היחס התורני לרווחה כלכלית: מה עדיף רוחנית, לקנות מותגים או להיות חנוקה כלכלית?

שאלה: למדתי בסמינר במגמת תכנות מחשבים והצלחתי מאוד. בתחילת דרכי עבדתי במטריקס קרית ספר, מתוך רצון להישאר בחברה חרדית. השכר שם הוא נמוך מאוד, ממש פשע. כאשר המשפחה גדלה וההוצאות גדלו, לא הייתי מסוגלת לקרוע את עצמי כל יום למשך שמונה שעות ואחר כך לחזור הביתה לחיי דחק, ואחרי הרבה התלבטות והתייעצות עם הרב שלנו עברתי למקום עבודה סמוך לבני ברק, ושכרי הוכפל כמעט מיד. אגב, אינני מבינה מדוע כולם שותקים על הניצול המחפיר של המצוקה החרדית.

על כל פנים מאז שעברתי לפני כשנתיים אנחנו חיים ברווחה כלכלית. אני מביטה על אחיותי העובדות במשרות הוראה ומזכירות, ורואה שאלו חיים אחרים לגמרי. אני לא צריכה לחשב כל קניה במכולת, לא צריכה להגיד לילדים "לא" פעמיים ביום, ואני קונה סוף סוף כל מה שתמיד רציתי לקנות. יש, ברוך ה', כל מה שצריך ויותר ממה שצריך.

מה שמפריע לי הוא שאני זוכרת באופן כללי הרבה ציטוטים בשבח העניות ובגנות העשירות, הן מדברי חז"ל והן מגדולי הדורות. בילדותי קראתי את סדרת הספרים "ירושלים של מעלה", המתארים את העניות הנוראה ששררה בירושלים של פעם ועושים ממנה אידיאולוגיה קדושה. ילד לא אוכל עגבניות שקיבל מנדבן אמריקאי כי זה "מותרות", ורבי כועס על חסידו שהעז לכסות את השולחן במפה ביום חול. בספרי הילדים ובשיעורי יהדות בבתי הספר תמיד היתה קיימת התרפקות נוסטלגית על העבר המפואר שלנו, שבו לא היינו צריכים כלום חוץ מפרוסת לחם טבולה בשמן זית. לפי תפיסה זו אני חיה בצורה לא מתאימה למקורות.

מצד אחד אני מרגישה יסורי מצפון על כך שאני מלבישה את ילדי במותגים כמו שאני אוהבת, וקונה להם צעצועים של פישר פרייס כמו שתמיד רציתי, ומצד שני אני תוהה האם הקב"ה היה מעדיף לראות אותי חנוקה כמו פעם. משהו כאן לא נראה לי הגיוני.

* * *

השואלת מציגה ברוב כשרון את הלבטים המנקרים בה בעקבות סיפורים שקראה בילדותה ושיעורים ששמעה בבחרותה, וטוענת שהיא מרגישה שמשהו כאן לא הגיוני. ננסה לבדוק את הדברים מן השורש, מדברי חז"ל והראשונים, ולא מקטעי ספרים וסיפורים שלא ברור מקורם.

בגמרא (חגיגה ט:) מבואר לכאורה שעניות היא דבר טוב. זה לשון הגמרא שם:

אמר ליה אליהו לבר הי הי ואמרי לה לרבי אלעזר, מאי דכתיב 'הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני' - מלמד שחזר הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות ליתן לישראל, ולא מצא אלא עניות.

גמרא נוספת מצינו (סוטה מט.):

אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב.

כלומר, אם לא שדוד המלך היה מתפלל שיהיו בעם ישראל עשירים, היו כולם מוכרי שומן ומתעסקים בדברים מאוסים מחמת עניים. נראה מכך שעניות היא דבר אידיאלי.

מצד שני מצינו כמה וכמה גמרות אחרות, שנראה מהם שעשירות היא מעלה גדולה:

יש את הגמרא המפורסמת (עירובין פו.) שרבינו הקדוש היה מכבד עשירים. יש גמרא נוספת (נדרים לח.) שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גיבור ועשיר. יש גמרא נוספת (יומא יח.) שהכהן הגדול חייב להיות עשיר, ואם אין לו כסף – מוטל על אחיו הכהנים להעשיר אותו.

