב לקבל את המציאות ולהבין שהכל משמים, אלא מייחס את התנהגותה הרעה של אשתו לסיבות כמו מידות רעות, חינוך קלוקל, משפחה לא מוצלחת, מזל רע וכו', בעצם מסרב להפנים שבאמת הכל מה', ובהשגחה פרטית כל אחד קיבל מה שהוא צריך כדי לתקן דרכיו. מי שיתייחס לאשתו כמו מלכה - יזכה שגם היא תתייחס אליו כמו מלך. מי שזוכה מאשתו ליחס לא ראוי – עליו לעשות בדק בית: האם הוא עומד בהתחייבויות שלו כלפיה כראוי? אם לא, שלא יתמה על כך שמשמים מגלגלים לו שיסבול מיחס רע - כדי שילמד לתקן דרכיו.

(צילום: shutterstock)

והמציאות מציבה ראיה מוחלטת ליסוד זה, וזה דרך אנשים גרושים שהתחתנו בשנית, שכמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מספרים איך הם התגרשו בגלל בעיות מסוימות שמאד הפריעו להם, ואותן הבעיות חזרו והופיעו גם בזיווג השני (למרות שעשו את מירב ההשתדלות להימנע מהן). וניכר היאך הבעיות נוצרות בהזמנה מיוחדת עבור הבעל לתקנו! (זיווג שני בדרך כלל יותר מצליח מהסיבה הפשוטה שאז הבעל מתייחס בצורה בוגרת לבעיות ולא מנסה להאשים את האשה, גישה שיכולה היתה להציל את הנישואין הראשונים..). ולכן, ככל שמקדימים להבין את היסוד הזה, כך רבים הסיכויים להצליח בשלום הבית, כי יודעים למה צריך לייחס את הצרות.

ניקוי המראה – מועיל?

כעת מובן היטב מדוע אין טעם לנסות לכעוס על האשה על שמעיזה להוכיחו - הדבר דומה למי שמנסה לתקן את הבבואה הנשקפת אליו מהמראה - עליו לתקן את עצמו באותו תחום. לפעמים צריך להתבונן ולחקור, כי אמנם מדובר באותו תחום, אבל לא בדיוק באותה דוגמא ספציפית, כי האשה אינה כמו מראה רגילה שמראה ביחס של אחד לאחד, אלא כמו מראה שמגדילה או משנה יחסים ופרופורציות. ואחר שיתקן דרכיו ויתפלל על כך מעומק ליבו, הדבר יקרין וישפיע על אשתו שתפסיק עם אותה הנהגה שמטרידה אותו.

היחס לאשתו בזמן שהיא מוכיחה אותו לא צריך להיות של כעס (שאז המריבה תתפתח ותגדל כמו כדור שלג), ולא של קרירות ואדישות (שתעצבן את האשה עוד יותר, ובצדק), אלא עליו להקשיב לה היטב (לכתחילה היה ראוי אפילו להקליט אותה, אלא שמסתבר שגם זה ירגיז אותה), כי דבריה אז כוללים הגדרה נכונה ומדויקת של חסרונותיו והדברים שאותם הוא צריך לעבוד ולשפר. אף אחד בעולם לא יוכל לתת הגדרה כל כך כנה כי אף אחד לא מכיר אותו בלי כל המסכות יותר מאשתו, ואף אחד לא ייגרר לדבר אליו בכזו כנות (כי בחברה כולם אדיבים ומרוחקים כי כל מי שינסה לדחוף את אפו ולהעיר לנו מסתכן בכך שננתק איתו את הקשר). רק האשה, שמהותה להיות עזר כנגדו, היא זו שמציבה בפני בעלה את הגדרת המציאות - בין לטוב, בזמן שהשלום שורר, ששומע מחמאות ודברי עידוד וחיזוק, ובין לרע - בזמן מריבה, והתייחסות הבעל צריכה תמיד להיות כאילו הקב"ה מדבר אליו ומעוררו או מחזקו. ובזכות המראה המוצבת מולו הוא מקבל תמונה של חסרונותיו במטרה שיזכה להתבונן ולתקן דרכיו.

וכן מפורש בספר שומר אמונים (מאמר השגחה פרטית, פרק כ"א), שהביא שצריך להאמין שנותנים בפיה מן השמים ממש כל דיבור שתצער אותו.

