הגיורת לאה לאוקשטיין: "ההסבר של הכומר הימם אותי, והחלטתי שאני רוצה להיות יהודייה"

עד לפני עשור, לאה לאוקשטיין, שנולדה כנוצרייה בגבול בין לטביה לליטא – לא ידעה דבר על יהדות. פה ושם שמעה את המילה "גי'ד", אך לא ייחסה לה חשיבות גדולה, וודאי שלא התעמקה במשמעות העומדת מאחוריה. "בעיניי, ה'ג'יד' נתפש כחייט או זבן עני, שעובר עם מרכולתו בין הבתים ומחפש קונים".

לטביה של אותם ימים הייתה קומוניסטית, ובגיל שש, כשהוריה התגרשו, התחילה אמה לפקוד את הכנסייה, איתה ועם ואחיה. "אני זוכרת ששם תמיד לימדו אותי להתפלל לשלושה – האב, האם ורוח הקודש", משחזרת לאוקשטיין בת ה-30 מלוד, סטייליסטית במקצועה ואם לשלושה ילדים. "אבל כבר מקטנות זה לא התיישב לי לגמרי על הלב. התחלתי להתפלל מגיל ממש צעיר, ולבקש שיקרו בחיים שלי כל מיני דברים. תמיד פניתי ל'אבא' אחד, ואני מאמינה שהוא זה שגם שמר עליי, ונענה לתפילותי".

התפילות ההן צרובות עד היום בתודעתה. "למשל, אני זוכרת שבגיל שבע או שמונה, לאמא שלי היה יום הולדת, ורציתי נורא לשמח אותה עם מתנה קטנה. אבל לא היה לי כסף, אז במשך כמה ימים התפללתי ל'אבא', וביקשתי סכום מסוים של כסף, שבו אוכל להתחלק חצי-חצי עם אחי ולקנות את המתנה".

ולא תאמינו, אבל כבר למחרת היום – תפילתה נענתה. "בדרך חזרה מבית הספר מצאתי שקית קטנה בתוך שלולית. כשהצצתי פנימה ראיתי שיש בה מטבעות כסף, בדיוק בסכום שאותו ביקשתי".

"ההסבר של הכומר הימם אותי. אז הבנתי שאני רוצה להיות חלק מהשורשים, ולא סתם ענף"

בגיל 15 החלה לאוקשטיין להתעניין ב"רוחניות" ביתר שאת, בחפשה אחר משמעות. "אני לא יודעת מאיפה זה בא לי פתאום, אבל התחלתי להרגיש געגוע בלתי מוסבר להשם", היא מסבירה. "בכנסייה למדתי להכיר את הברית החדשה יותר לעומק. שם, לראשונה בחיי, התוודעתי אל פסוקים שונים שפה ושם הזכירו מושגים כמו 'יהודים', 'בית כנסת' ו'העם הנבחר'. עד אז, אף על פי שהייתה לי קצת היכרות עם התנ"ך, זה היה בשבילי כמו סיפור מוסר, ולאו דווקא חלק מההיסטוריה של העם הנוצרי. ולשמוע פתאום שיש עוד משהו חוץ מנצרות, זה היה בשבילי חידוש גדול".

(צילום: shutterstock)

באותה תקופה למדה לאוקשטיין במגמת אמנות ואופנה, וכבר אז התעורר בה הניצוץ היהודי. "בבית הספר כולם ידעו על התהליך הרוחני שאני עוברת. הייתי בחורה פתוחה מאד, והרגשתי חופשיה לדבר על האמת שלי בפני כולם. ואף על פי שמעולם לא ניסיתי לשכנע אף אחד באמיתת הדרך הרוחנית שמצאתי, רציתי שכולם ידעו את ה'אמת'. רציתי שגם הם, החברים שלי והמורים, יבינו למה בחרתי בדרך הזו".

האם התחושה הזו באה לידי ביטוי גם באמנות שלך?

"בהחלט. אני זוכרת שפעם ציירתי אנשים עם כובעים מאוד מיוחדים, אבל המורים לא פרגנו ליצירה שלי. הם היו בטוחים שציירתי כיפות, וזה לא מצא חן בעיניהם. פחות או יותר באותה נקודת זמן גיליתי את הצניעות, ורציתי להתלבש צנוע, אבל המורים לא אהבו את זה. הם כל הזמן אמרו לי שאני צריכה להפריד בין הדת ללימודים".

