"מיד לאחר התפילה, כאשר ביקשנו לצאת לירושלים, ניגש בחור צעיר אל הבן שלי"

שני חיי שרה (בראשית כ"ג, א')

כבר כתבה התורה "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", ולשם מה חזרה התורה וכתבה "שני חיי שרה"?

הסביר הגר"י קמינצקי זצ"ל שהסיבה לכך היא משום שהאנשים החלו לרנן שהעקידה היא זו שגרמה למיתתה של שרה; לולא זאת, אפשר והיתה חיה עוד שנים רבות. כנגד זה העידה התורה, "שני חיי שרה", כלומר, אלו הן השנים שנקצבו ונמדדו לה מראש, ובגלל העקידה לא הפסידה מאומה.

זה קורה פעמים לא מעטות אצל כל אחד מאתנו, כאשר מזדמנת לפנינו מצוה, אבל היצר הרע מנסה לשכנע אותנו שאם נעשנה, נפסיד משהו אחר. וצריכים להתחזק מאוד כנגדו, כי הציורים שהוא מצייר במוחנו, נדמים כדברים שיש בהם ממש, אולם יידע לו כל יהודי שפשוט אין דבר כזה. ממצוות לעולם לא מפסידים. יהיה מה שיהיה.

לקראת סיום התפילה היה הילד קצר-רוח

סיפר לי תלמיד חכם אחד שפעם בימי בין הזמנים סיכם עם בנו, שסיים זה עתה את הישיבה לצעירים ועבר לישיבה גדולה, להתפלל למחרת כוותיקין ולאחר התפילה ייסעו יחדיו לירושלים. "הילד כמובן השכים בזריזות רבה, אבל לקראת סיום התפילה היה קצר-רוח ולחץ עליי לצאת מבית הכנסת אחרי 'אשרי ובא לציון'. גם תירוץ היה בפיו: כדי שלא נאחר את ההסעה", סיפר האברך.

מיותר יהיה לציין שלא הסכמתי לדבריו ולא היתה לי הווא-אמינא לצאת מבית הכנסת לפני סיום התפילה. הֶיה בטוח, אמרתי לילד, שלא תרוויח מכך מאומה. להפסיד כמה 'אמן יהא שמיה רבא', ולצאת נישכר?! הַאֲמן באמונה שלימה שמי שנשאר עד סוף התפילה, רק מרוויח. אם תאמין בכך, לא יקשה עליך הדבר.

הילד נשאר. הרי לא היתה לו ברירה אחרת...

התפילה מגיעה לסיומה, והבן מתכונן כבר לצאת מבית הכנסת. לפתע ניגש אליו בחור צעיר ושואל אותו כמה שאלות. אני עמדתי מרחוק והמתנתי לסיומה של השיחה שהיתה קצרה מאוד.

מיד לאחר הפרידה מהבחור, מתקרב אליי הבן במהירות, ועל פניו הארה מיוחדת. "אבא, כמה צדקת! הקב"ה הוכיח לי באופן הברור ביותר שלא רק שלא מפסידים, אלא שהרווח הוא מיידי".

וסיפר לי כדלהלן:

רבותיי בישיבה לצעירים יעצו לי שלקראת המעבר לישיבה גדולה כדאי לקבוע חברותא עוד לפני תחילת ה'זמן', אבל למרות המאמצים הגדולים שהשקעתי בחיפוש אחר בחור שיתאים לי, לא הצלחתי למצוא חברותא כלבבי, והדבר ציער אותי מאוד.

הבחור שניגש אליי זה עתה למד בישיבה קטנה בעיר אחרת, אך מאן דהוא גילה את אוזנו שאני מחפש חברותא, וכיוון שגם הוא עסק בחיפוש דומה, ביקש לראותני ללא מתווכים, כדי לבדוק אם אני מתאים לו. הבחור דאג לברר את מקום מגוריי, וכנראה שהיו לו 'סוכנים' מצוינים, שגילו לו שהיום אני אמור להתפלל במניין הוותיקין, והוא טרח ובא להתפלל יחד איתי כדי לעמוד על אופיי, ותכנן את הדברים כך שאם יראה שאני מתאים לו, יקבע איתי חברותא.

המסקנה

ממשיך התלמיד חכם לספר: הבחור הלז עָקַב אחר בני במשך כל התפילה, ומאחר שראה שהוא ירא שמים, החליט לגשת אליו ולקבוע איתו חברותא ל'זמן' הבא. כתוצאה מכך, הגיע הבן שלי בעצמו למסקנה הפשוטה שאם היה יוצא מבית הכנסת לפני סיום התפילה, ה'עסקה' לא היתה יוצאת לפועל. ראשית, הבחור היה רואה שהבן 'ברח' מבית הכנסת, ויתכן שזה היה משנה לו את כל התמונה. שנית, אם היינו יוצאים לפני הסוף, לא היתה במציאות אפשרות לקבוע איתו, כי הוא - הבחור השני - נשאר עד סוף התפילה...

ומה קרה עם ההסעה? - גם היא 'המתינה' לנו. האוטובוס שהיה כבר מלא, יכול היה לצאת לדרך בלעדינו, אבל למרבה הפלא לא שעה הנהג לדרישת האנשים שלחצו עליו לנסוע, והמתין.

מקיום מצוה לא מפסידים.

לעולם.

מתוך סדרת הספרים "עלינו לשבח", מאת הרב יצחק זילברשטיין