איך אחנך את הילדים לאהבת תורה, כשאביהם אינו לומד תורה ביומיום?

שאלה: לאחר הרבה התלבטויות וחיבוטים בעלי בחר לצאת לעבוד. אני מכבדת את החלטתו ונותנת לו את מלוא הגיבוי, כפי שכתוב בחז"ל "אשה כשרה עושה רצון בעלה", למרות שזה לא קל בכלל בחברה שבה גדלתי. למזלי הורי הם אנשים מאירי פנים ולא מתערבים, כך שמכיוונם אין לי בעיות.

הבעיה שלי היא עם מוסדות החינוך.

הילדה שלי חוזרת מהגן ושרה "כשאבא שלי לומד אסור להפריע לו". ומה אעשה שאבא שלה לא לומד, ואסור להפריע לו מסיבות אחרות?... הבן שלי חוזר מהת"ת עם הודעה: "כל ילד יכתוב לרב'ה איזו מסכת אבא שלו לומד בכולל". נחמד מאוד.

האם הדברים האלו לא גורמים לילדים לתחושת זלזול באבא שלא הולך בתלם?

ולא רק זה, גם החינוך בכללותו.בגנים ובבתי הספר לבנות מספרים לילדות כל הזמן על אבא שלומד תורה. אומרים להן לא להפריע לאבא שלומד, להתפלל שאבא יצליח בלימוד, לעזור לאבא ללמוד וכו'. כיצד אמורה להרגיש ילדה שאביה לא לומד כשהיא שומעת את כל הדיבורים הללו? גם בתלמודי התורה מספרים לילדים כל הזמן סיפורים על התמדה עצומה, על התמסרות ללימוד, על שקיעות בלימוד וכו'. ילד ששומע סיפורים כאלו, כיצד הוא אמור להרגיש ביחס לאביו?

והאמת היא שהבעיה היא יותר עמוקה. איך אני עצמי אמורה לחנך את הילדים לאהבת תורה? אני רוצה שהם יהיו תלמידי חכמים. אבל האם חינוך הילד לאהבת התורה לא יגרום לו זלזול באביו? הרי אם הוא יבין שזה באמת הערך העליון לכאורה ממילא יתפתח בו זלזול כלפי אבא שלו, שלא נמצא בצמרת, ולא עושה מה שעושים אנשי המעמד העליון.

אני רוצה לשמור על מעמדו של בעלי יציב ואיתן. זה חיוני לבריאות הנפש של כל המשפחה, וזה המצב הבריא. הקדוש ברוך הוא שם את הגבר בראש המשפחה בלי קשר לכך אם הוא אברך או לא. אבל כאן אני נתקעת.

* * *

הקונפליקט נראה לכאורה בלתי פתיר, אבל האמת היא שהתשובה כתובה כבר בתוך השאלה.

השואלת כותבת בסוף דבריה משפט חכם ונכון מאוד: "הקדוש ברוך הוא שם את הגבר בראש המשפחה בלי קשר לכך אם הוא אברך או לא". למה היא מתכוונת באמרה שהקדוש ברוך הוא שם את הגבר בראש? לא שיש מצוה כזו, אלא שזו הצורה שהקב"ה הטביע בעולמו שבה חיי משפחה אמורים להתנהל.

העולם נברא על פי רצון ה', וכשהוא רוצה משהו זה מוטבע בטבע. אם הקב"ה רוצה שחיי משפחה יתנהלו באופן כזה שלבעל יהיה מעמד מכובד בביתו בלי קשר אם הוא אברך או לא, זה דבר טבעי שקיים בגנים של בני הבית.

כשאנחנו, כמבוגרים, רוצים לקבוע את ערכו של אדם בעינינו, אנו מתבוננים במעשיו ולפי זה קובעים את ערכו. אם הוא עושה מעשים חיוביים הוא חיובי ואם הוא עושה מעשים שליליים הוא שלילי. זה ציון הנובע מחשבון שכלי קר. וממילא - אם ללמוד זה טוב, מי שעושה זאת הוא טוב ומי שלא עושה זאת הוא לא טוב.

