איך אוהבים את הקב"ה כשהלב אטום? מקבץ עצות לחידוש האהבה

אחת המצוות בתורה, היא המצוה לאהוב את הקב"ה. יש לזה בספרים כל מיני מקורות יפים ופיוטיים, עד כמה צריך לשגות באהבת הבורא, יש לזה גם משלים נפלאים (לדוגמא: מגילת שיר השירים), ולמרבה השמחה זו אהבה דו סיטרית וגם הקב"ה אוהב אותנו, קידש אותנו כעם במעמד הר סיני, פעמיים ביום אנו מיחדים את שמו באמירת 'שמע ישראל', השם אחד, אח"ד בגימטריה אהבה, ורגע לפני, אנו מסיימים את הברכה שהוא בוחר בנו, באהבה. וזו מצות עשה שחיובה תמידי, לאהוב את הבורא יתברך.

אבל צריך להבין כאן משהו בסיסי. והמפרשים כבר שואלים את זה. איך ניתן לצוות על הלב? הרי אנו יודעים היטב שלא ניתן לצוות את הלב לאהוב מישהו, או משהו. אי אפשר לכפות אהבה, ולכן זו מצוה שטעונה ביאור.

השאלה מתעצמת במיוחד בגלל היסוד המובא בספר אור שמח (בהלכות תלמוד תורה), שגם הפַּחוּת שבפחותים יכול לקיים כל מצוה בתורה, ולא תיתכן מצוה שרק אדם בעל דרגה ומעלה יוכל לקיים, ולכן לא ציותה התורה בפירוש על המידות, שלא שייך לצוות על האדם להיות עניו וכד', אלא הציווי הוא תמיד על פעולה או מחשבה שכל אחד יוכל לקיים ברגע נתון. ואם כן, גם מצות אהבת ה' אמורה להיות אפשרית לקיום בכל רגע. וצריך להבין איך עושים את זה בדיוק…

אז באמת בפוסקים ובמפרשים מבואר שיש באהבת ה' דרגות ורבדים רבים, ואכן לא תמיד אפשר להגיע ברגע נתון לדרגות הגבוהות, אבל מטרתנו בחיים להתעלות ולהגיע לדרגות יותר פנימיות וכנות של אהבת הבורא לפי כוחות נפשנו, ואם האדם מחפש עצות ועושה בעקביות פעולות כדי להתעלות ולגרום לאהבה להתישב בלב גם בדרגות היותר איכותיות, הרי שגם עשיית פעולות אלה נכללות בציווי: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". ישתבח שמו. אז יש תקוה. מנסים לעורר את האהבה, וזה עצמו המצוה. ויש בזה כמה עצות שרבותינו נתנו לנו כדי לקיים את מצות אהבת השם. אנסה למנות, בקצרה, 9 עצות שכתובות בספרים, איך לנסות להגיע לאהבת השם, ובכך לקיים מצות אהבת השם.

1. להתבונן בעולם (רמב"ם פ"ב מהלכות יסודי התורה).

2. להתבונן בתורה (רמב"ם בספר המצוות, 'שם עולם לחפץ חיים פרק י"ב).

3. להתבונן בחסדי ה' עלינו (סמ"ג, וכן כתוב בחובות הלבבות).

4. להתפלל לזכות להגיע לאהבת השם (וכבר תיקנו רבותינו בברכת אהבה רבה 'ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך').

5. ללמוד מהמשל, שהוא רגש האהבה בין איש לאשה, וממנו להקיש גם על רגש אהבת ה' (ראשית חכמה פ"ה, ורמב"ם פ"י מהל' תשובה).

6. לזכור שהשם יתברך אוהב אותנו ורוצה את התרצותנו לפניו (שפת אמת, דברים תרס"א-תרס"ג ד"ה ספר משנה תורה).

7. להציף את הקשיים שעוברים עלינו, ובשום אופן לא להדחיק אותם, שאז זה פוגע באהבה ובקשר עם הקב"ה, אלא לדבר עליהם עם השם יתברך, כדבר איש אל רעהו, פשוט לומר אותם לקב"ה, ולנסות להשיב אל ליבו שהכל לטובה – גם אם אינו מבין (מסילת ישרים פרק י"ט).

8. לחפש נקודות טובות, לעצמי, בעצמי, לא רק כידיעה אלא בעבודה יומיומית, לומר כמה דברים טובים שעשיתי, ושזה לא מובן מאליו. להודות על זה, לתת לעצמי טפיחה על השכם על זה. זה לא גאוה, זה כלי הכרחי למודעות ולקשר (על פי ליקו"ה הל' השכמת הבקר א').

9. לא לעשות קביעות מעניני הבל גשמיים של עונג ובקשת כבוד, שאז מבטלים את אהבתו (ביאור הלכה, סי' א' בשם ספר החינוך).

אני מניח שאתם מכירים את העצות, לפחות את חלקן, ומשתדלים ליישם אותן. מי שלא, מוזמן לעשות 'עבודה' מכל אחת מהעצות הנפלאות הללו, ללמוד אותן בעיון, ולנסות לעלות בסולם היקר הזה של אהבת השם.

