האבא נוצרי, האמא מוסלמית – והבת יהודייה; סיפור חייה של ליאן נעם משה

להיות בת יהודייה לאמא מוסלמית מלבנון ולאבא נוצרי – זה לא דבר הכי פשוט שבעולם, אך לליאן נעם משה אין תלונות. השתלשלות האירועים המרתקת בחיפוש אחר האלוקים שלה, מתחילה אי שם בשני עולמות חצויים: בין כתלי המסגד שעל אמונתו התחנכה אמה, ובין האמונה הנוצרית שעליה גדל אביה.

אמה, זינב, הגיעה לארץ לאחר שיועדה לחתן מוסלמי נכה, שמבוגר ממנה בכמה שנים טובות. בבית לא היה כסף, וההורים הסכימו להצעת השידוך כדי להקל על הוצאות המשפחה. אז הבזיק במוחה הרעיון: 'אלך לעבוד בישראל, ואת הכסף שארוויח אתן לאבא שלי, כדי שיירד מהצעת השידוך המעליבה הזו".

בארץ הכירה את בעלה – ערבי נוצרי שגדול ממנה בעשרים שנה. השניים שכרו דירה קטנה בקריית שמונה, הביאו לעולם שלושה ילדים – ליאן נעם, אור ואלי – אך דרכיהם נפרדו בשנת 2010. היה ברור שללבנון זינב לא יכולה לשוב, ולמרות הקושי, היא נשארה כאן והמשיכה לגדל לבד את ילדיה.

בקטנותה, ליאן נעם אמנם לא ביקרה במסגד, אבל זינב כן ניסתה ללמד אותה להתפלל בבית. "אמא מגיעה מבית דתי אדוק בלבנון, שבו מאוד מקפידים על התפילות. אז כן, זה היה לה חשוב שאדע להתפלל", היא משחזרת.

אך התפילה ההיא שמלמלה בין דפי הקוראן – לא חלחלה פנימה. "אמרתי את המילים מהפה לחוץ, אבל לא הבנתי מה אני אומרת ובטח שלא התחברתי. זה לא עשה לי כלום בלב".

"הסבל בבית הספר היה רק מבחן מה', שבדק עד כמה אני ראויה להיות יהודייה"

התפנית החדה התרחשה כאשר הגיעה משה לבית הספר היסודי. שם עלה הרצון להתפלל – הפעם מתוכה. "הרגשתי שאני רוצה להתפלל, אבל לא ממש ידעתי אל מי. אבא שלי אמר לי שאני נוצרייה, אמא שלי אמרה שאני מוסלמית – אם אני גם ככה וגם ככה, איך אני אתפלל? זה קצת בלבל אותי, אבל אז החלטתי שאני אתפלל בכל זאת, והאמנתי שה' יקבל את התפילה שלי כמו שהיא".

מדהים שאלו היו המחשבות שלך בגיל כל כך צעיר. ומה הרגשת, כשהתפללת אז במילים שלך?

"זה היה הרגע שבו גיליתי שיש אלוקים, ואהבתי אותו מהרגע הראשון שהבנתי שהוא קיים בתוכי. תמיד דיברתי אליו, ותמיד שיתפתי אותו במה שקורה בחיי".

במה למשל?

"למשל, בעובדה שסבלתי מאד בבית הספר. ילדים זה עם אכזר שלא תמיד יודע לקבל את השונה, והיו פוגעים בי על ימין ועל שמאל בשמות גנאי. למדה איתי ילדה נוספת, שגם עליה היו צוחקים על כך שהיא שמנה, והיה לי קשה מאד לשמוע את הדברים האלה. כבר אז הייתי מתפללת ומבקשת שיהיה שלום, שלא יהיו בעיות בין נוצרים לערבים וליהודים, כי כולנו בני אדם וכולנו צריכים לאהוב ולכבד אחד את השני. היום, במבט לאחור, אני מבינה שהכל היה ניסיון מהקב"ה, מבחן שלו שנועד לבדוק עד כמה אני ראויה להיות יהודייה, גם כשקשה ולא הולך לי".

ועם מחשבות כאלה שמתרוצצות במוחה כבר מגיל כזה, מה הפלא שבלקסיקון שלה כאדם בוגר –המילה 'קשה' לא קיימת?! "אני לא אומרת הרבה את המילה קשה, כי אני מאמינה שאין ניסיון שקיבלתי מה', שאני לא יכולה להתמודד אתו", היא אומרת.

