אני מרוויח יפה, אבל אולי ההשקעה היא פרי הדמיון, ואני למעשה שחקן בתיאטרון בובות?

שאלה: יצאתי לשוק העבודה לפני כחמש שנים. בתחילה הייתי שכיר, ומהר מאוד הפכתי לעצמאי. אני עושה חיל בס"ד ומתקדם יפה מאוד. העסק פורח, יש לי הכנסה יפה ואפילו אני שם בצד לנישואי הילדים המתקרבים. ב"ה גם מבחינה רוחנית אני במצב לא רע: קובע עיתים לתורה ומקפיד על שלש תפילות במניין בכל מצב.

לכאורה אני יכול להיות מרוצה. אבל זהו, שאני ממש מתוסכל.

אני זוכר עוד מהישיבה קטנה את המשגיח מסביר לנו בוועד שכל מה שמתרחש בבריאה הוא אך ורק מחמת שכך רצה השם, וההשתדלות והחריצות להשיג תוצאה מסוימת הינן טפשיות, והמחשבה שזה עוזר משהו היא פרי הדמיון בלבד. אם כן לפי דעתו אני חי כל ימי בדמיון. אני מתאמץ ומשקיע זמן רב להרוויח כסף, ובעצם אני שחקן בתיאטרון בובות. כל מה שאעשה לא ישנה כלום בתוצאה הסופית. בעצם אני עובד לחינם.

לבטח אתה מכיר את משלו הידוע של ר' שלום שבדרון על אותו תמהוני שעמד בכניסה לירושלים וכיון את התנועה על ידי הנפת מקל: כשראה שהרמזור ירוק נופף במרץ לנהגים שיסעו, וכשראה שהרמזור אדום סימן להם בחומרה שיעצרו. הוא היה בטוח שבלעדיו כל התנועה תקרוס, ואף אחד לא הצליח לשכנע אותו שהרמזורים עושים את העבודה מצוין בלעדיו... המשל מצחיק, אבל הצרה היא שאני הוא הטיפש בנמשל, שבטוח שהוא מביא את הכסף הביתה, והאמת היא שהוא היה מגיע בין כה וכה.

אני נמצא בקונפליקט עמוק: מצד אחד אני משקיע הרבה זמן וכח בהשתדלות על כסף, ואני מלא סיפוק מכך שאני מפרנס את משפחתי בכבוד, ומצד שני אני מרגיש שהתורה כביכול בזה לי על כך, ורואה אותי כאדם החי בעולם של דמיון.

חוץ מזה, תסלח לי שאני שואל, אבל משהו כאן באמת מוזר: מאז שיצאתי לעבוד, ובפרט כשנהייתי עצמאי, נהיה לי יותר כסף. זאת עובדה. איך יכול להיות שבדיוק אז נגזר עלי שיהיה לי כסף? אולי זו כפירה, אבל קשה לי להאמין שגם אם לא הייתי נהיה עצמאי הייתי מרויח את כל הסכום הזה בלוטו.

* * *

סוגיה זו של השתדלות, מחד גיסא הינה יסודית בחיי היום יום, ומאידך גיסא היא סוגיה עמומה וסבוכה. דבר זה דורש מאיתנו לעיין בה עיון עמוק ויסודי, ולא להסתפק בשליפת חצאי משפטים, סיפורים ומעשיות, וללכת הלאה. יש לעיין במקורות, בדברי הראשונים שמפיהם אנו חיים.

לפני שנברר את הנושא, נציג מה מקובל לחשוב לפני שמבררים את הסוגיה, ורק אחר כך ננסה ללמוד את הענין ביסודיות, לאורם של רבותינו הראשונים והאחרונים.

הנחת היסוד היא פשוטה וברורה, ואין מי שחולק עליה: כל מה שנעשה, גם אם נזיע ונתאמץ עד מאוד ונגייס את מיטב כישורינו, לא ישנה כלום ממה שגזר הקב"ה. הוא זה שקובע מה יקרה בעולם, ופעולות בני האדם אינן מעלות ואינן מורידות כלום. מה שנגזר לאדם לקבל - זה מה שהוא יקבל, ופרוטה לא יותר. על זה אין מי שחולק. זהו לשונו המפורסם של הרמב"ן: "הגזירה אמת והחריצות שקר".

