"ישבתי מול הרופא, ולא האמנתי למשמע אוזניי: ’צר לי לבשר לך שאת סוכרתית’"

זה קרה לפני חצי שנה. עשיתי בדיקות דם שגרתיות והתייצבתי איתן לבדיקת מעקב אצל רופא המשפחה, לאחר שכל ניסיונות הירידה במשקל של העשור האחרון – עלו בתוהו. הרופא אחז את הדפים בידו, ועיניו חשכו כשנתקל בשורה המתארת את מצב הסוכר בדמי. "350... אני לא מאמין. את יודעת מה זה אומר?", הזדעק.

האמת היא שלא ידעתי.

אני אדם בריא בסך הכל, מעולם לא סבלתי (תודה לא-ל) משום מחלה כרונית וגם לא מתכוונת לסבול, אם אתם שואלים אותי. בקיצור, התמודדות עם מחלות זה לא ה"קטע" שלי. אני כאן כדי לנצל את החיים עד תומם וחלק מזה, לא נעים להודות – זו האכילה. כל חיי אהבתי לאכול, ואין שום סיבה שזה ישתנה עכשיו, חשבתי.

אז נכון שפה ושם שנאתי את עצמי על אכילת היתר (שנבעה לרוב ממצבים רגשיים בלתי פתורים בתוכי), אבל רוב הזמן – זה פשוט לא העסיק אותי. חייתי את החיים כמו שהבנתי, ונתתי לזמן לעשות את שלו.

אלא שהיום אני קצת מכה על חטא...

את מה שלא הסכמתי להשיג בקלות, כיום אני מוכרחה להשיג בלית ברירה – והקושי הוא גדול מנשוא.

אם פעם יכולתי לזלול פרוסות לחם בלי הפסקה (גם לחם מלא לסוגיו נכלל בזה), ומיד לאחר מכן להתענג על פרוסת עוגה וקפה למרות שכבר שבעתי – היום אני צריכה להתרגל למשטר חדש. משטר שלא ביקשתי להיות תחת חסותו, אך הוא עוטף אותי מכל צד ומאיים שאם לא אקפיד על הכללים החדשים, הסוכרת תלך ותחמיר. ואת זה, ברור שאני לא רוצה.

"זהו. מכאן והלאה את לא יכולה להמשיך לרמות את עצמך", אמר לי הרופא לפני שיצאתי מחדרו, מבולבלת ולא ממש יודעת איך להמשיך מכאן. היו לי הרבה שאלות, אבל לא כאלה שמישהו, מלבד אני עצמי, יכול להשיב עליהן.

למשל, למה לא התחלתי בעבודה הזו שנים קודם לכן?! למה אני לא מסוגלת לשים קץ להלעטה העצמית המתועבת הזו, שאני מתחרטת עליה בכל פעם מחדש? למה אני לא מסוגלת להציב גבול בפני התאוות שלי, רגע לפני שהצונאמי שלהן הורס בי כל חלקה טובה? ל-מ-ה?

ידעתי שבעצם הבשורה המרה, טמונה ישועה גדולה שחיכיתי לה שנים

את החדר של הרופא עזבתי כשדמעות נקוות בעיניי. החולים שישבו בחוץ חשבו ודאי שדבר מה נורא קרה, אבל עמוק בפנים – מעבר להרי החושך של המחלה שכולם חוששים מפניה – ידעתי דבר מה שאף אחד לא יכול היה לדעת. שאף אחד לא יכול היה לנחש. ידעתי שבעצם הבשורה המרה, טמונה ישועה גדולה שחיכיתי לה שנים.

והאמינו לי, זר לא יבין את זאת.

כי באמת, איך אתם יכולים להבין את מה שאגיד עכשיו, מבלי לעמוד במקום שלי? מבלי לחוות את הקשיים שלי? מבלי לחיות, ולו רגע אחד קטנטן, בתוך גוף מלא ומדושן (ולא רק מעונג)? איך אתם יכולים לרדת לסוף דעתי – אותה הדעת הצלולה שלוחשת באוזני מאז: "הגיע זמן הגאולה"?

ובכל זאת, איני יכולה שלא לשתף אתכם. איני יכולה שלא לחלוק אתכם את ההתלהבות הזו שפשתה בי, ואת התפילה שנשאתי באותם רגעים, כשאף אחד לא ממש יכול היה לשמוע: "אבא, בבקשה תעשה שיאשרו לי ניתוח קיצור קיבה".

(צילום: shutterstock)

כן, אני כבר יודעת מה אתם חושבים על זה. ולא, אני לא מתכוונת לנסות לשכנע אתכם שזה הדבר הכי טוב בשבילי. בטח לא אוכל להתמודד עם הידענות המופלגת מבוססת הטיעונים המדעיים שתביאו לפני, על הטעות הנוראית הזו שאני עומדת לעשות.

אבל רגע לפני שאתם שוטפים אותי בצוננים, או מערים עליי רותחין – אני רוצה להגיד לכם משהו: גם לפני הסוכרת לא חייתי עם עצמי בשלום. תמיד הפריע לי המשקל העודף שלי, ותמיד ניסיתי למצוא דרכים להשיל אותו. מה לא ניסיתי? אינספור שיטות דיאטות שהבטיחו ניסים ונפלאות. לא, הן לא שיקרו. יכול מאוד להיות שלאחרים זה עבד. אני שמחה בשביל מי שהצליח לפצח את סוד שבירת התאוות, ולהתגבר על עצמו לבל ייגע בעוד פרוסת עוגה או בעוד מאכל ערב לחך. אצלי זו תמיד הייתה מלחמה עקובה מדם.