ולא רק בגמרות זו ההתייחסות, אלא גם בדברי הנביאים. הנביא מתאר בהפלגה את עשירותו הגדולה של שלמה המלך: "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה" (דברי הימים ב' ט' כ'). במלכים (א' ג' י"ג) מובא שכאשר הקב"ה שאל את שלמה בחלום איזו ברכה הוא רוצה והוא בחר בחכמה -  הבטיח לו הקב"ה תמורת זה גם עושר. שלמה המלך (משלי ג' ט"ז) מבטיח ללומדי התורה "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד".

מכל הנ"ל נראה שעשירות היא דבר טוב.

מה התשובה באמת? כסף הוא דבר טוב או לא?

כלל הוא בבירור ענין: כשמגדירים את הדבר באופן יסודי, מהבסיס, חלק גדול מהשאלות נעלמות מאליהן. אז אולי ננסה להגדיר קצת מה זה כסף ומה תפקידו בעולם. לאחר שנעשה זאת לכאורה יתבהרו הענינים.

הקב"ה ברא את עולמו כעולם המורכב מהרבה אנשים, והדרך היחידה להסתדר בו היא למצוא מקום טוב בין הציבור. אין לאדם קיום כאשר הוא חי לבדו כזאב בודד. האדם הוא יצור חברתי שזקוק לעזרת חבריו בכדי להתקיים.

נביט על עצמנו מה אנחנו צורכים: בגדים, אוכל, מכשירי חשמל, מקום מגורים, ועוד כהנה. כל דבר מהרשימה הנ"ל כולל אין סוף פריטים, שבשביל להשיג אותם באופן עצמאי היינו צריכים לטרוח במשך שנות דור.

כמה היינו צריכים לטרוח בשביל לחמם מים באופן עצמאי? אולי שעתיים בשביל כוס אחת: למצוא מקור מים, להניח אותם בכלי (מהיכן נשיג כלי?), לקושש עצים, למצוא מקור אש, לשפות סיר. כיום אנחנו עושים זאת בלחיצת כפתור: פותחים את הברז (שמחובר למערכת צינורות מסועפת שעמלו עליה מאות ואלפי אנשים במשך שנים ארוכות), מוזגים לקומקום (שיוצר על ידי מכונות חדישות שעמלו עליהם טובי המכונאים במשך שנים ארוכות), מפעילים את החשמל (כנ"ל), מוזגים לכוס (כנ"ל), ומתיישבים לשתות.

איך זה קרה שהכל נעשה כל כך קל? כי יש תקשורת בין האנשים, וכל אחד תורם את חלקו, וכולם עוזרים לכולם. זה הכח המניע של העולם, ובלעדיו - הכל נתקע.

מה גורם לאנשים לעזור זה לזה?

בדרך כלל - לא פרץ של מידות טובות, אלא יחסי גומלין. אתה תורם לי ואני תורם לך. אני אתן לך קומקום חשמלי, ואתה תיתן לי משהו שישתלם לי לתת לך עבורו מה שאתה צריך.

אני צריך קומקום חשמלי, ולשם כך פונה לחנות. מה אתן למוכר תמורת הקומקום? אינני יכול לתת לו עותק חינם מספר זה, כי הוא לא מתעניין בו, לצערי... הוא רוצה מחשב, לא ספר מתפלסף. מה אני עושה? אני נותן לו משהו שעל ידו הוא יוכל להשיג את המחשב שהוא רוצה. כמו כן אם מישהו יעשה לי טובה ויקנה ממני את הספר, הוא לא ישלם לי בכיסא מיותר שיש לו במחסן, אלא במשהו שאני רוצה בשביל להשיג על ידו קומקום חשמלי.

גורם מתווך זה, שכולם נעזרים בו הוא הכסף. כולם עמלים להשיג אותו, ומעבירים אותו הלאה בשביל להשיג על ידו משהו שהם רוצים.

בקצרה: הכסף הוא הכח המניע של מערכות יחסי הגומלין שבין בני האדם, ומי שחסר לו כסף – יוצא מהתמונה. אף אחד לא רוצה לתת לו כלום, והוא צריך לעזור לעצמו לבדו.

שזה - לצערנו - בלתי אפשרי.

אנשים צריכים כסף בשביל לחיות את החיים באופן הגיוני. בלי כסף אי אפשר להתחיל לזוז פסיעה בחיים. כל המערכות מבוססות על הכסף, שהוא בעצם הדלק של החיים.

אין כמו ההגדרה החדה של חז"ל המובאת ברש"י (דברים י"א ו'):

ואת כל היקום אשר ברגליהם - זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו.

לא לחינם אומרת הגמרא (עירובין מא:):

שלושה אין רואין פני גיהנם, אלו הן: דקדוקי עניות, וחולי מעיין, והרשות.