בן הזוג - מראה לפנימיות הלב

הדברים נכונים לא רק ביחס שבין האיש לאשתו, אלא מובא בספרים שגם שאר הדברים שצריך לעבוד עליהם, ושאר חסרונותיו הרוחניים, גם הם יבואו לידי ביטוי באשתו, וכמו מראה לפנימיותו ולליבו, שהרי האדם מאד סלחן לטעויות של עצמו ונוטה להאשים את התנהגויותיו השליליות בסובבים אותו או במצב. ואיך יוכל לקבל תמונה שלמה של מידותיו הלקויות כדי שידע על מה לעבוד?

לדוגמא, מי שמתלונן שאשתו צועקת עליו לפני הילדים, עליו להתעורר מכך ולבדוק היטב איך הוא מתנהג אליה לפני הילדים. אם הבעל מתלונן שאשתו לא מנצלת היטב את הזמן בבית ומורחת זמן על שטויות, עליו לבדוק היטב את ניצול הזמן שלו בכולל ובזמן הלימוד. אם הבעל טוען שהאישה מזלזלת במצווה מסוימת - שיבדוק היטב אם הוא לא מזלזל בה גם כן. נדגיש שוב שלא תמיד הדברים ניכרים ביחס של אחד לאחד, אלא צריך בזה התבוננות.

וכלל זה נכון אפילו אם האישה אינה מודעת כלל לחסרון שבבעלה, היא מרגישה וחשה בבינתה היתירה ובוכה לבעלה ורבה איתו, כי משמים משתמשים בה לעורר אותו.

מקורות ליסוד זה

הב"ח (או"ח סוף סי' תר"ע) הביא בשם מהר"ם מרוטנבורג שהסתכלות על גזירה מלמדת במה יש התרשלות, כלומר שהניסיונות באים לעורר, מידה תחת מידה (וראה שם שהסביר על פי זה את גזירות חנוכה ופורים, וגם בעלי שור ח"ב עמ' תנ"ה האריך ביסוד זה), ולכן אם מגיעים לאדם ניסיונות ינסה להתבונן בעצמו ולהיטיב דרכיו, ואז אותם אנשים שממררים את חייו ישלימו איתו, וכמו שמבואר בפסוק (משלי ט"ז ז'): "ברצות ה' דרכי איש - גם אויביו ישלים עמו". וכן ביאר הפסוק בספר חובות הלבבות (שער הביטחון, פ"ד) וז"ל: ויזכור בליבו, שתועלתו ונזקו הם ביד הבורא יתעלה. ואם יהיו בני אדם אחרים סיבה להיזקו – יחשוב עליהם טוב, ויחשוד בעצמו ובמעשיו הרעים, ויתחנן אל האלקים, ויבקש מלפניו לכפר עוונותיו – ואז ישובו אויביו לאהוב אותו, וכמו שאמר [שלמה המלך] החכם מכל אדם (משלי ט"ז ז'): "ברצות ה' דרכי איש - גם אויביו ישלים עמו" עכ"ל. ועל אחת כמה וכמה שיסוד זה [שהקב"ה מעורר אותו לתקן דרכיו] נכון לא רק בקשר לאויביו אלא גם לגבי אשתו שמהותה להיות עזר כנגדו (ואכן במדרש בראשית רבה תחילת פרשה נ"ד מובא במפורש שהפסוק מדבר על אשתו), ולכן גם כאשר קשה – ישתדל לדבוק בעצת בעל 'חובות הלבבות': יחשוב עליה טוב, ויחשוד בעצמו ובמעשיו הרעים, ויתחנן אל האלקים.

ועל פי יסוד זה ניתן גם להסביר את טענת הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה (בראשית י"ח י"ג): "למה זה צחקה שרה". שהרי אם הצחוק של שרה מעיד על פגם דק של חוסר אמונה, ראוי היה שהקב"ה יעיר על כך לשרה, שגם היתה נביאה כמבואר בחז"ל. ובהכרח יש לומר שאם שרה צחקה, זה מעיד על חסרון דק מסוים באמונתו של אברהם – ולכן אותו ראוי להוכיח על כך.

וגם בספר "חסד לאברהם" (מעין רביעי, מ"ח) הביא שכפי המידה שמתנהג עם הקב"ה – אשתו מתנהגת עמו, והביא שלכן אין ראוי להתרעם עליה אם אינה נשמעת לו (וראה שם שהזכיר שיש לכלל זה יוצא דופן, והוא ברשעים גמורים שאיתם ההנהגה שונה).

הערות לבן הזוג: האם זה באמת מועיל?

