הטור המאויר לפרשת שמות: "אל תשאל, אכלתי סחוג מקולקל"

היה להם עסק מצליח. הצלחה מסחררת!

הם עבדו עם החברות הכי גדולות בשוק, הרוויחו מיליונים, עשו חיים!

הם כבשו את העולם! ואז חזרו בתשובה...

סוף עצוב.

טוב, זה לא היה בדיוק ככה. כן, היו לנו כמה לקוחות גדולים וחסכנו כמה שקלים.

ובאמת חזרנו בתשובה, לפחות כך אני מקווה.

"מה עושים עם העסק שלנו עכשיו?", שאלתי את אשתי.

"איך אפשר לעבוד עם אותם לקוחות הרחוקים ממצוות?".

הבנו שזה לא הולך להיות קל. ניסיונות קשים מצפים לדגים טריים כמונו. אבל מה שבטוח, אף רב לא יגיד לנו לזרוק הכל. בסוף החלטנו שאנחנו בוטחים בה', ולקוחות שלא מתאימים לנו רוחנית (למרות הפיתוי) – ניאלץ להיפרד מהם כידידים. וכך עשינו, בתקווה שה' ישלח לנו לקוחות "כשרים".

צלצול טלפון. אשתי עונה וישר מעבירה אלי. "רוצים לדבר איתך". מוזר. מה הבעיה לדבר עם אשתי? אני מרים את הטלפון. "הלו?".

"שלום, מדבר זכריה. המליצו לי עליך בתור מעצב גרפי".

"באמת?", שאלתי בהתלהבות. "מאיפה אתה, זכריה?".

"אני מבני ברק".

ה' ירחם, חשבתי לעצמי. מה, הוא חרדי? "מאיפה אמרת שאתה?", שאלתי פעם שנייה, אולי לא שמעתי טוב.

"מבני ברק".

"ובמה אתה עוסק?", התעניינתי.

"ברוך ה', יש לנו עסק משפחתי לייצור סחוג ואנחנו משווקים אותו לחנויות. פניתי אליך כי אני צריך את עזרתך כדי לעצב את התוויות של הקופסה".

"אין בעיה", אמרתי בביטחון. "אתה רוצה לקבוע פגישה? אפשר לסכם שתבוא אלינו מחר לסטודיו ונדבר".

"יופי, מצוין. בעזרת ה', אני אבוא אליך מחר בעשר בבוקר".

 "קבענו. מחר בעשר, אצלי. שיהיה לך כל טוב".

הנחתי את הטלפון ואמרתי לאשתי: "את רואה? ה' שלח לנו את הלקוח הכשר הראשון".

היינו מאושרים עד הגג. מתחילים דרך חדשה. דרך ה'.

השעה עשר כבר הגיעה. צלצול טלפון לא נשמע. גם לא דפיקה בדלת. הייתי חסר סבלנות.

"אי אפשר לסמוך על הדוסים האלה", סיננתי. "נחכה עוד קצת"...

אשתי ניסתה להרגיע אותי, "כנראה יש פקקים".

הגיעה השעה 11 בבוקר, ואני כבר על רתיחה מלאה.

"זהו, נמאס לי. ממש חוסר אחריות מצדו. קובעים איתו פגישה, שלפחות ירים טלפון ויודיע שהוא לא מגיע. חוצפה כזאת. אמרתי לך שלא כדאי לעבוד עם הדוסים".

החלטתי שאני לא יכול יותר. הלכתי למטבח לאכול משהו כדי להירגע. פתחתי את המקרר והמצב שם לא היה מזהיר במיוחד. לפתע מה אני קולט אי שם, בפינה חשוכה? סחוג. ברוך ה'!

הרגשתי תחושת נקמה. "אם הסחוג לא יגיע אליי, אני אגיע אל הסחוג". התענגתי לי על כל ביס וביס.

פתאום חשתי כאב בטן. התחלתי להתפתל בכל החדר. בכוחותיי האחרונים לקחתי את הקופסה של הסחוג...

ה' ירחם. התאריך פג כבר לפני חודש. אשתי ראתה את מצבי, וישר נסענו לבית חולים.

עשו לי שטיפת קיבה ושמו אותי בחדר ההתאוששות. קמתי בבוקר כמו חדש.

"בוקר טוב", אמר לי שותפי לחדר.

"בוקר טוב גם לך". "למה אתה פה?", שאל אותי הבחור.

"אל תשאל", עניתי, "אכלתי סחוג מקולקל".

הוא התחיל לצחוק. "מה אתה צוחק?", התרגזתי.

"סתם, סתם. פשוט, יש לי עסק משפחתי שמשווק סחוג לחנויות. בטח לא אכלת את הסחוג שלנו".

עסק לסחוג? חשבתי לעצמי. "ה' ישמור. איך קוראים לך?".

"זכריה", הוא ענה במבטא תימני כבד.

"זכריה?!", צעקתי.

"מה קרה?", הוא נבהל.

"אתה יודע מי אני? אני הגרפיקאי שדיבר איתך שלשום". הוא היה בהלם.

"מה אתה עושה פה?", שאלתי.

"הייתי בדרך אליך", הוא התחיל לספר, "והייתה לי תאונה קשה. נכנס בי רכב.כל האוטו הלך, ולא יכולתי ליצור קשר עם אף אחד".

הרגשתי מובך. ממש התביישתי. שמתי על עצמי את השמיכה ובכיתי.

ביקשתי ממנו סליחה.

"על מה?", הוא שאל בפליאה.

"על זה שחשבתי שאתה מבריז לי מהפגישה ושאתה חסר אחריות ושאתה צריך להתבייש שאפילו לא הרמת טלפון להגיד שאתה מאחר".

"זה בסדר. מחול, מחול, מחול. רק שתדע תמיד, אבל תמיד, לדון את האדם לכף סחוג – אהה... לכף זכות".

השורה התחתונה

"וירא והנה הסנה בוער באש"

לימוד מוסר גדול לימד אותנו משה רבינו... איך אנחנו דנים אחרים.

"וירא והנה הסנה בוער באש"... למרות כל האש שאחזה בסנה, משה רבינו הצליח לראותו!

כתב המהר"ל : "בחינת לב טוב הוא שהאדם מבקש טובת חברו, ומצד זה הוא דן אותו לכף זכות אף באופן הרחוק, ובהיפך בעל לב רע הוא זה החפץ ברעת חברו, ולפיכך ידון אותו לכף חובה גם בצד הרחוק."

ועוד הוסיף החפץ חיים בספרו: והנה מה מאוד צריך האדם לחזק את עצמו במידה זו, לדון כל אדם לכף זכות, כי ע"י מידה זו של כף זכות או להיפך חלילה, נקל לאדם להעלות על עצמו שם צדיק או רשע בעולם".

וכך משה רבינו הצליח למרות הכל לראות את הטוב, שזהו הסנה, בתוך הרע, שזוהי האש.

צריך לדעת, שאנו דנים לכף זכות. זהו המפתח לעליה רוחנית וקירבה לה'!

"ויקרא אליו ה' מתוך הסנה".