אבל עדיין, ארשה לעצמי לשאול שאלה קשה. עד כמה אנחנו באמת מצליחים לחיות את זה? עד כמה אנחנו באמת מרגישים את האהבה? שולחן העבודה שלנו מלא בסיפורים של צרות ובעיות, אסונות ומחלות, הלב אטום, והאהבה הפכה למושג תאורטי שניתן לדבר עליו, אבל קשה, באמת קשה לחיות אותו.

אז בנקודה הזאת, אני חושב שלנו, בעלי התשובה, יש משהו שמייחד אותנו. הקשר שלנו עם הקב"ה, לפחות בתחילת התשובה, לא היה קשר של כפיה או חיוב חיצוני. אם הוא היה כזה, מסתבר שלא היינו מפתחים אותו ומקדמים אותו. הוא התחיל כקשר של אהבה. אהבה אינטימית ומיוחדת, מורגשת וחוויתית. אין לזה הסבר מדעי, וקשה לשים את האצבע על רגע מסוים או סיבות מסוימות שהובילו לכך. כנראה זו איזו זכות אבות מופלאה, הקב"ה פתח לנו פתח והאיר לנו אור מיוחד, אור אינטימי של אהבה. בעלי התשובה יודעים על מה אני מדבר. כולנו הרגשנו את זה. אולי לא ידענו אז הרבה הלכות, ואולי היינו קצת מדומיינים, אולי לא הצלחנו לקחת את זה בצורה מאוזנת, ואולי היו עוד אלף נפילות בדרך. אבל זה היה דבר אמיתי. הרגשנו את אהבת השם.

בזמן אמת לא הגדרנו לעצמנו ככה את הדברים. אבל זה גרם לנו לשנות את אורחות חיינו, לשבור הרגלים ומקובעויות, להיכנס לעולם אחר, לא נוח ולא מוכר, עם חברה אחרת בעלת מליון קודים תרבותיים שונים, זה לא קל, והכח לכל השינוי הזה, שינוי זהות עם תופעות לוואי כה רבות, היה בזכות הרגעים האלה שבהם חשנו את אהבת השם. הרגעים האלה הפכו אותנו ל'חולי אהבה'.

העולם לא מבין אותנו. לא העולם החילוני אותו עזבנו, שמסתכל עלינו בחמלה. גם לא העולם אליו נכנסנו. גם להם יש מקובעויות משלהם, ממוסדות, ההתלהבות שלנו מוזרה להם, אולי בצדק. אפילו הילדים שלנו לא מבינים אותנו. קוראים לנו 'בעלי תשובה מתלהבים'. זה ניכר. קולטים עלינו, שלא הצלחנו לאזן את האורות האלה לחיי שיגרה נורמלים ויציבים. אנחנו באורות גבוהים. גם אנחנו לא מבינים את עצמנו. וזה בסדר. ככה אנחנו. מתלהבים. מומלץ לשמוע, את השיר של עדי רן, "אני אוהב את הקב"ה", כדי להבין את ההקשר של המאמר. ויש עוד דוגמאות רבות כל כך. מי שלא בעל תשובה – פשוט לא מדבר ככה.

לי לקח זמן להבין שלא כולם ככה. לא כולם זכו לזה. אני לא אומר את זה ממקום מתנשא. אודה על האמת: גם אני כבר לא זוכה לזה. בטח שלא בכאלה עוצמות. אין ספק שזה חסד ה' על טבעי, בזכות איזה זכות-אבות נסתרת ולא בדין. זו מתנה שהקב"ה נתן לנו כדי שנצליח לעזוב את עולמנו הקודם. שנצליח למסור נפש ולעשות את הלא יאומן, לחזור בתשובה.

לא כל מסירות נפש היא רצויה

למרות רצוני העז לסיים את המאמר בטוב, זה המקום בו אני חייב לסייג, ולהרוס את האידיליה לבעלי התשובה הצעירים שבינינו. יש פרשה בתורה על אנשים יקרים שגם הם מסרו נפש למען השם. התורה קוראת להם: 'מעפילים'. הם הבינו, אחרי גזירת המרגלים הנוראה במדבר, שרצון השם האמיתי הוא שהם יכנסו לארץ ישראל, ולכן הם עשו תשובה, על פי כל גדריה: וידוי, חרטה, וקבלה לעתיד, וקיבלו על עצמם למסור נפש כדי לעשות רצון השם האמיתי, ומייד החלו בתשובת המשקל, והחלו להיכנס לארץ. המשך חכמה (בפרשת ואתחנן) כך מסביר את חטאם. שהם בכלל רצו לתקן, בחינת: 'כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה – חוץ מצא', בחינת בת הקול שאמרה 'שובו בנים שובבים – חוץ מאחר', הם הבינו שכאן הם צריכים למסור נפש.