השאלה היא, אם כך למה המציאות היא שבדרך כלל מי שמתאמץ מצליח ומי שמתעצל מפסיד? אם הסיבה להצלחה היא לא המאמץ אלא גזירת שמים, למה במציאות ההצלחה והתוצאות די קשורים זה לזה?

מקובל לענות, שבאמת לא המאמץ גורם להצלחה ולא העצלות גורמת לכישלון, אלא שאם אדם מתעצל הוא לא מקבל את מה שנגזר לו, כי הקב"ה התנה את קבלת ההצלחה בקיום מצות השתדלות. הקב"ה קבע שבלי עשיה לא מקבלים גם מה שנגזר. זו מצוה כזו שנצטוו עליה בני האדם, הנקראת "השתדלות". ואי קיום מצוה זו כראוי מעכב מהאדם את קבלת השפע שנגזר לו.

לפי הבנה זו, לא המאמץ מביא את ההצלחה, אלא רק גזירת שמים מביאה את ההצלחה, ואילו העצלות גורמת לכישלון. אם נגזר עליך להרויח ולא התאמצת להרויח - הפסדת מה שמגיע לך. לעומת זאת אם כן התאמצת, הדבר לא יועיל לך להרויח, אלא אם כן נגזר עליך שתרויח, כי קיום הגזירה הזו תלוי ועומד בזה שתעשה משהו.

מכח הבנה זו יוצא, שתוספת מאמץ ומחשבה כיצד להצליח - לא גורמת תוספת הצלחה. כי לכאורה המאמץ הנדרש בכדי לא להפסיד את ההצלחה (שיתכן שנגזרה ויתכן שלא) הוא רק משהו מינימלי, בכדי לקיים מצות השתדלות, ואחרי שיצא אדם ידי חובתו בקיום מצות השתדלות כראוי, שוב לא משנה כלל מה יעשה.

והרי המציאות היא לא כך, שבדרך כלל אלו שמשקיעים באמת בעבודתם ומגייסים את כל כישוריהם, על פי רוב מצליחים הרבה יותר מאלו המסתפקים בפעילות מינימלית. וצריך ביאור - מדוע זה כך? האם זכות קיום מצות השתדלות בהידור עומדת להם?...

ניתן לשאול אותה שאלה בנוסח אחר: על פי רוב אברך סטנדרטי דחוק בפרנסתו, ואילו מי שמצא עבודה מפרנסת חי ברווחה. מדוע זה כך? הרי לא העבודה מביאה את הכסף אלא גזירת שמים, אז איך יתכן שכל מי שיוצא לעבוד פתאום נגזר עליו שפע כלכלי? כאן אי אפשר לתרץ שבעצם השפע הזה נגזר כבר קודם ורק לא הגיע למעשה משום שהאדם לא קיים מצות השתדלות, שהרי אברך כולל לא מצווה לעשות השתדלות כל כך, אלא לשבת ללמוד! מדוע אם כן לכל אברך יש פחות כסף מאשר לכל עובד הייטק?

ישנה קושיה נוספת.

מדוע בשאר תחומי החיים זה לא כך? מדוע כשילד חולה רח"ל רצים איתו לרב פירר ואחר כך לקצה העולם, ומציאים עשרות אלפי דולרים? סתם בשביל הספורט? התשובה ברורה, שאנשים מאמינים שאם לא יעשו מה שהרב פירר אומר הילד עלול למות. אבל הרי זו כפירה! מה שנגזר יהיה בין כה וכה. ואם יש מצוה להשתדל אין צורך להוציא עליה יותר מחומש מנכסיו!...