מי שאין לו כסף לא זקוק לגיהינום, כי הוא חווה אותו כאן.

על איוב כתוב שהעדיף את כל יסוריו מאשר לסבול מעניות. זה לשון המדרש (מדרש תנחומא פרשת משפטים):

בשעה שבא השטן לקטרג את איוב כמה דאת אמר 'ויען השטן את ה' ויאמר החנם ירא איוב אלהים', אמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב: 'מה אתה רוצה, עניות או יסורים?' אמר לו: 'אני מקבל כל היסורים שבעולם ולא עניות, היאך אעמוד על המקח בשוק ואין בידי פרוטה?' מיד 'ויצא השטן את פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו עד קדקדו'.

ואם בדורות עברו כך, בדורנו המצב קשה הרבה יותר. פעם יכול היה אדם להחליט שאם אין כסף הוא יאכל פחות, יתגורר בבקתה, וילבש בגדים פשוטים. בדורנו, באורח החיים המודרני, אין לנו בחירה לחיות באופן שלא צריך כסף: אנחנו חיים בין ארבע קירות, שעולים לנו כסף. בתוך הקירות הללו יש תשתית לחשמל ומים שעולה כסף. אנחנו יוצאים לרחוב והולכים על מדרכה שעולה לנו כסף, ומרוקנים את הזבל למקום שעולה לנו כסף. עוד לפני שהתחלנו לעשות משהו אנחנו צריכים כסף. אף אחד לא שואל אותנו.

ומכיון שלמעשה אי אפשר להתחיל לזוז בלי כסף, אז מי שאין לו, חי עם כסף של אחרים, עם חובות, ועם עזרה מפה ומשם. זה מוציא את האדם משלוות הנפש, מאבד את כבודו העצמי ונוטל ממנו את שמחת החיים.

(צילום: shutterstock)

ברור איפוא, שהעניות היא דבר גרוע ביותר.

אם כן מדוע אומרים חז"ל שהקב"ה מצא לישראל מידה טובה והיא העניות? הרי אם חז"ל אומרים שעניות קשה יותר מיסורי איוב, לא יתכן שהם יגדירו את זה כדבר טוב!

ובכן, המהרש"א שם מפרש שהעניות טובה בתור "יסורים מכפרים". לא שהיא טובה בעצמותה, אלא בתור כפרת עוונות היא הכפרה הכי מוצלחת. כנראה משום שהיא אינה פוגעת בגוף האדם אלא רק מייסרת אותו מבחוץ. וכן מבואר ברד"ק באיוב על הפסוק "בחרתיך בכור עוני", שעליו אומרת הגמרא את המאמר הנ"ל.

הנצי"ב שם מפרש בדוחק, שהעניות טובה עבור העשירים, שעל ידי שיש עניות בישראל הם זוכים במצוות צדקה.

לעניות דעתי נראה לומר תירוץ נוסף.

הגדרנו עד כאן את הצורך בכסף כצורך אלמנטרי, חיוני, שכשהוא חסר אין לאדם קיום עלי אדמות. זה לא נתון לויכוח. שאלו נא כל גבאי צדקה המכיר מקרוב כיצד נראים חייהם של אנשים בלי כסף, והוא יספר לכם שהמצוקה הורגת, חונקת, פוצעת ללא רחם. אבל ישנה עניות מסוג אחר לגמרי, שבה יש לאדם מה שהוא צריך, אבל בדיוק מה שהוא צריך ושקל לא יותר.

כשחסרים לאדם דברים שהוא היה מאחל לעצמו – לא קורה לו כלום. גם אם קצת קשה לו, העיקר שבסופו של דבר הוא מסתדר. אז הוא לא קונה בקר לשבת אלא רק עוף. הוא לא קונה עגבניות כשהן עולות עשר ₪ לק"ג, אלא מחכה למבצעים של סוף השבוע. הוא לא קונה לילד כובע יקר בתחילת כל עונה, אלא רק פעם בשנה / שנה וחצי.

מחסור זה אינו גורם לאדם לחיות חיי מצוקה. להיפך. הוא מחנך את האדם לדחיית סיפוקים, לאמונה בקב"ה, להרגשה שהעולם אינו בידיים שלו, ובאופן כללי – זה עוזר להוריד את האף. מסכן הוא לא נהיה, כי בסופו של דבר הוא מסתדר. הנפש לא נשרטת. על זה דיברו חז"ל באמרם "יאי עניותא לישראל". היא עוזרת להם לא להיות נהנתנים אלא להיות מרוכזים בתפקידם הרוחני.

