"אם אתה רוצה לעזור לי", אמר הפצוע, "קבל על עצמך לשמור שבת"

ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית י"ד, י"ג)

ובמדרש רבה (בראשית, פרשה מ"ב פסקה ח'): "ריש לקיש בשם בר קפרא אומר, הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות". פירוש, מצות עוגות היא אפיית מצות לפסח, ולכן נקרא עוג, על שם עוגות מצות.

והיקשה ה"שפתי צדיק", וכי מה ראו לקוראו בשל סיבה זו? מה הקשר בין העובדה שמצא את אברהם יושב ועוסק באפיית מצות לקריאת שמו על כך? ומתרץ, שכאשר ראה עוג את פעולת הצדיק שעשה את המצווה בהתלהבות, הוא הושפע מכך לטובה, והשפעה זו עשתה בו חריטה בנפש, עד כדי כך שהרושם העז נשאר גם לאחר מכן והפך לעצם מעצמיו, ולכן קראתהו התורה בשם זה.

והוא-הוא תפקידו של בן תורה בימינו. לחרוט רושם בנפש כל רואיו ומכריו. וכבר ראיתי בעיניי אנשים שנשתנו לחלוטין ברגע שבאו במגע עם אדם צדיק.

שמענו לאחרונה סיפור שכזה על תלמיד חכם, וצריך רק לקנא בו על שזכה לכך. לא בסיטואציה המאוד-מצערת שקרתה לו, אלא במעשה הנאדר, ואולי יותר נכון: במילים הנאדרות שיצאו מפיו, וקידשו שם שמים בצורה מופלאה ביותר.

וכאשר הדבר מתרחש לעיני קהל רב, הרואה אותו שרוע על הכביש, שותת דם, וכל-כולו כאבי-תופת, ובכל זאת - אינו שוכח את אלוקיו, ומכריז על כך קבל עם, צריך לקנא בו, בהרה"ג רבי שמעון גלאי, על ההזדמנות שנקלעה לידו.

השמועה על פציעתו של הרב גלאי, בתאונת דרכים, גרמה לצער רב בקרב תלמידיו. מכונית ובה שוטר פגעה בו בלכתו ברחוב, ופצעתהו ברגליו. הרב גלאי הופל אל הכביש שותת דם, והנהג-השוטר שניתקף גם הוא בהלם, מיהר לגשת אליו ולשאול במה אפשר לעזור לו.

הרב גלאי, בעוצם ייסוריו וכאביו, לא שכח את אלוקיו, ולמרות שהדיבור ברגע זה היה מאוד-מאוד קשה עליו, כמעט בלתי אפשרי, השיב לשוטר שפגע בו:

"אם הינך רוצה לעזור לי, קבל על עצמך לשמור שבת" - - -

בירור טלפוני

בעת שהתרחשה התאונה עברו במקום בני זוג שעדיין אינם שומרי מצוות. גם הם מיהרו אל הפצוע, ואז הזדמן להם להאזין לשאלתו של השוטר ולשמוע בתדהמה את תשובתו של היהודי החרדי שהיה מוטל על הכביש בחוסר אונים מוחלט, וכל מה שמעניין אותו ברגע זה היא השבת.

כאשר עזבו את זירת התאונה והמשיכו בדרכם, הרהרו בני הזוג בגבורת הנפש של איש זה, שגם כאשר עוברים עליו רגעים של ייסורים איומים, אינו חושב כלל על עצמו, וכל מעייניו נתונים בריבונו, ובמתנה הטובה, היא השבת, שהעניק לעמו.

עד כדי כך נחרטה בנפשם הפגישה עם היהודי הפצוע, שהרגישו חובה לברר את זהותו, ולבוא אליו לביקור בבית החולים. כדי להביא את הביקור הזה לידי ביצוע, נאלצו בני הזוג ליצור קשר טלפוני עם מד"א ועם בתי חולים באיזור המרכז, ורק לאחר יגיעה רבה הצליחו לעלות על עקבותיו.

לא יכלו להוציא הגה מפיהם

כאשר הגיעו למיטתו של הרב גלאי בבית החולים, והציגו את עצמם כמי שהיו נוכחים בעת התאונה, נדהמו שוב להיווכח שהפצוע אינו מוכן גם עתה לדבר על עצמו, והמצב שאליו ניקלע כלל לא מעניין אותו. הדברים שהשמיע מעל מיטתו נסבו אך ורק על הזכות הגדולה של העם היהודי בשמירת השבת.

בני הזוג החילוניים נאלמו מרוב תדהמה. הם עמדו ליד הרה"ג רבי שמעון גלאי, ולא יכלו להוציא הגה מפיהם.

כשנפרדו מהפצוע, נישק אותו האיש החילוני בחום רב, ואמר בפני כל הנוכחים:

"רק עכשיו אני מבין את מעלתם של לומדי תורה. אם אדם הנמצא בבית המדרש, יכול להפוך את עצמו מבהמה לבן-אדם, והדבר היחיד העומד לנגד עיניו הוא רק שם-אלוקיו, והכנסתם של יהודים נוספים בעול קיום המצות - הרי שהוא שונה לחלוטין מדמותם של האנשים שלא מצאו את מקומם בבית המדרש; שם - כל אחד דואג לעצמו"...

קידוש שם שמים גדול היה אותה שעה בבית החולים.

מתוך סדרת הספרים "עלינו לשבח", מאת הרב יצחק זילברשטיין