ומעולם לא שמענו שגדולי ישראל מתנגדים למהלך הזה, להיפך, הם מגבים אותו. כשמרן הגרי"ש אלישיב היה חולה, חיפשו בשבילו באינטרנט את הרופא הטוב ביותר והטיסו אותו מקצה העולם, ויבלחט"א מרן הגראי"ל שטיינמן שכנע אותו בכל כוחו שיסכים לניתוח. למה? הכל בשביל לקיים מצוה?...

לפני שנברר את עצם הענין, ברצוני להביא גמרא מפורשת המעודדת את ההשקעה והמאמצים בענין הפרנסה. היא לא רק מתירה את ההשתדלות, לא רק מאשרת שזה לא בזבוז זמן, אלא קובעת שהאדם צריך להתאמץ ולהשקיע מחשבה ותשומת לב בעבודתו לפרנסתו. זה לשון הגמרא (ברכות לב:):

תנו רבנן, ארבעה צריכין חיזוק (=שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כוחו. רש"י). ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ (=אם אומן הוא - לאומנותו, אם סוחר הוא - לסחורתו, אם איש מלחמה הוא - למלחמתו. רש"י). תורה ומעשים טובים מנין - שנאמר 'רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה'. חזק - בתורה, ואמץ - במעשים טובים. תפלה מנין - שנאמר 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'; דרך ארץ מנין - שנאמר 'חזק ונתחזק בעד עמנו' וגו'.

הגמרא אומרת כאן שצריך האדם להתחזק בכל כוחו לאומנותו או למסחרו. לא למרוח מלמעלה רק בשביל לצאת ידי חובה, אלא להשקיע בזה את כוחו ומחשבתו, בשלמות.

מדוע? הרי בלאו הכי יקרה מה שנגזר, שהרי התוצאה לא קשורה לעשיה, וכל ההשתדלות היא רק קיום מצוה ופריעת חוב המוטלת על האדם!

ובכן, האמת היא שהמשמעות של המושג השתדלות היא שונה לחלוטין: ההשתדלות היא לא מצוה בעלמא, שאם לא עושים אותה מאבדים את מה שנגזר, אלא היא הרבה יותר מזה: היא הצינור שדרכו בחר ה' לנהל את העולם.

הקב"ה מנהל את עולמו בדרך הטבע. הוא קבע כללים, שמי שלא מוכן להתכופף להם – נחבט בקיר. יש כלל שמי שלא אוכל – נהיה רעב, גם אם הוא צדיק יסוד עולם. הוא קבע כלל, שמי שלא ישן – נהיה עייף, ומי שמכניס יד למים רותחים – נכווה, ולא משנה כמה מצוות תהיינה לו. (מלבד יחידי סגולה בודדים בכל הדורות, כמו רבי חנינא בן דוסא ורבי זירא). יש חוקי טבע, והקב"ה מנהל את העולם לפי חוקים אלה. כך גזרה חכמתו.

וממש כך הוא קבע עוד חוק יסוד, ברוח החוקים הנ"ל, והוא - שמי שעושה מצליח, ומי שלא עושה לא מצליח. כמובן בכל כלל יש יוצאים מן הכלל, כגון אנשים שנגזר עליהם להתעשר באופן פתאומי, או להיפך – אנשים שנגזר עליהם לחיות בעניות ובקשיים למרות כל מאמציהם. אבל באופן כללי - זהו החוק בו העולם מתנהל: "יד חרוצים תעשיר".

הקב"ה קבע את החוק, והוא גם המבצע אותו. אין שום הבדל בין לומר שהקב"ה קבע שמי שלא אוכל נשאר רעב, לבין לומר שהקב"ה קבע שמי שלא עובד לא מרויח כסף. כמו שזה לא סתירה לאמונה שהכל בגזירת שמים, כך זה לא סתירה.

ומה בכל זאת המקום של גזירת שמים? מה כוונת המשפט המפורסם של הרמב"ן "הגזירה אמת והחריצות שקר"?

