הקב"ה תמיד אוהב אותנו, אבל מדוע לא תמיד רואים זאת?

כתוב בתורה בכמה מקומות שהיחס של ה' אלינו מקביל ליחס של אב לבנו: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקיכֶם" (דברים י"ד א'). זה נאמר על דרך החיוב, על אהבת ה' אותנו, אבל גם בהקשר לעונש: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקיךָ מְיַסְּרֶךָּ". ננסה להעמיק בדבר זה, כי הוא מאד מהותי בהבנת המציאות.

ביחס שלנו אל ילדינו מאד קל להבחין בשתי הנהגות שונות, זו לפנים מזו: האחת – אהבה ללא גבול, ללא תנאי. תינוק חדש נולד, וההורים הנרגשים מרגישים אהבה עצומה ובלתי מותנית אליו. אבל אי אפשר לחנך כך את הילד כל ימי חייו. כאשר הילד קצת מתבגר, ההורים חייבים להציב לו גבולות, שכר ועונש. גמול על התנהגויות חיוביות, ולהיפך. זה הכרחי לחינוך, ומי שאביו 'לא עצבו מימיו' יגדל להיות מפונק או פרא. אמנם ההורה צריך לזכור שההנהגה הזו איננה הכל. האהבה לילד בשורשה אינה מותנית, וכל מה שחינוך הילד מחייב להנהיגו על פי מעשיו – אינו אלא לבוש והנהגה חיצונית לאהבה ההיא, הפנימית, הבלתי מותנית.

לדוגמא, ילד קטן הולך עם אמו על המדרכה, סמוך לכביש סואן. יחס אמו אליו יהיה כפי המגיע: עידוד על התנהגות נאותה, גערה על 'השתוללות-יתר'. אבל אם הוא יצליח להישמט מאחיזתה ולרוץ לכביש, להסתכן – מייד תחוש אליו אמו להצילו, גם בלי שיבקש, ("מה תצעק אלי"). ואם חלילה ייפגע – ישבו הוריו הדואגים ליד מיטתו ימים ולילות, כי באמת הם אוהבים את ילדם ללא גבול, וזו לא אהבה שהתחדשה בגלל הפציעה, האהבה נמצאת שם תמיד, בפנים, והיא היא שגרמה להנהגת השכר והעונש.

גם ה' מנהיג אותנו בשתי הנהגות. ההנהגה היותר מוכרת לנו היא ההנהגה של שכר ועונש. אבל יש גם הנהגה פנימית יותר, של אהבה ללא גבול, ואותה קל לשכוח, אבל היא חייבת להיות אצלנו במודעות, כי האהבה העצומה הזו אינה מורגשת אצלנו בחוויה היומיומית.

"בנים אתם לה' אלוקיכם",-ישראל קרויין בנים. לבנים אי אפשר לתת גט. בנים עושים נחת ותפארת להוריהם, "עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מ"ט ג'). ובאמת זה יסוד גדול, שאפילו בשעת הכעס, ואפילו בשעה שהוא מעניש אותנו – אהבתו אלינו חסרת גבולות. ולכן אפילו בעת חורבן בית המקדש, שיא הסתר הפנים, הכרובים שעל ארון הברית נמצאו חבוקים זה בזה. כי האהבה אלינו היא תמידית, וזה יסוד מאד מהותי שחייב להיות מושרש אצלנו.

מדוע באמת אין ספר מוסר שמדגיש את זה? הטעם לכך פשוט. כמו שאין ספר רפואה שמדגיש כמה חשוב לנשום. זה מובן מאליו. אהבת ה' אותנו זה עצם החיים, ובמשך דורות זה היה מובן מאליו לכל אחד. חז"ל תיקנו על זה ברכות, "אהבת עולם אהבתנו". ומי שהיסוד העיקרי הזה אינו תקוע בליבו, צריך להיזהר מעודף עיסוק ספרי מוסר שמרבים לתאר את חסרונות מעשינו ומידותינו, כיצד לשוות "חטאתי נגדי תמיד": כמה מעט עשיתי, וגם המעט שעשיתי, כמה עשיתי עם כוונות זרות, עם נגיעות. וכלשון המסילת ישרים (פרק ג'), שלזה רומז מאמר חז"ל שעל האדם לפשפש ולמשמש במעשיו.

יהודי שאהבת ה' מובנית אצלו יכול לקחת את זה כמנוף לתיקון ושיפור, אבל אותנו זה עלול לייאש. עיקר העבודה עבורנו היא להתחזק באהבת ה' אותנו. זה לא רק קולא. זה מחייב. מחייב להיות הרבה יותר מאושר.

אם נצליח להבין כמה אנו באמת חשובים לפני ה' יתברך, כמה כל מעשה שלנו חשוב, עד כמה כל מעשה שלנו פועל בעולמות העליונים, בונה עולמות. עד כמה מעשינו חשובים ומשפיעים (ראה נפש החיים א' ד'), עד שהכתוב מכנה אותנו ממש 'שותפים' במעשה בראשית.

פורסם באתר מענה