לעומת זאת, ילדים אינם מעריצים את אביהם לפי הבנתם במעשיו, אלא משום שאבא היא מציאות נערצת בעיני ילדיו. אין לנו מושג כמה דמות האב מרכזית בחייהם של ילדיו. ילד הוא יצור חסר ביטחון וחסר כח עמידה. הוא חייב משענת בחיים, והאב הוא המשענת הטבעית. הוא גדול, גבוה, חזק, בטוח בעצמו, לא נבהל מחתולה (!...) ולא בוכה אפילו כשהוא מקבל מכה.

ילד המקבל מאביו אהבת אב אמיתית – לא נכנס בכלל לתחום "כיצד אבא מנהל את חייו הרוחניים". זה מעבר לעולם שלו. זה לא שהוא לא מתבלבל מעובדות, אלא הן פשוט לא מעניינות אותו.

גם אם הוא יודע שתורה זה דבר גדול ונפלא, הוא שומע סיפורים בת"ת על גדולי עולם ומשתכנע שללמוד היטב זה דבר עצום, עדיין זה לא גורם לו לעשות את ההיקש המתבקש שאבא שלו לא מוצלח כי הוא לא כזה. ההערכה שלו לאביו לא נובעת ממעשיו של אביו אלא מעצם העובדה שהוא "אבא".

השואלת מציגה את העובדה שהילדה שומעת בגן את הגננת שרה: "כשאבא שלי לומד אסור להפריע לו". והיא שואלת כיצד היא אמורה לאכול את זה שאבא שלה מוזר ולא עושה את זה. התשובה היא שהילדה אינה עושה את החשבון המתבקש לכאורה: "רגע, אבא שלי לא לומד, אז מה קרה לו? הוא לא בסדר?" כלומר, היא עושה את החשבון הזה, כמובן, אבל ברמה הטכנית בלבד. היא שומעת שכל האבות לומדים (אמנם חלקם רק באופן רשמי, אבל את זה היא לא יודעת...), ורואה שאבא שלה לא, אז יש לה שאלה טכנית "מה קרה אצלנו". אבל זו לא שאלה של "אולי אבא לא בסדר", אלא "למה אבא עושה אחרת מכולם".

אבא הוא אבא, ומעמדו הטבעי המוערך בעיני הילד לא נתון לשינויים לפי המעשים שלו.

אם האשה תרגיש בנוח עם זה שבעלה בחר לעבוד את ה' בדרכו הוא, היא לא תסתבך כשהילד חוזר מהת"ת עם דף קשר המבקש מהאבא לדווח על לימודיו בכולל. היא תגיד לו בפשטות שאמנם אבא לא לומד בכולל, אבל נשאל אותו מה הוא לומד בערב וזה מה שנכתוב. היא תראה בזה בעיה טכנית, ולא בעיה מהותית שמסבכת את החיים. לבעיות טכניות תמיד יש פתרונות.

אבל האמת היא שבדורנו דור דעה בהמשך החיים השאלה אמורה כן להפריע. כשהילד מתבגר ושכלו מתפתח, הרבה פעמים הוא בודק את אביו במשקפיים ביקורתיות, ומחשב בהחלט את החשבונות הנ"ל.

ומה התשובה לזה?

זו בעיה, אבל היא בעיה כללית. גם כשהאב לומד, ואפילו אברך חשוב, עדיין הוא נתון להשוואות ולביקורת מבנו בן הטיפש עשרה. חלק נכבד מהבחורים בטוחים שהם הולכים להיות גדולי הדור הבא, לא כמו אבא שנתקע באמצע הדרך. הם יהיו מתמידים אמיתיים, לא כמו אבא שלפעמים טרוד בבעיות פרנסה. גם הרבה בנות בגיל הנעורים בטוחות שהן יותר חכמות מאימן, שהן לא תעשינה את הטעיויות החינוכיות שלה, שהן יותר תביננה את בנותיהן כשהן תהיינה נערות, וסתם כך הן תהיינה יותר מוצלחות...