כוונת הרמב"ן היא, שחוקי הטבע אינם הסיבות לדברים המתרחשים בעולם, אלא הכלים בהם מוציא הקב"ה את מחשבתו ורצונו אל הפועל. כלומר, אם הקב"ה רוצה שארעב, חלילה, הוא לא עושה שלא אשבע למרות שאוכל, אלא הוא עושה שלא אשיג אוכל. ואם הוא רוצה שאשבע, הוא לא עושה שאשבע ללא אוכל, אלא הוא מספק לי אוכל. רצון ה' הוא הסיבה למה שקורה בעולם, וחוקי הטבע הם הכלים לבצע את רצונו.

אם למשל הקב"ה רוצה שלאדם יהיה כסף, הוא נותן לו רעיונות וכח ליזום ולפעול, ומצפה שהוא יעשה את מה שביכולתו כדי להעשיר. אם הוא רוצה שלא תהיה לו פרנסה, הוא מסיר את חינו בעיני הבוסים המראיינים אותו, או נוטל ממנו את החשק לפעול וליזום. רצון ה' הוא הפועל, והפעולות שאנחנו עושים הם כלי הביצוע.

אם חשבתי על רעיון מהפכני בעסקים, והתאמצתי וביצעתי – עלי לדעת שרצון ה' היה שאצליח, והוא נתן לי את היכולת להוציא את רצונו מן הכח אל הפועל. ברור שיש מקום לתחושת סיפוק ושמחה, כי בין רצון ה' לבין קיום רצונו בפועל נדרשה פעולה מצידי, והייתי זקוק להרבה יוזמה ומרץ בשביל לעשות את הפעולה בצורה מושלמת. בהחלט יש מקום להניח שרק בזכות היוזמה והמאמץ שעשיתי אכן באה התוצאה המקווה שאותה הקב"ה רצה שאביא.

וזה לשונו הזהב של רבינו בחיי (במדבר יג ב):

'סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה'. שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכוחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו. כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו, או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו, ומאכילו המאכלים המועילים ולמנוע ממנו המאכלים המזיקים.

ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו, אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה, לא בהכנות האלה. כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות, ויש שינצל מבלעדיהן, ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים, וא"כ אין עיקר התשועה בענין המלחמה ולא בענין הרפואה להכנותיהם, רק בשם יתעלה.

ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם, ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע, ואף על פי שישראל לא היו צריכין לזאת לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו. כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם. אבל התורה תצוה לנו בכך שנשתדל בהכנות בכל הענינים, ועם כל השתדלותנו שתהיה אמונתנו שאין עיקר התשועה בהם רק בשם יתעלה, וזהו שאמר שלמה בכאן: "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה". וכן מצינו בדוד ע"ה כששאל באורים ותומים השיבו הקדוש ברוך הוא: "הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים", צוה להשתדל בדרך המנהג והטבע, כמנהג שאר האומות הנוצחין בטבע, וכן מצינו במלחמת העי שאמר הש"י ליהושע: "שים לך אורב לעיר מאחריה". והוא הטעם בעצמו במרגלים ששלח משה רבינו ע"ה במדבר פארן, שהקב"ה צוה בכך.

הקב"ה מנהל את העולם על פי דרך הטבע, וזו הסיבה שמי שמטכס עצה כיצד להרויח בדרך כלל אכן מרויח, ומי שלא משקיע לא מצליח. לא בגלל שפלוני קיים מצות השתדלות ופלוני לא קיים, אלא בגלל שהקב"ה קבע שהצלחה מגיעה רק על ידי מעשים שמביאים אותה.

זו הסיבה שכשמישהו חולה ל"ע רצים לרב פירר ולא מסתפקים ברופא בקופת החולים, וזו גם הסיבה שיש צורך בצבא חזק גם כשכל העם הולך בדרך התורה כמו בזמן דוד המלך. כל הדיבורים על כך שהחרדים לא צריכים צבא כי הקדוש ברוך הוא שומר עלינו, הינם מנוגדים לגמרי לתורה. אנחנו זקוקים לצבא ובלעדיו לא היינו יכולים לחיות כאן, אלא שאנחנו זקוקים הרבה יותר לישיבות ובלעדיהן לא היה לנו קיום כלל, לא רוחני ולא פיזי.