ויום אחד התרחש המהפך: היה זה בביקור שגרתי שלה בכנסייה, בזמן שהכומר נשא את נאומו. "אני זוכרת שהכומר ציטט פסוק מסוים מהברית החדשה, ואז הסביר לנו את המשמעות שלו. הוא אמר שהיהודים והנוצרים 'גדלים' על אותו עץ. היהודים הם השורשים, והנוצרים הם הענפים – והענפים צריכים להתגאות בשורשים.  

"המשפט הזה עשה לי 'וואוו' בפנים. זה הימם אותי. רק אז, כשהתעמקתי במשמעות הפנימית של הדברים – הבנתי שאין לי עסק עם הענפים, ושאני רוצה להיות חלק מהשורשים".

"זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה ראיתי יהודים במציאות"

כשאש יוקדת בערה בה כל אימת שהמילה "יהודים" או "יהדות" הוזכרו באוזניה, הבינה לאוקשטיין שמה שהיא רוצה יותר מכל, זה להכיר את היהדות קצת יותר מקרוב. "כשדיברתי על זה עם הסובבים אותי, כולם הסתכלו עליי בתמיהה ושאלו: 'יש לך קרובי משפחה יהודים?'. אני מצדי לא הבנתי איך זה צריך להיות קשור".

מה היה הצעד הראשון שעשית, כדי להכיר את היהדות יותר מקרוב?

"כהרגלי בקודש, המקום הראשון שאליו אני פונה – הוא התפילה ל'אבא'. ביקשתי לפגוש אדם שילמד אותי מה עושים כדי להיות יהודים".

כך נהגה להתפלל במשך תקופה, והקב"ה לא אכזב אותה. "בקיץ עבדתי במחנה של נוצרים, ובשעות הפנאי אהבתי לשבת בספריה ולבלות את זמני בקריאה. באחד הימים מצאתי פתאום שני מגזינים של חב"ד וספרון קטן לילדים, בשפה הרוסית. הרוסית שלי אז הייתה ממש חלשה, אבל החומר שמצאתי הצליח לרתק אותי.

"בספר היו ציורים של הא' ב', וגם הסברים על הלכות ועל שבע מצוות בני נוח – בשפה שמתאימה לילדים. ניסיתי לקרוא את מה שכתוב, ולמרות שלא הבנתי הכל – מה שכן הבנתי, דיבר אלי מאד".

ואז, חודשים ספורים אחרי המחנה – קרה אירוע מכונן ביותר בעבורה. "יום אחד הרגשתי ממש לא טוב, ובכל זאת הייתי חייבת להגיע לבית הספר. כיוון שלא היה לי כסף קטן, לא יכולתי לעלות על הרכבת, ותחת זאת עשיתי את דרכי לבית הספר ברגל, דרך פארק גדול.

"סמוך לפארק שמעתי רעש של שירים, וראיתי מרחוק אוטו גדול עם תמונה ענקית של הרבי מלובביץ'. התרגשתי מאד. הבנתי שזה קשור ליהודים, ובמקום ללכת לבית הספר מצאתי את עצמי משנה מסלול, וצועדת לכיוון ההמולה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה ראיתי יהודים במציאות, והתרגשתי בצורה שאני לא יכולה להסביר.  

"היה שם מבנה ענקי ומוזר, שמאוחר יותר התברר לי שהיה סוכה. הייתה שם שמחה גדולה מאד. ילדים שרו ורקדו, ולי נתנו לנענע לולב. ישבתי שם והדמעות פשוט ירדו מעצמן ושטפו את פני".

לדברי לאוקשטיין, על אף שמבחינה השקפתית עדיין חייתה כנוצרייה, היא התחילה להגיע לבית הכנסת המקומי וללמוד עברית בסניף של הסוכנות היהודית, במשך שלוש שנים. בגיל 19, כשסיימה את לימודיה – עלתה ארצה.

"היהדות העניקה לי משמעות אחרת לגמרי למילה 'משפחה'"

ההתמודדות ההתחלתית בארץ, הייתה קשה מאד, אבל לא בחורה כלאוקשטיין תיכנע לה. "אז כבר ידעתי מה זה גיור ומה הוא מצריך, וידעתי שאני רוצה להתגייר. שום דבר ממה שלמדתי במהלך תהליך הגיור, מפחיד ו'גדול' ככל שיהיה, לא הבריח אותי בחזרה למקום שממנו באתי. האמנתי שבכל דרך יש קשיים, וצריך להתמודד. להפך, בניגוד לנצרות שמכריחה אותך להאמין בדברים על אף שאין בהם היגיון, ושאוסרת עליך לשאול שאלות – ביהדות הרגשתי בבית. היה מקום לשאול שאלות, היו גם תשובות מניחות את הדעת, ולראשונה בחיי יכולתי להגדיר את עצמי, להגיד שמצאתי 'בית' ולהרגיש חלק ממשפחה אחת גדולה. היהדות העניקה לי משמעות אחרת לגמרי למילה 'משפחה'".