הבעיה היא בעיה כללית, של מתיחת ביקורת מכיוון ילדים מתבגרים לכיוון הוריהם. הפתרון הוא לא להתרגש, ולא לעשות ענין מדיעותיהם של מתבגרים בלתי יציבים. כשיגדלו – יבינו. ומה שלא יעשה השכל יעשה הזמן.

עיקר הבעיה היא שאדם לא בטוח בעצמו ובדרכו. אם הוא אכול יסורי מצפון, כל דבר הכי קטן מערער אותו מהביטחון בצדקת דרכו ומוציא אותו משיווי משקלו. כל דמיון על רמז של ביקורת מבנו הצעיר גורמת לו לחשוב שאולי באמת הוא רשע. מקור הבעיה הוא לא הילד, אלא הוא בעצמו.

אדם שאינו רואה את עצמו כרשע ופסול, יכול להיות סמוך ובטוח שמעמדו בעיני ילדיו יציב ואיתן, על כל פנים לא פחות מאברכים בני גילו. אם הוא אבא טוב – הילדים מעריצים אותו על עצם העובדה שהוא אבא. (גם אם חלילה הוא לא אבא טוב הם מעריצים אותו, אבל אז זו כבר עלולה להיות בעיה...) ואם טוב לו עם עצמו – הם ירגישו זאת ויעריכו אותו בהתאם.

ואי אפשר לסיים את הדברים בנושא מבלי להזכיר, שישנם מצבים שיש לשקול מעבר דירה. ישנם מקומות שבהם כל התושבים מאוד דומים זה לזה באורח חייהם ומי שקצת שונה מהסטנדרט מרגיש רע מאוד. לפעמים באמת לא כדאי לגור במקום כזה.

קשה להיות שונה בחברה כל כך אחידה. קשה להיכנס לבית הכנסת ולשמוע שכולם דנים רק על בעיות של אברכים. קשה לאשה לרדת עם השכנות לגינה ולשמוע מהן כל הזמן על מסלול חיים שנע סביב הכולל של הבעל. מי שמרגיש שהשוני קשה לו והוא מפתח בטן מלאה על כל מי שמסביבו, שישקול היטב אם לא כדאי לעבור דירה לחברה פתוחה יותר לסגנונות נוספים ומלחיצה פחות.

לא תמיד הדבר אפשרי, ולא תמיד הילדים בשלים לספוג את הטלטול. אם הדבר לא אפשרי, פירוש הדבר שהקב"ה מעוניין שהאדם ישאר במקומו ויתמודד. הקב"ה לא נותן נסיונות בלתי אפשריים, ואם זה מה שעל האדם לעשות מסתבר שאם יעמיק לחשוב יראה שההתמודדות בהחלט אפשרית. אבל אם המעבר מתאפשר, והאדם ממשיך לסבול רק בגלל עצלות וקיבעון, חבל מאוד.

מבואר בגמרא (ב"מ ע"ד:), שאחד מאלה שצועקים ואינם נענים הוא מי "דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא" (שרע לו במקומו ואינו עובר לעיר אחרת). ומבואר שם ברש"י שהסיבה שאינו נענה היא משום שיכול לעזור לעצמו ואינו עוזר.

כוונת רש"י היא, שלפעמים הקב"ה עוזר לאדם על ידי שהוא נותן לו את האפשרויות לעזור לעצמו, ומי שמתעלם מהאפשרויות שלו להצליח הוא זה שהורס את החיים של עצמו, ושלא יצפה שיעזרו לו.

כמובן, אין צורך להזכיר, שיש להקפיד על מגורים במקום שיש בו יראת שמים.