ההשתדלות היא אחד מחוקי היסוד של הבריאה. הסיבה שאברך כולל על פי רוב דחוק בפרנסתו יותר מעובד הייטק, היא לא בגלל שהאברך לא מקיים מצות השתדלות כראוי. הרי הוא מקיים את המצוה הזו בשיעור המינימלי הראוי לו כפי רצון ה', שהרי הקב"ה לא רוצה שהוא יסגור חלילה את הגמרא. הסיבה היא - שהקב"ה קבע שכסף לא מגיע לבד. בדרך הטבע מי שלא עובד נשאר עני. אז אמנם הקב"ה עוזר לו להסתדר גם ככה, אבל הוא לא משנה את חוקי העולם, אלא עוזר לו באופן פלאי לשרוד, בתוך המסגרת של החוקים. ואם הוא מקבל עול תורה באמת, הוא זוכה להנהגה פלאית, שבסופו של דבר יש לו ולמשפחתו אוכל ואפילו יותר מכך, למרות שלפי הכללים הרגילים הוא היה אמור לקרוס.

אבל חוק היסוד לא משתנה, שבדרך כלל מידת ההצלחה תלויה רבות במידת ההשתדלות.

ויש כאן יסוד נוסף, יסוד גדול וחשוב מאוד, המבואר ברמב"ן (בראשית י"ח י"ט), וזה לשונו שם:

כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים. וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל.

ורבינו בחיי שם מאריך יותר ומבאר כוונת הרמב"ן:

צריך שתשכיל כי ההשגחה בעולם השפל במין האדם היא כללית ופרטית, ובשאר בעלי חיים היא כללית, לא פרטית, רק בכלל כדי לקיים המין. וההשגחה הפרטית שבמין האדם נחלקה לשני חלקים: השגחה בו לידע כל פרטי מעשיו ומחשבותיו, והשגחה בו להגין עליו ולהצילו מן המקטרגים. ההשגחה בו לידע כל פרטי מעשיו, היא בכל אדם מישראל או מן האומות, כענין שכתוב: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", [ואילו] ההשגחה בו להצילו מן המקרים, אין זה בכל אדם ואפילו בישראל, כי אם בצדיקים שבהם, שהקב"ה מציל את הצדיקים מן המקרים ששאר בני אדם נמסרים בידם, ולא יעזוב את חסידיו ולא יגרע מהם עינו, אלא השגחתו בצדיק תמיד, לא תפרד ממנו כלל. וזה דעת הרמב"ן בפסוק זה כשתסתכל בו.

כלומר: ישנן שתי צורות השגחה, השגחה פרטית והשגחה כללית. הצדיקים השלמים זוכים להשגחה פרטית, ואילו רוב בני האדם מונהגים בהשגחה כללית.

דברים אלו צריכים ביאור רב. היעלה על הדעת שהקב"ה לא מחליט ועושה בעצמו כל פרט ופרט ממה שמתרחש בעולם? הרי זהו אחד משלש עשרה עיקרי האמונה: "עשה ועושה ויעשה לכל המעשים"!

התשובה היא כדלהלן.

בוודאי שכל מה שקורה בעולם קורה אך ורק ברצונו הבלעדי של הקב"ה. השאלה היא מהם הכללים שלפיהם מתנהלים הדברים. השגחה פרטית פירושה שהקב"ה מנהל את חיי האדם המסוים הזה רק לפי המצב האידיאלי עבורו, הראוי לו מלכתחילה, כלומר – לפי חשבון של מצוות ועבירות. ואילו השגחה כללית פירושה שהקב"ה מנהל את חיי האדם המסוים הזה לפי הכללים הנוהגים בבריאה, כלומר - כללי הטבע.

