מי רוצה שטר כסף מקומט ומלוכלך? דבר תורה קצר לפרשת שמות

"מי רוצה את השטר הזה?", נפנף המורה בשטר של מאתיים שקל מול תלמידיו. כצפוי, כל האצבעות הורמו מעלה, וכולם צעקו: "אני", "אני". מי לא אוהב כסף?!...

לאחר מכן קימט המורה את השטר באצבעותיו, עד שהשטר נראה היה כסמרטוט מרוט, ושוב שאל את תלמידיו: "מי רוצה את השטר המקומט הזה?". שוב הורמו כל אצבעות הכיתה גבוה גבוה, וכולם צעקו: "אני", "אני"...

לקח המורה את השטר, זרק אותו על רצפה, רמס אותו בנעליו ולכלך אותו בעפר. כעת פנה שוב המורה לתלמידיו: "האם גם עכשיו אתם מעוניינים בשטר הזה?". "בודאי", "בטח", ענו התלמידים פה אחד.

הרים המורה את קולו, והעביר את המסר לתלמידיו: "אתם רואים! שטר כסף נשאר יקר גם כשהוא מקומט, מטונף ומלוכלך. מרימים אותו מהרצפה, מנקים אותו ומיישרים את קמטיו, וחוזר הוא לערכו הקודם.

כך היא נשמת היהודי, יקרה היא כמרגלית. גם אם יהודי נפל לתהומות ונשמתו התלכלכה בטומאת העוונות, עדיין ערכה רם ונישא, ואין כאן אלא טומאה חיצונית... יקום מהעפר, ישוב בתשובה, ישטוף את נשמתו במי הדמעות, הטומאה החיצונית תוסר, ותתגלה נשמה זכה וטהורה...".

כשמבקש הקב"ה ממשה לגאול את ישראל, משה עומד וטוען בפני הקב"ה: "והן לא יאמינו לי". מה בעצם טענתו?

הגאון המקובל רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו "פיתוחי חותם" מסביר, שמשה רבנו טען בפני הקב"ה: איך אתה מצווה אותי להודיע לעם ישראל שהגיע זמן גאולתם, הרי הם שקועים במ"ט שערי טומאה של מצרים, כיצד ניתן לצפות שהם יאמינו שהגיע הקץ לשעבוד הנורא ולהתחלה של עידן רוחני חדש?

ועל כך השיבו הקב"ה: אתה צודק, אבל דע לך שבתוך תוכם הם מאמינים בני מאמינים, וכל התדרדרותם נובעת מסיבות חיצוניות ומהשפעת המצרים. אם ננתק אותם לזמן קצר מהקשר עם המצרים (בתקופת עשר המכות), תיכף תראה איך הם שבים לשורשם ולקדושתם.

כהוכחה לכך, נתן ה' בידו שלושה אותות, שהמכנה המשותף שלהם הוא שהצרה נבעה כתוצאה מהוצאת הדבר מן המסגרת ומן השימוש הרגיל שלו.

באות הראשון שאלו ה': "מזה בידך?", ענה: "מטה". משה השליך את המטה שהיה בידו ארצה והוא הפך לנחש. מה גרם לו זאת? שיצא חוץ למקומו והושלך ארצה.

באות השני אמר לו ה' שישים ידו בחיקו שם מקום היד, וכשהוציאה – הפכה היד למצורעת כשלג. כשהשיבה לחיקו, שבה כבראשונה.

ובאות השלישי אמר לו שייקח מים מן היאור, וכששפכם ליבשה הפכו לדם.

בכל אלה הראה לו ה' שהמקום גורם, והיוצא משורשו משתנה לרעה.

כך – מסיים האביר יעקב – בני ישראל ניצלו מגלות מצרים, על ידי ניתוקם מהסביבה השלילית וחיבורם מחדש לדרגתם הרוחנית.

וכך בדיוק יהיה לעתיד לבוא - כשאנו נתנתק מהסביבה הרעה, מיד תגיע גאולתנו הנצחית!

לדברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות דעות ה"א), כח הסביבה והחברה שהאדם נמצא בה, הוא גורם מכריע המשפיע על חייו. לפיכך, על האדם להשתדל בכל יכולתו להימצא בסביבה טובה. וזו לשונו הזהב: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע' (משלי יג, כ), ואומר 'אשרי האיש' וגו' (תהלים א, א). וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי כענין שנאמר 'ישב בדד וידום' (איכה ג, כח). ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים".

זו הסיבה, לדעת הגאון רבי יצחק מורסיא זצ"ל בספרו "דברי יצחק" (פרשת יתרו), שיתרו עזב את מדין וטרח ובא למחנה ישראל במדבר. לכאורה, היה יכול לשוב בתשובה ולהישאר בביתו? אלא שיתרו הכיר בהשפעתה ההרסנית של הסביבה, והבין כי אם ישאר בקרב אנשי מדין עובדי העבודה הזרה, ללא חברה תומכת וללא מנהיג רוחני, יקשה עליו להמשיך לאחוז בדרך הנכונה. וכבר מצינו בימי ראשית העולם, שאשור ידע יסוד זה, כמו שנאמר "מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה" (בראשית י, יא), וכתב רש"י: "כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם". הוא הסיק כי כדי לשמור על חינוך בניו, עליו להקריב קרבן גדול – לעזוב חיים מבוססים ולהתחיל הכל מחדש במקום אחר, טוב יותר.

רמז יפה בענין זה כתב רבנו יוסף חיים זצ"ל בספרו "בן יהוידע" (יומא ל"ח ע"א), שהאותיות שאחרי "רשע" הם "שתף". ללמדך שהמתחבר לרשע הופך להיות שותפו.