ועכשיו גם מסוכר.

אז להגיד לכם שאני יכולה להילחם מול חזית נוספת, עוד לפני שסיימתי את המלחמה בחזית אחת? את זה אני לא יכולה. אני אוהבת לאכול, ואין לי שליטה על זה – נקודה. אם זה כשר מבחינה הלכתית, מבחינתי אין משוכה.

"ידעתי שכל מילה מיותרת עלולה לשמש נגדי על שולחן הניתוחים – אז שתקתי"

"וזו בדיוק הבעיה שלך, שאת לא יודעת לעצור", אמר לי השבוע הרופא המנתח, כשישבתי בפגישת הייעוץ עמו (למרות החשש שזה ייקח נצח, הבדיקות עברו הרבה יותר מהר ממה שחשבתי)

"זה נכון לגבי כל שטח בחיים שלי, ד"ר", ניסיתי לצחוק, ומהר מאוד הבנתי שההומור ממנו והלאה. "אם את לא יכולה לשים גבול, אני אהיה חייב לשים אותו", הוא שם את הקלפים על השולחן, עם מבט חמור סבר בעיניו.

כששמעתי את המילים האלה, הלב שלי עמד להתפקע מרוב אושר. "בבקשה ד"ר, אם תעשה את זה, רק תגאל אותי מייסורי", כמעט אמרתי לו, אבל התאפקתי. ידעתי שבמעמד הזה, כל מילה מיותרת שאומר עלולה לשמש נגדי על שולחן הניתוחים. אז שתקתי.

אבל בפנים – הזרמים רחשו, סערו, געשו ודיברו מבלי לומר מילים. מכאן, חשבתי, כבר אין לי דרך חזרה. אני רוצה את הניתוח הזה, יותר מאשר להתחתן (אפילו שאני מחכה לשידוך שלי כבר 14 שנה).

כי אתם מבינים, החיבור של אישה לגוף שלה הוא חלק מהחיבור שלה לכל הסובב אותה, לכל המקיף אותה ולכל מי שבתוכה. אם יש קצר בחיבור הזה, לא משנה מה תתנו לה – זיווג, לבוש יפה, ילדים צדיקים, בית נאה, תכשיטים, טיולים וכל ברכת תבל – היא לא תרגיש שהיא מאושרת.

היא אולי יכולה לומר שהיא כן, אבל היא לא. לא באמת.

כי אושר אמיתי משיגים קודם כל מבפנים, מאהבה עצמית של סך כל החלקים שבי. זה מה שנותן את השלם, את ההשלמה ואת השלמות. ובלי זה, איך אני בכלל יכולה לבקש אהבה ממאן דהוא? איך אני יכולה לבקש בעל, אם עוד לא הפכתי לרעיה? לרע – י-ה.

אז נכון, אין כמוני מחכה לישועה הזו, ואין אבן שלא הפכתי בחיפוש אחריו – מלבד אבן אחת. את אבן הלב שלי, שביקש אהבה חיצונית עוד לפני שלמד לאהוב את הפנימיות שבה הוא נמצא, את הגוף שמשרת אותו ומגן עליו.

כשהמוח נפרד מהמוח, ומאלץ אותי לחיות ב"אי שפיות זמנית"

אז מה זה לאהוב אותי, כמו שאני היום?

פשוט מאוד. זה להביט על הסוכרת ולומר לה: "אנחנו נעבור את זה ביחד. אנחנו לא ניכנע לימים המשונים והמפחידים, שדוחפים אותנו לקצה ומאיימים עלינו במספרים גבוהים של גלוקוז בדם. אני אתך, ואני יודעת שאת לא באמת מתכוונת לפגוע בי. את לא באמת מתכוונת להרעיב אותי, כשאני זקוקה לאוכל בכל שעתיים – אבל מתאפקת כי אסור.

"את לא באמת מתכוונת להפוך אותי לרדומה וכבדה, בגלל הכדורים שאני לוקחת כדי לעזור לך בעבודת הפירוק, שאני יודעת שהיא קשה לך מאוד.

"את לא באמת מתכוונת להפוך אותי לאדם מעצבן ועצבני, כשרמות הסוכר שלי עולות. את לא באמת מתכוונת להסתובב סביבי בתופים ומצילתיים, ולהחריש את אוזניי בצלילים חד גוניים שכבר שמעתי עשרות פעמים קודם לכן – כשאני הופכת לאפאטית ורוצה לנמנם קצת. את לא באמת מתכוונת להפריע לי בשגרת החיים (הטובה?) שהייתה לי לפני שהגעת, או ככה לפחות אני מצליחה לראות עכשיו.

"כואב לי לראות אותך ככה. כל כך לא את, כל כך לא אני. כואב לי להסביר שוב ושוב למה אני מתעייפת מהר, למה האותיות המרצדות על המסך נראות לי לפעמים כמו מפלצת אימתנית שעוד רגע תביס אותי על מקומי, ולמה לפעמים זה קורה שהמוח נפרד מהמוח, ומאלץ אותי לחיות ב'אי שפיות זמנית'. זה יכול לקרות לרגעים, ואפילו לשבריר שנייה - אבל זה עדיין כואב מנשוא לחוות את זה, ומשפיל עד עפר לנסות להסביר את זה".