אבל אין ספק, שהקב"ה הקדים תרופה למכה ושלח לה את פרלה ושלום יפרח – שכניה היקרים, שאותם היא מכנה בשם 'סבא' ו'סבתא' - ולא בכדי. "הם הכירו את הסיפור של אמא שלי, ולא שפטו אותה. להפך, קיבלו אותה כמו בת, ואותי כמו הנכדה שלהם", מספרת משה. "בשבילי הם הסבא והסבתא שלי, ואם תשאלי אותם מי הנכדים שלכם, הם יגידו לך ליאן, אור ואלי. האהבה שאנחנו מקבלים אצלם היא גדולה מאד, וזה היה ככה תמיד. רואים את האכפתיות ואת הדאגה בעיניים שלהם. הם אף פעם לא ניסו לשנות אותי. גם אם לא הייתי מתגיירת, הייתי נשארת ה'נכדה' שלהם. הם גידלו אותי, ומגדלים אותי עד היום – גם מבחינה אמונית".

"כל זה בזכות אמא שלי, וזה לא מובן מאליו בעיני"

אחד הדברים שהכי דיברו אליה אצל בני הזוג יפרח, היה שולחן השבת והסעודות המשפחתיות אליהן הוזמנו. "את ערבי שישי אני זוכרת הכי הרבה. סבא עשה קידוש, וכולנו התרגשנו מאד. הייתה שמחה גדולה מאד בבית, ואחרי הקידוש, סבתא פרלה הגישה את הדגים ואת הסלטים, והשולחן היה מלא בכל טוב".

האהבה ומאור הפנים להם זכתה ליאן נעם בבית משפחת יפרח, היו "הקש ששבר את גב הגמל". "תמיד הרגשתי משהו מיוחד בפנים כלפי היהדות, אבל לא ממש ידעתי מה עושים עם זה ולאן פונים. כשהבנתי שיש מושג כזה של החלפת הדת שעמה נולדת, ושאני כן יכולה להיות יהודייה – התייעצתי עם סבא וסבתא לגבי הרעיון.

"בזכות הדברים ששמעתי על הדת היהודית וראיתי אצלם, הבנתי שאני רוצה להיות יהודייה. כששיתפתי אותם ברחשי לבי, הם הדריכו מה צריך לעשות, אבל גם הזהירו אותי שעם היהדות אי אפשר לשחק. 'או שאת רוצה להיות יהודייה, או להישאר מה שאת. אי אפשר גם וגם', אמרו לי. החלטתי ללכת על זה עד הסוף, כי ידעתי ששם נמצאת האמת שלי, ולא רציתי לשקר לעצמי".

ממתי בעצם הבנת את זה?

"מאז שאני זוכרת את עצמי ה'בוגרת', הייתי צמה ביום כיפור לבד בחדר שלי, אף על פי שבסלון דלקה הטלוויזיה וכולם אכלו כרגיל. זה בער לי בפנים, ולא יכולתי שלא לעשות עם הרצון הזה שום דבר".

ומשום שהייתה בטוחה שיהודי כל היום יושב בבית הכנסת ומתפלל, החלה לקרוא את התנ"ך מבית ספר מתחילתו ועד סופו, כי "חשבתי שזה מה שעושים. כשראיתי שאני לא מצליחה לגמור את כל התנ"ך, הייתי מאוכזבת וביקשתי מה' שיסלח לי".

לפני שנה עברה משה את תהליך הגיור בליוויה של הרבנית גיטל אחיאני ("הרבנית הכי מדהימה בעולם") שקיימה עבורה טקס הפרשת חלה מרגש, ובו הודתה משה על תהליך הגיור שהסתיים, ועל הזכות להיקרא סוף סוף 'יהודייה'. ואמנם ההתמודדות נמשכת – אך הפעם יש לה כלים משמעותיים, כמו התפילה למשל, שבלעדיה זה לא היה אותו דבר.

איך ההורים שלך הגיבו לרצון הזה שלך להפוך ליהודייה?

"זה מעניין, כי כשהבנתי שאני רוצה להיות יהודייה – כולם אמרו לי: 'תשמעי, את לא יכולה לגור עם אמא שלך בבית שהוא לא כשר', אבל אני ידעתי שלפני הכל, יש לי מצוות כיבוד אב ואם. אני לא יכולה לפגוע באמא שלי, שעשתה ועדיין עושה המון בשבילי. חזיר גם ככה לא נכנס לבית שלנו אף פעם, אבל למזלי היא הכשירה את המטבח והלכה איתי עד הסוף. כשאני הולכת לבית כנסת ביום שישי – אני חוזרת לבית עם שולחן שעליו מפה לבנה, מסודר וערוך, עם יין לקידוש. כל זה בזכות אמא שלי, וזה לא מובן מאליו בעיני".