מי ששכל בקודקודו ייקח מוסר ויתבונן ויתקן דרכיו, וגם יתפלל תמיד ובעקביות שישרור שלום בינו לבין אשתו. ומי שלא מודע ליסוד זה, ובטוח שהוא שלם במעשיו, והבעיה היא רק באשתו, ולכן מנסה לחנכה, מפסיד בכך כמה דברים:

א. רואים בחוש שהערותיו לא מועילות ולא מצליחות באמת לשנות לטובה את אשתו.

ב. ההערות גורמות למריבות וצעקות, ליגון ולאנחה.

ג. מלבד כל זה, כיון שלא התעורר ברמז, כעת ינסו לעוררו בדברים קשים, על ידי מריבות קשות ומרות יותר, וחסרות כל הגיון ותקווה.

לכן עליו להתעשת, להיות גבר, ולכבד את אשתו כראוי, ולנסות בכל כוחו לגרום לה להיות מאושרת, ולהתבונן בהתנהגותה ולחשוב על מה מנסים לעורר אותו, ולהתפלל על כך מכל ליבו.

כדי להמחיש את העניין עוד, נזכיר מה שמובא בספרים, שהייסורים המגיעים על הילדים לא באים בגלל חטאיהם, אלא בגלל חטאי אבותם (ויש אומרים שזה גם טעם הברכה 'ברוך שפטרני מענשו של זה' כשהבן מגיע לגיל מצוות, ראה באה"ט או"ח סי' רכ"ה סק"ד בשם הלבוש). ואם כן ילד שחלה, כמו שפשוט שאביו לא צריך לכעוס עליו על כך שחלה, אלא לרחם עליו, הן בגלל צערו של הילד, ובמיוחד בגלל שמשמים השתמשו בו לעורר את אביו, כך גם צריכה להיות ההתייחסות כלפי האשה, שהחסרונות שלה לא באמת שייכים אליה אלא משמים רק נתנו לה אותם כדי לעורר אותו לתקן דרכיו.

'חוצפא יסגא'

אמת הוא שלא רק הגברים נצטוו לכבד נשותיהם, אלא גם הנשים מצוות לכבד בעליהן, אבל לעולם אין לגבר לתבוע או לצפות לכך, כיון שעלינו לזכור שאנו חיים במציאות שאותה הגדירו חז"ל (סוטה מ"ט ב') 'חוצפא יסגא'. ולמרות שלכל אחד ואחד יש בחירה חופשית, הרי הסך הכל מתחיל מנקודת חוצפה וחוסר כבוד הרבה יותר גדול ממה שהורגלו אבותינו [הן ביחס לכבוד המצופה מהאשה והן ביחס לכבוד המצופה מהילדים]. ולכן אין טעם לתבוע ולדרוש את הכבוד המוזכר בספרים. תביעה כזאת לא תועיל ולא תעזור. התקווה היחידה היא שאם הבעל יפעל בצורה טובה ונכונה, ויתמוך באשתו כראוי, לאורך זמן הדבר ישתפר בהדרגה – בהתאם ליחסו אליה.

סבלנות והתמדה, ובעל שמטיל אימה

לאורך זמן, כאשר הגבר יתמיד להתחשב באשתו ולכבדה, היא כבר לא תרגיש נעים להצר את צעדיו, אלא תשיב טובה תחת טובה. אבל גם אם זה לא קורה מיד אין לו לבעל לצפות לכך או לדרוש שינוי מיידי. אלא עליו להבין שמן השמים מנסים אותו, לראות אם יעמוד בחיוביו בכל מחיר, ואפילו אם מחרפת ומקללת אותו, יבין שמשמים מעוררים אותו, וכמו שדוד המלך ע"ה אמר שלא מעצמו שמעי בן גרא מקללו, אלא הקב"ה אמר לו קלל (כמבואר בשמואל ב' ט"ז י'). ויתפלל על כך ויתבונן על דרכיו ולא יפסיק מלהרעיף טוב על אשתו. וכאשר יתמיד בכך, עם הזמן, יתחיל לראות שינוי גם ביחס של אשתו כלפיו.

יש לציין שהמצב הנורא מכל הוא - בעל מטיל אימה שלא מוכן לקבל ביקורת, ואז האשה מגלה בדרך הקשה שלא כדאי לה להוכיח אותו, והיא מנועה מלדבר על כל מה שמפריע לה, וצוברת כעס ודחייה מבעלה שהפסיד בזה לא רק את הזוגיות שלו (שסוף המקרים האלה הוא צרות צרורות בעתיד) אלא גם את היכולת לתקן ולעבוד על ליבו. ולכן חובה על כל בעל לתת לאשתו להרגיש חופשייה לדבר עמו על הבעיות שביניהם.

 לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.