בהמחשה מעשית: אדם בדרגה גבוהה הזוכה להשגחה פרטית שקם בבוקר עם מיגרנה, הסיבה שמחמתה הוא קיבל מיגרנה היא - שאתמול הוא עשה עבירה. אם לא העבירה – לא היתה לו מיגרנה. ואילו אדם בדרגה פחותה שזוכה רק להשגחה כללית, אצלו אם הוא מקבל מיגרנה יתכן שזה בגלל שהוא היה לחוץ מאוד כמה ימים. ברור שלמעשה המיגרנה הזאת תכפר לו על עברות, אבל יתכן שהסיבה שמחמתה היא נפלה עליו היא לא עצם הדבר שהקב"ה רצה להענישו, אלא שהקב"ה רצה שהעולם יתנהל כפי טבעו, והעולם מוטבע על כך שמי שלחוץ כמה ימים מפתח מיגרנה. חיי האיש הזה מנוהלים לפי הכללים הנוהגים בטבע, ועם זאת הכל נעשה אך ורק על פי רצון ה'.

ניתן משל מהעולם שלנו בכדי לסבר את האוזן: אני יושב כעת ומקליד את הגיגי. בכל פעם שאני לוחץ על איזה מקש, הדבר נעשה בהחלטתי הספציפית לגבי אות מסוימת זו שלחצתי עליה. אני רוצה שבמסמך תהיה כתובה אות פלונית, ולכן אני כותב אותה. זה נקרא "השגחה פרטית". כלומר הפעלה פרטית נקודתית ביחס לפרט ספציפי זה.

בסוף העבודה אני לוחץ על "שמור". באותו רגע נכנסת לזיכרון המחשב כל העבודה שעשיתי. בפעולה זו של "שמור" אני לא מתייחס באופן ספציפי לכל אות ואות, ויתכן שביחס לאות מסוימת אין לי רצון ספציפי שאכן היא תיכנס לזיכרון המחשב. אבל מכיון שכך התוכנה בנויה שהכל נשמר בפעולה אחת, אני מעוניין בפעולה הזו על כל התוצאות שלה. זה נקרא "השגחה כללית". כלומר, רצון על הפעלת המערכת עם כל הפרטים הכלולים בה.

זה ממחיש קצת את ההבדל בין השגחה פרטית להשגחה כללית.

הקב"ה קבע שעולמו יתנהל לפי תוכנה מסוימת. לא לפי תוכנת "וורד", אלא לפי תוכנה הנקראת "טבע". לתוכנה הזו יש כללים, שהמשתדל מצליח והמתעצל מפסיד. ההשתדלות היא לא מצוה בעלמא, אלא כללי התנהלות שבהם מנוהל העולם. הקב"ה רוצה שעולמו יתנהל באופן טבעי. כמו שהוא קבע שמי שאוכל נעשה שבע ומי שלא אוכל נשאר רעב, וכמו שהוא קבע שמי שמכניס ידו לאש נכוה גם אם הוא צדיק גדול, כך הוא קבע שמי שמשתדל יכול להצליח ומי שלא משתדל לא יכול להצליח. 

(צילום: shutterstock)

רוב האנשים, שאינם עונים על הקריטריון של הרמב"ן "חסידי ה'", נמצאים במסלול הרגיל, שעניניהם מתנהלים על פי חוקי הטבע שהקב"ה קבע. אם לפי חוקי הטבע הם אמורים להרויח כסף, הם אכן ירויחו כסף. אמנם ברור שהריוח הכלכלי שיבוא להם לא יבוא בחינם, אלא תמורת מצוה מסוימת שעשו, או בתור כלי לקיים מצוות נוספות, או שאולי בגלל שלא מגיע להם שפע כלכלי הכסף ילך לרופאים ולהוצאות מיותרות, אבל למעשה מה שגרם לשפע לבוא אליהם הוא השתדלותם, במסגרת ההשגחה הכללית.

לעומת זאת החסידים העובדים את ה' בדרגה גבוהה זוכים להתנהלות שונה, שבה הכל נקבע רק לפי חשבון של שכר ועונש, גם נגד התנהלות הנורמלית של הטבע.