מסר לעם ישראל: "הייתי רוצה שכל יהודי יעבור תהליך גיור, כדי להבין על מה אני מדברת"

לאביה לעומת זאת, היה לה קצת יותר קשה להיפתח ולשתף את הסוד, ולקח הרבה זמן עד שהחליטה לעשות את זה בכל זאת. "זה קרה לפני כמה חודשים. התקשרתי אליו וביקשתי שניפגש בבית קפה בראש פינה, כי אני רוצה לדבר אתו. בפגישה התנצלתי על כך שלא סיפרתי לו דבר עד עכשיו, ופתחתי את הכל. סיפרתי לו שעברתי תהליך גיור ושאני יהודייה עכשיו, ואמרתי לו שאני לא רוצה להמשיך להסתיר את זה, כי הוא חשוב לי ואני רוצה שהוא יהיה מעורב בחיי".

ואיך הוא הגיב?

"להפתעתי ולשמחתי, טוב מאד. הוא אמר לי: 'אם זה מה שטוב לך, אז זה מה שטוב גם לי, ומה שאת צריכה, אני פה בשבילך'. הייתי בשוק שהוא קיבל את זה ככה. אמרתי לו בצחוק: 'אבל אתה יודע שכשאני אתחתן, יהיו לך נכדים יהודים'. אבל הוא נשאר בעמדה שלו, ואמר: 'לא נורא. אני אוהב אותם גם כן'. זה היה בשבילי סוג של סימן מה', שהוא הולך איתי ומשגיח עלי, כי פחדתי מאד שזה ייגמר בפיצוץ".

ליאן נעם משה

לפני חודשים אחדים השתחררה ליאן נעם משירות לאומי בבית החולים 'זיו' בצפת, אך לא ממש מתכננת את העתיד. "אני מאמינה שהשם ישלח לי את מה שטוב לי, וייתן לי הכוונה לאיזה נתיב לפנות, ואיפה להשקיע את כוחותי".

 ואמנם כיום קל לה הרבה יותר לשאת את המשא, אבל הקשיים נותרו בעינם. קשיים מסוג אחר אמנם, אבל עדיין. "לפעמים קשה לי עם העובדה שאף אחת מהחברות שלי לא שומרת שבת, ואני הולכת לבית הכנסת לבד. מצד אחד אני יודעת שזו הדרך שלי, אבל מצד שני – חסרה לי חברה בגילי ובסגנון החיים שלי. זה לא פשוט לעבור ממנטליות אחת לאחרת, ולא פעם אני מוצאת את עצמי לבד בבית, אבל אני לא נבהלת כי אני יודעת שזו עבודה. מי הבטיח לי שיהיה קל? אף אחד.

"אני קוראת את 'איגרת הרמב"ן' פעם בשבוע, וזה עוזר לי להתמודד עם הקשיים באהבה ובעדינות, מתוך תפילה שהמצב הזה רק ילך וישתפר. יש סיבה למה זה קורה דווקא ככה, למרות שאני לא תמיד מבינה אותה. כי למרות הקושי והחושך שעוטף אותי לפעמים, אני מרגישה שמישהו נמצא איתי תמיד, ושיש סביבי הילה ששומרת עלי".

לסיום, משה מבקשת להעביר מסר חד משמעי לעם ישראל ואומרת: "כל מי שמדבר איתי קצת על הקשיים שלו, אני מחזקת אותו ואומרת לו שהוא צריך להעריך את המתנה הנפלאה הזו שהוא קיבל מה' – להיוולד יהודי. זו זכות גדולה שלא כולם מעריכים אותה, ורבים מתייחסים אליה כמובנת מאליה. אתה לא יכול פתאום להפוך מיהודי ללא יהודי, אבל מספיק שאתה לא לומד תורה ולא מתפלל – פספסת את העניין של היהדות, פספסת את המהות האמיתית שלך.

"הייתי רוצה שכל יהודי יעבור את תהליך הגיור, כדי להיקרא יהודי ולזכות בזה באמת. רק אז הייתם מרגישים את הניואנסים, ומבינים למה אני מתכוונת. אם היו מכניסים את החומר הזה לכיתות חילוניות, לא בקטע של מבחן אלא יותר כדי ללמד את הילדים על היהדות שלהם – זה היה הופך אותם לאנשים אחרים. חבל שיש אנשים שנקראים יהודים, אבל לא באמת מקפידים על מה שעושה אותך ליהודי".