אבל כשממש אין כסף, כשכל צורך אלמנטרי נהיה מוקש, וכל קניה במכולת הופכת למשא כבד ומעיק, וכל חשבון חשמל מהוה חידה בלתי פתורה, וכל תשלום משכנתא נעשה הר בלתי עביר – אז החיים נעשים קשים ומרים. כל החיים נעים סביב הציר של הארנק והמקרר הריקים. זה מה שמכונה בשפת חז"ל "דקדוקי עניות". כלומר, לא עצם העניות מחריבה את האדם, אלא הדקדוקים שסביבה. חוסר האונים, התסכול, ואזלת היד.

נשוב לשאלה הנ"ל: האם בהשקפת התורה טוב להיות עני? העלינו שלהיות עני – זה לא דבר טוב. מחסור גורם למצוקה נפשית ומאבד מן האדם את שלוות נפשו וצלילות דעתו. מצד שני, כאשר כל רצון העולה על הדעת ממומש מיד, פנקס הצ'קים פתוח והיד רושמת בלי חשבון - האדם עשוי להיהפך לנהנתן חסר תקנה, גשמי ורדוד. יום אחד מתחשק לו לצאת לבית מלון, ולמחרת מתחשק לו להחליף ריצוף, ואחר כך מתחשק לו להחליף מטבח. הוא נעשה גס, צר אופקים, שטחי ואנוכי.

התורה מגדירה את העשירות כדבר טוב, כי העשירות היא כלי. היא מביאה את האדם למצב של שליטה ועוצמה. מכיון שכל מערכות היחסים בעולם מבוססות על תן וקח וכאמור לעיל, כל מי שמחזיק את היכולת לתת נמצא במדרג החברתי במקום גבוה, ומרוכזת בידיו עוצמה גדולה. העושר עשוי לשמש לעשיית דברים נפלאים, אבל הוא גם עלול להביא את האדם לגאוה, לשכחת הקדוש ברוך הוא, ולתחושת בוז כלפי מי שלא נמצא במצב כלכלי דומה לשלו.

הקב"ה משרה שכינתו על חכם גיבור ועשיר, כי הוא אדם שמרוכז בידיו כוח גדול, יש לו כלים כבירים והוא יכול להעפיל עימהם לפסגות. כששלמה המלך היה עשיר זה בוודאי היה טוב, כי היתה לו החכמה כיצד לנצל את העשירות. כסף הוא דבר נפלא כאשר יש מי שיודע להשתמש בעשירות בצורה הנכונה: להעניק, לתת לאחרים, לתמוך בלומדי תורה, לקדם דברים בעלי ערך.

ניקח לדוגמה את המפעל העצום "דרשו". מפעל זה והעומד בראשו שינו את פניו של עולם התורה. איך? רק עם כסף. המפעל הזה נתן לאברכים ובחורים רבים טעם בלימוד והעמיד גדודים של תלמידי חכמים. (כמובן יש דורשים לגנאי, ואינני מעוניין להיכנס לזה במסגרת זו...) זו דוגמה לכוחו של כסף, כיצד ניתן לחולל על ידו מהפכות כבירות.

מצד אחד, העוצמה שבעשירות מסוגלת לסחרר את האדם לגמרי ולהשכיח ממנו את הקב"ה. מצד שני, אם הוא מצליח להתגבר על עצמו הוא יכול להתקדם עם זה מאוד. זהו נסיון לא קל.

כך שלמעשה אם נשאל האם עושר הוא טוב או לא – התשובה היא שתלוי מה עושים בו. אם האדם מרגיש שזה מסחרר אותו וגורם לו לאבד את ההתחשבות באחרים, את כח הנתינה, את האמונה בה' וההכנעה אליו – בשבילו העושר הוא גרוע ביותר. הוא אסון. אבל אם הוא משכיל להשתמש בעוצמה הגלומה בו לתיקון עצמו ותיקון העולם – העושר הוא דבר מצוין.

אין לתורה התנגדות לכסף. השאלה היא רק כיצד משתמשים בו. האם לטוב או למוטב.

ואם אדם לא מבקש עשירות אלא רק לדאוג לעצמו לחיים רגועים עם בסיס כלכלי איתן, בלי דאגה שוחקת על ההוצאות היומיומיות – זה בוודאי לא שייך כלל לנידון הנ"ל האם עשירות היא טובה או לא. הוא לא מתעסק בניסיון להתעשרות, אלא בניסיון לנהל את חייו בצורה תקינה, שזה דבר מצוין ורצוי מאוד בעיני התורה.