כוונת הרמב"ן במה שכתב "וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם", אינה לומר חלילה שהמקרה שולט על העולם, חלילה וחס. כוונתו לומר שהנהגת הקב"ה את העולם היא באופן כזה שהדברים מתנהלים על פי רצונו באופן התואם לטבע. רק האנשים השלמים הדבוקים בקב"ה זוכים להנהגה אחרת, שבה הצלחותיהם וכשלונותיהם הוא בדקדוק על פי מה שמגיע להם.

וככל שהאדם יותר קרוב אל ה', כך ההנהגה איתו היא יותר פרטית, כלומר יותר מכוונת בדקדוק על פי מעשיו, נגד הכללים הטבעיים. זה מה שאומרים חז"ל "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". אם אדם מקבל עול תורה באמת הוא זוכה להנהגה פרטית שהיא מעבר לכללים הרגילים. הברכה שורה במעשיו, ומה שאחרים עושים בהשקעה של שעות רבות הוא עושה בהשקעה פחותה בהרבה. כפי מידת קירבתו אל ה' והתמסרותו לקיום מצוותיו כך הוא זוכה לעזרה מיוחדת.

עד כאן – ברמה העקרונית. הבאנו את דברי הראשונים שהשתדלות לפרנסה היא דבר חשוב שאסור לזלזל בו. היא אחד המפתחות העיקריים להצלחה, ובמקרים רבים מידת ההצלחה תלויה במידת המאמצים. עתה ניגש לדון בשאלה המעשית: עד כמה כדאי ורצוי להתאמץ לצורך הפרנסה, והאם יש מצוה לעשות זאת גם על חשבון הלימוד, או על חשבון האשה והילדים.

תפקידנו בעולם הזה הוא מורכב וסבוך. יש לנו מחויבויות רבות ועלינו לעמוד בכולן: עלינו לפרנס, עלינו להיות בעלים והורים מסורים, ועלינו ללמוד את התורה כראוי. העמידה בכל תפקידים אלו דורשת לפעמים יכולת תמרון, והפעלת שיקול דעת של סדר עדיפויות נכון.

 אם ההשתדלות לפרנסה פוגעת ביכולת לקבוע עיתים לתורה או ביחסים עם בני המשפחה, יש לשקול היטב האם אכן זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו. על פי רוב יש להניח שהוא לא רוצה בזאת, ומשכך יש לשקול היטב כמה כסף באמת אנחנו צריכים בשביל התנהלות תקינה בחיי היום יום, ועל מה אפשר לוותר. "טוב פת חרבה ושלוה בה" (משלי י"ז א').

כאמור, ככל שדרגת האדם גבוהה יותר כך חובת ההשתדלות שלו פחותה, כי הוא מנוהל בהשגחה פרטית יותר. וזו המציאות כפי שאנו רואים אותה אצל בני עליה, שהסייעתא דשמיא הניתנת להם בפרנסתם היא מעל ומעבר לנורמה.

ישנם סיפורים רבים על אנשים שהחליטו לחיות ברמה רוחנית גבוהה יותר, להגדיל את שעות הלימוד וההשקעה בחינוך, וזכו לראות הרבה ברכה בענייניהם. אין ספק שמי שזוכה לעשות זאת מרויח ריווח נקי, כי על ידי כך הוא מוריד מעצמו את חובת ההשתדלות ברמה מסוימת ומקבל בקלות כל מה שקיבל עד היום בהשקעה רבה יותר. מצד שני, זו לא חכמה גדולה להגיד "ביטחון ביטחון" ובזאת למצוא תירוץ להתעצל בעבודת ההשתדלות. "ביטחון" הוא דבר שצריכים לחיות אותו. אם לא אוחזים באמת בדרגות הללו לא זוכים לסייעתא דשמיא המובטחת.

על כל אדם להכיר את עצמו ולבחון בשבע עיניים את מצבו הרוחני ואת מעגלי המחויבויות שלו, ולהשתדל למלא את כל תפקידיו במקסימום האפשרי, וכדאי מאוד להתייעץ עם תלמיד חכם מוסמך המבין את הנושא ויכול לסייע להפעיל שיקול דעת נכון.

והבא ליטהר מסייעין אותו.