הגיורת לאה לוקשטיין

במהלך הגיור הכירה את מי שלימים הפך לבעלה, וכיום השניים מקיימים אורח חיים דתי. "אחרי הטבילה במקווה, לקח לי חודשיים להאמין שזה לא חלום. היום אני מרגישה מאושרת. כל יום אני לומדת יותר ויותר דברים חדשים על היהדות, מחדדת יותר את הידיעות שלי ומברכת בכל יום על ההחלטה שלי להצטרף ליהדות".

בין היתר, לאוקשטיין מעבירה כיום סדנאות לסטיילינג לנשים ולנערות דתיות, בהן היא משלבת את סיפורה האישי ואת התובנות שאספה בדרך. "אחת הסיבות שהעיסוק בסטיילינג מדבר אלי מאד, הוא שיש בו אפשרות מצד אחד לטפח את היופי, ומצד שני לשמור על כללי הצניעות. אני פוגשת לפעמים נערות שרוצות להיות יפות ומוותרות בשביל זה על הצניעות, ולא מבינה למה. הצניעות היא הכתר שלך, היא האפשרות שלך לומר לעולם: 'אני בתו של מלך מלכי המלכים', שאין יותר יפה ממנה. אז למה לוותר על יופי 'מלכותי' בשביל יופי שרואים בכל מקום? ואין סתירה בין סטיילינג לצניעות, זה יכול לבוא ביחד. אתן יכולות לשמור על הצניעות ועדיין להרגיש יפות".

האם נדרשת לך סוג של היכרות עם האישה, לפני שאת מתאימה לה את סוג הלבוש?

"אני כן צריכה לראות את האישה, אבל לא בהכרח להכיר אותה. ציור דומה מאד לסטיילינג מהבחינה הזו. הכללים בציור הם ברורים מאד, וכך גם בסטיילינג: אם אני רוצה לצייר בצל סגול, אני חייבת להשתמש בצבע סגול. אם אני רואה שלאישה יש כתפיים רחבות, אני מתאימה לה בגד שיוצר איזון בין הכתפיים לירכיים. אם אני הולכת לקנות בגדים עם מישהי, אני יודעת מיד מה יכול להתאים יותר ומה פחות. לא רק מבחינת המידות, אלא גם מבחינת הגזרה, הסגנון, הצבעים וכדומה".

כל אישה מכירה ומזדהה עם המילים "אין לי מה ללבוש", אבל אצל נשים מלאות זה מקבל משמעות כפולה ומכופלת. נדמה שלהן באמת הרבה יותר קשה למצוא בגדים מחמיאים.

"אני דווקא לא מסכימה עם זה. אני חושבת שלכל מבנה גוף יש הבדים והסגנונות שמתאימים לו. נשים מלאות צריכות להימנע מכל סוגי הבדים הנצמדים, ולהעדיף בדים 'נשפכים' כמו משי ולייקרה – שמחמיאים מאד. החצאית חייבת להיות מבד שמחזיק את הבטן, והגזרה צריכה להיות משוחררת ולא נצמדת. כנ"ל לגבי החולצה.

"כשאת המראה הזה משלימה מטפחת מעניינת, שרשראות וחגורות, הכל משתנה. גם התחושה שאין לנו מה ללבוש. הרעיון הוא להוציא שילובים חדשים ומעניינים, ולא סתם 'לזרוק' עלייך הרבה פריטים משלימים. 

"אבל לצערי, בהרבה מאוד מהמקרים שאני פוגשת, לא מדובר בנשים שאין להן מה ללבוש, אלא בנשים שלא למדו לאהוב את עצמן באמת. זו הבעיה האמיתית, ועליה צריך לשים את האצבע. כואב הלב, שיש לנו כל כך הרבה תלונות על עצמנו, ושאנחנו לא באמת מסוגלות לעמוד מול המראה ולאהוב באמת את מה שניבט אלינו משם. שמנה, רזה, כהה, בהירה – זה לא משנה מי את. הדבר הראשון שאת צריכה לעשות, הוא ללמוד להחמיא ולאהוב את מי שאת. וזה גם אחד הדברים שאני מדברת עליו בסדנאות שלי. אחרי שלמדת לעשות את העבודה הזו עם עצמך, השמיים הם הגבול למה שאפשר להשיג בעזרת ייעוץ הסטיילינג".