והלקח העגום, שלא כל מסירות נפש רצויה לפני השם יתברך. המעפילים עברו על דבר ה' ולכן לא הצליחו (שזה כלל נכון בכל מצב), וכך גם כל מי שיזלזל בגדרי ההשתדלות הטבעיים. מי שלא שם מעקה לגגו, למרות רוב צדיקותו ורוב בטחונו בבורא, ולמרות שבאמת הכל משמים והכל מושגח בהשגחה פרטית, והכל גם לטובה, אבל למרות כל זאת – הוא בבעיה.

את המנוע של ההתלהבות צריך לקחת, צריך לנסות לשמר, אבל צריך להכניס לגדרים של חיי תורה. צריך 'בשר' של לימוד, להבין הלכות, מי נגד מי, מה עיקר ומה טפל, מה דאורייתא ומה דרבנן, מה דקדוק וחומרא ומה חסידות. רק כך אפשר לאורך זמן לדעת לאזן את דרכנו, לא על פי הבנת שגויות מסיפורי צדיקים ומסירות נפש על עניני חסידות שגורמים לנזק עצום לסובבים אותנו. הבנת חובותינו, חובת ההשתדלות שלנו בכל תחום. תחום הנאות הגוף, תחום ההשקעה בשלום הבית, תחום ההשקעה בחינוך הילדים. יש בזה הרבה ללמוד, יש בזה הרבה לקבל, הדרכה שמתאימה לנו.

היה כל כך נחמד אילו היינו יכולים להיות 'פרילנסרים' בדת, לעסוק בקירוב, להיות כזה מן 'סבא קדישא' חביב שרק מקרב רחוקים, זוכה למבטי הערצה מחילונים וחילוניות מתקרבים, שיעריצו את ציטוטי מסכת אבות, חכמת התורה, סיפורי הניסים וההשגחה. איזה פוזה מתוקה. "פוזה ד'קדושה". בלי עול תשלומים ושכר דירה, בלי טיטולים וכינים של ילדים, בלי מריבות עם בן/בת הזוג, בלי מוסדות חינוך עם ועדות קבלה ותקנונים חיצוניים מעצבנים, בלי כל הדברים הטכניים המעצבנים האלה שהולכים וממלאים את יומנו.

אבל כנראה שזה בלתי נמנע. את האורות הגבוהים צריך ללמוד איך מתעלים לחיי שיגרה. שיגרה מלאת נסיונות. ודוקא ההליכה במסלול הזה מביאה את ההתעלות האמיתית. היא לא כל כך נוצצת וזוהרת. יש בה מצבים 'בלתי-רוחניים' בעליל, על פי כל קנה מידה. אבל זו כנראה הדרך להגיע לרוחניות היהודית האמיתית והאותנטית.

יש משהו מנחם בידיעה שאין כאן כשלונות אישיים שלי שגרמו לי לסטות מהאוטופיה של 'אהבה תמידית' עם בורא העולם. הכשלים הם מובנים, הם בלתי נמנעים. הנסיונות, טירדות החיים, וגם העובדה שהאהבה האוטופית עוברת קשיים בדרך. אנחנו בארגון 'מענה' מיעצים לאנשים מקשת די רחבה של הספקטרום החברתי היהודי, ואנחנו רואים את זה כל פעם מחדש, כמה רחב המכנה המשותף, כמה הצרות והאתגרים דומים אצל כולם. לא משנה מאיפה באת ולאן הגעת, איזה חסידות אתה, או איזה מגזר אתה משתייך. אין מי שמבוטח מזה. זה מגיע אחרי כמה שנים, וזה לא כשל נקודתי, ולכן לא צריך לחפש כאן אשמים. זה המהלך. הוא שוחק, הוא מאתגר, וכדי לצלוח אותו חייבים למלא את המצברים באהבה. גם בהמשך. לא לנוח על זרי הדפנה (הקוצניים) של הסטטוס: "בעל תשובה", אלא לחדש את זה, לחפש את האהבה הזו, שבלעדיה לא יכול להיות כח לכל השאר. צריך לחזור לעצות שמנינו קודם, להתפלל על זה, להתבודד על זה, להתבונן, להציף קשיים, הכל, רק לעורר את האהבה. אם תעירו ואם תעוררו את האהבה. לכאלה שיש להם קהילה מלידה, מחייבים חיצוניים לרוב וזה עולמם ותבנית נוף מולדתם, הדיבורים היפים על אהבה יכולים להיות בונוס מתוק, אבל לנו, בעלי התשובה, זה לא מותרות, אלא זה המחייב, זה המחייה, בגלל זה אנחנו פה, ולכן כל כח קריטי והכרחי שלא נתייאש מזה. אסור לנו. בשום אופן לא לתת לקרב ההישרדות של החיים לטמטם אותנו ולהשכיח מאיתנו את הדבר היקר ביותר בעולם. להשקיע באהבה.

LOVE LOVE LOVE.

זה כל הסיפור.

בהצלחה!

פורסם באתר מענה