אם ששכחה את בתה באוטו בפוסט מרגש: "כמעט איבדתי את בתי"

פוסט שנתקלנו בו בפייסבוק, של אמא ששכחה את בתה באוטו אך נזכרה רגע לפני שזה היה חלילה מאוחר מדי - הצליח לרגש אותנו. וכך כותבת האם, נועה ילון-לואי: 

"כמעט. שכחתי את הבת שלי באוטו היום. כמעט קרה לנו אסון, וכמעט איבדתי היום את נעמי שלי. ליום הולדת 11 חודשים ושבוע. רגע אחד של טמטום, זה כל מה שצריך. שכחתי את הבת שלי באוטו היום, ביום החם והלוהט הזה. שכחתי את הבת שלי באוטו!!! אז לכל מי שתוהה או רגיל לסמן לעצמו באיזה צ'קליסט מפוקפק, כדי להרגיע את מצפונו שלו זה לא יקרה - אני לא הגבר הזה הסטריאוטיפי המנותק שמיהר למשרד. אני לא וורקוהוליק שלא סופר את ילדיו. לא הייתי בווצאפ, לא דיברתי בטלפון, לא התעסקתי עם המכשיר ואפילו לא עם הרדיו. 

"אבל כמעט איבדתי היום את הבת שלי!!!

"ואת מי מעניינת בכלל רשימת הקטלוגים החלולה הזו? היינו רק היא ואני באוטו והייתי עסוקה בנהיגה ולהגיע לאסוף את ילדיי. והתיק וגם הטלפון נשארו באוטו כמו תמיד, אז לא היה מועיל כאן הטיפ של להשאיר ליד הסלקל. עוד סטריאוטיפ נפל. לא באמת אכפת לי מהמכשיר או מהתיק. שכחתי את הבת שלי היום באוטו. 

"מעולם לא יצאתי בהצהרה שזה לא יכול לקרות לי. לצערי, תמיד חשבתי שבנסיבות מאוד מסוימות זה יכול לקרות לכל אחד. אז לכל אסון יש את הפרטים המאוד מסוימים שלו, וגם כאן היה את מה שהוביל למה שיכל היה להיגמר קטסטרופלי - ועל זה אני רוצה לדבר. כי זה המכנה המשותף למיטב הבנתי, ולצערי הרב - כי That’s all it takes, Just this once.

אז יצאתי באיחור של כמעט 10 דקות, לאסוף את הילדים מבית הספר והגן. זה כמעט לא קורה. נעמי תמיד נוסעת על ידי, כי היא שונאת נסיעות. וכך יש לנו קשר, אני מלטפת אותה או נותנת לה יד או סתם שרה לה. אז היום הסלקל היה מאחור, כי כולנו היינו אתמול בטיול ולא הספקתי להחזיר אותו קדימה ולא רציתי לאחר עוד. 

"והיום נעמי גם הייתה שקטה ונרדמה באוטו בנסיעה הקצרצרה הזו. הבנתי שאם כבר אני מאחרת כל כך, והיא נרדמה - אוכל להגיע קרוב לשער ופשוט אגיד ליובל שיבוא ויקרא בדרך לאביגיל ומעיין, וכך לא אצא מהאוטו בכלל ונעמי תישאר איתי לנוח במזגן".

אלא שכשהגיעה לבית הספר של הילדים, פקק גדול קידם את פניה וכל תכניותיה נגנזו. "לא יכולתי לעצור בשער כפי שתפרתי לי בראש. הם בכלל לא יכולים לראות שהגעתי, מרוב מכוניות עומדות. חשבתי לי שהנה, יש חנייה פנויה. אחנה ואבקש ממישהו לקרוא לילדים. כבר עשיתי את זה לא פעם כשנעמי נרדמה, ושנים קודם כשאביגיל נרדמה באוטו... ואז, בלי שום הסבר או תפנית שאני יכולה להיזכר בה - פשוט ירדתי מהאוטו ושכחתי אותה בפנים. לעשר שניות. אבל עשר שניות שיכלו להתארך לעשרים דקות, והיא יכלה למות בכבשן. 

"עשר שניות שהספקתי בהן להתרחק שני צעדים מהאוטו, ולחשוב לעצמי - 'איזה חום נוראי. אסור להיות בחוץ במזג אוויר כזה. צריך לחזור מיד למזגן ולשתות הרבה'. בינתיים הבת שלי בחום הנוראי הזה, סגורה באוטו!!! ובעודי חושבת על החום, שלח אליי אלוקים מלאך בשם הראל זיסוביץ', ששאל אותי בחיוכו המתוק - איפה נעמי? והוא זכה לענן של ספרינט במקום לתשובה". 

למרבה המזל, האוטו לא הספיק להתחמם עד כדי מצב שיסכן את התינוקת המתוקה שישנה בו. אבל דווקא על זה, האמא החכמה הזו בחרה לדבר: "אז באף יום אחר זה לא היה קורה, והיא תמיד על ידי ואי אפשר לשכוח והכל יפה - עד ש... יום אחד מישהו מזיז את הגבינה. ודברים הם לא בדיוק כמו בכל שאר הימים. הכל נטרף. וכאן צריך להיזהר, זה בדיוק הקרקע שאתה לא נזהר כי זה יוצא דופן, זה הרי בדרך כלל לא ככה. 

"אז אני קיבלתי פעם אחת את נעמי במתנה, כשנולדה. והיום שוב במתנה, בפעם השנייה - כי לא קרה כלום. אבל יכולתי עכשיו לחפור כאן, ובמקום זה להיות בדרך לבית חולים במקרה הטוב ומי שקורא כאן - יכול היה להיות בדרך לשבעה לנחם אותנו. כמעט איבדתי את הבת שלי היום, כי שכחתי אותה באוטו. 

"אני לוקחת את הכאפה והמתנה האלה כהזדמנות להתעורר ולזעזע את כל מי שעדיין חושב בטעות שזה לא יכול לקרות לו כי זה קורה רק לאנשים כאלה או אחרים שרחוקים אלף שנות אור מההורה שהוא. אם אתם יכולים ללמוד על חשבוני ולהימנע מקטסטרופות מיותרות - אשרינו. אבל תמצאו את המשהו הזה שימנע מהפעם המאוד יוצאת דופן ולא אופיינת לכם, להוביל לאסון שמאוד לא מתאים לכם".