"אינני מוחל לו"

דוֹדוֹ של החתן שהגיע למסיבת האירוסין של אחיינו, לא שיער שכך יסתיים האירוע. הוא בסך-הכל התדפק, בשמחה ובחדווה, על דלת בית הכלה, שם נערכו האירוסין. את הדלת פָּתַח אבי הכלה, וגם הוא עשה זאת בשמחה-רבתי.

השניים התוודעו האחד לזולתו, ועד מהרה התברר להם שבבחרותם למדו בצוותא בישיבה פלונית. כיון שהדוד הגיע לאירוסין בשעה מוקדמת למדי, ובבית הכלה לא היו בינתיים אנשים רבים, החלו השניים להעלות זכרונות ולהחליף חוויות מהתקופה שבה למדו בישיבה.

במהלך השיחה נזכר דוד-החתן באירוע שהתרחש בתקופה ההיא, והוא זכר אותו בין יתר החוויות המשותפות שעברו על השניים. "אני זוכר", אמר הדוד לאבי הכלה, "שבערב אחד, כשהיית בחדרך בפנימיית הישיבה, החליט אחד הבחורים להתבדח קמעה על-חשבונך, ונָעַל אותך מבחוץ, ולא היה באפשרותך לצאת מן החדר. אתה דפקת על הדלת חזק-חזק, והתחננת שיפתחו את הדלת, אבל הבחור שעשה זאת המשיך לצחוק, ולא פתח. האם אתה זוכר את המקרה ההוא?", שאל הדוד.

פניו של אבי הכלה לבשו לפתע ארשת של רצינות, ועד מהרה הוא אף פרץ בבכי נסער. "בוודאי שאני זוכר את המקרה הנורא, ועד היום אינני סולח למי שעשה את המעשה ההוא", אמר בדמעות.

דוד-החתן, שכאמור סיפר את המעשה לפי תומו, כמעט והתעלף. מי שעשה את המעשה היה הוא-עצמו! והנה הוא שומע את אבי הכלה מצהיר בפה מלא, ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהוא אינו סולח על כך.

למחרתו של יום, עלה הדוד לביתו של אחד הפוסקים, שאמר לו "אם אינך מחפש צרות, תבקש ממנו על-אתר מחילה על מה שעשית". הפוסק הנודע שליט"א לא הכיר את השואל, ולא ידע אֵלו צרות אפפו עד היום את ראשו. הוא רק זירז אותו לגשת אל אבי הכלה ולבקש מיד את מחילתו.

הדוד עשה כפי שנצטווה, והתדפק שנית בבית הכלה, וגילה לאביה שהוא-הוא היה הבחור שחמד לצון ונעל אותו בחדר, "ועתה באתי לבקש ממך מחילה וסליחה". הוא הסביר את עצמו בכך ש"רוח שטות עברה עליי בעת ההיא", וכיוון שאחרי הכל עברו כבר 30 שנה מאז, הוא מבקש מחילה.

בתחילה סירב האבא להיענות לבקשת המחילה, אך מאחר והאיש-שלעומתו בכה והתחנן על כך, נענה לבסוף, ואמר: "דע לך שפגעת בי בזמנו בצורה איומה, ואני מציע שתקבל על עצמך לא לעשות זאת יותר לאף אדם בעולם".

כמובן שהדוד קיבל זאת על עצמו, ואבי הכלה אמר לו "מחול לך, מחול לך". והכל על מקומו בא בשלום.

הסוף-הטוב, סיפר הגר"י יוספי, הגיע בשנה הבאה. לא עברו 10 חודשים, והדוד התדפק בפעם השלישית על דלתו של האבא, והפעם הוא עשה זאת בפנים קורנות מֵאוֹשֶׁר. "רציתי לבשר לך", אמר, "שזה-עתה נולד לי ילד ראשון, לאחר 26 שנים שעברו מאז נישואיי, שבהן לא נפקדתי בזרע של קיימא!".

צריך לשים לב כיצד התגלגלו הדברים, ואיזו מידה של סיעתא דשמיא היתה לאיש זה על מנת שיוכל לבקש סליחה ממי שפגע בו. הרי הוא הגיע לבית הכלה בלא שיָדַע כלל מי הוא האבא, וגם את הסיפור עצמו הרי הֶעֱלה בדרך-אגב, מבלי ששיער אֵלו תוצאות תִּגָּרַמְנָה מכך.

והנה, אם אבי הכלה לא היה פורץ בבכי, ולא היה מגלה את סגור-ליבו עד כמה פגע בו המעשה הנפשע, לא היה הדוד מתוודע כלל לחומרת העניין, וכמובן שלא היה מבקש סליחה. רק לאחר שהשי"ת גִּלְגֵל את העניינים באופן הנ"ל, מיהר הדוד לביתו של הפוסק, והחליט שעליו לבקש סליחה.

* * *

עכשיו נעצור רגע ונחשוב, כמה מקרים שכאלה מתגלגלים בעולמנו, שאדם פוגע בזולתו ואינו יודע כלל שפגע בו, או יותר נכון: הוא אינו מבין, ואינו קולט, שהייתה בכך פגיעה של ממש בכבודו של הזולת, ועליו לבקש סליחה. ואם לא יבקש - עלול גם הוא להיענש, חלילה.

הפוגע גם אינו יודע שכאשר הנפגע שב לביתו הוא פרץ בבכי, ואמר בליבו שאינו מוכן לסלוח למי שפגע בו.