הרב יצחק יוסף לפרשת נח: הספד ממרן הראשון לציון שליט"א

חבל על כל רגע

א. מובא במדרש (הובא בסידור השל"ה על הפסוק "אל תבטחו בנדיבים". וע' בילקוט שמעוני בראשית רמז מא), שכאשר הקדוש ברוך הוא ברא את אדם הראשון, הראה לו את כל הדורות העתידים לבוא, והנה ראה אדם הראשון שדוד המלך קצוב לו לחיות שלש שעות בלבד, וחס עליו, שאל את הקדוש ברוך הוא: של מי הנשמה הזו? השיב לו: זו נשמתו של דוד המלך שנגזר עליו שיהיה נפל, מיד לאחר שיוולד נגזר עליו למות, כך עלה במחשבה. המשיך ושאל אדם הראשון: כמה הם ימי שני חיי? אמר לו: אלף שנה. האם יש מתנה ברקיע? כן. אם כן, אני נותן לדוד המלך שבעים שנה מחיי. כתב שטר שהוא נותן שבעים שנה לדוד המלך, וחתמו עליו הקדוש ברוך הוא ומטטרון שר הפנים ואדם הראשון. כמובן שאין זה כפשוטו, אלו מושגים רוחניים.

והנה כשהגיע אדם הראשון לגיל תשע מאות ושלשים שנה, בא הקדוש ברוך הוא ליטול את נשמתו, טען אדם הראשון: אבל מגיע לי לחיות אלף שנה. הראה לו הקדוש ברוך הוא את השטר והחתימות, אמר לו: עתיד לצאת ממך אדם גדול שידור ויקיים, ומי הוא? יעקב, שנאמר וידר יעקב נדר לאמר וכו', ואתה לא תקיים את מה שהתחייבת?! הסכים לזה ונפטר.

וצריך להבין, מדוע מתחילה הסכים לכך אדם הראשון, ולבסוף חזר בו, והלא אפילו אדם פשוט מקיים מה שהוא מתחייב, וכל שכן אדם הראשון, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, אין לנו השגה באמת מי היה אדם הראשון, חז"ל אומרים (בסנהדרין נט:) שהיה מיסב בגן עדן, ומלאכי השרת היו צולים לו בשר ומסננים לו יין. ואמרו במדרש (בראשית רבה ח, י), שמלאכי השרת טעו בו וביקשו לומר לפניו "קדוש", עד שהקדוש ברוך הוא הפיל עליו תרדמה, וידעו שהוא אדם. ועוד אמרו חז"ל (בבא בתרא נח.), שאפילו לאחר שחטא אדם הראשון ולאחר פטירתו, העיד רבי בנאה שראה את שני עקביו והיו כשני גלגלי חמה. אם כן איך חשב אדם הראשון לחזור בו? ובפרט שאדם הראשון תרם מעצמו לדוד המלך, ואף אחד לא שכנע אותו לתרום.

ההסבר הוא, אדם הראשון חתם ביום שנברא, ועדיין לא ידע להעריך את ערך החיים כמה הם חשובים, כמה מצוות וחסדים אדם יכול לעשות בימי חייו, כמה תורה הוא יכול ללמוד, כמה נחת רוח יש לבורא יתברך בכל מעשה טוב שהוא עושה ובכל מצוה שהוא מקיים. ולכן חבל לו על כל יום שהוא יכול לגרום בו נחת רוח לבורא. ועם כל הכבוד לדוד, אבל ברוחניות אדם צריך לומר על עצמו: 'חייך קודמים'. ואילו ידעתי כמה ערך החיים לא הייתי חותם שבעים שנה מתנה לדוד המלך. והרי זה כמו מקח טעות. ולכן רצה לחזור בו, כדי לנצל עוד הזדמנות לעסוק בתורה ובמצוות ובמעשים טובים.

רגע של יהודי

ב. כמה פעמים שאלו אותנו על אנשים מסכנים שהם חולים סופניים לא עלינו, והם שוכבים בבית חולים עם יסורים קשים, האם מותר להפסיק להם את הטיפול כדי שימותו ויגאלו מהיסורים שלהם? והתשובה היא, שאסור לעשות כן, צריך לטפל בחולה עד הרגע האחרון, ואין לנו להתערב בחשבונות שמים. ומה שסובל בינתיים, יסורים אלו מכפרים על עוונות, "יסור יסרני יה ולמות לא נתנני". ואם החולה יכול ללמוד תורה למרות היסורים, על אחת כמה וכמה שיכול להרוויח בכל רגע בחיים.

הגנה בזכות מרן

ג. דברים אלו כל כך מתאימים למרן זצ"ל, שהשבוע פקידת שנתו, כבר מילדותו ניצל כל רגע בחייו, עד ימיו האחרונים. בכ"ד סיון תשע"ג מרן נפל על הגב והוצרך לעבור ניתוח, לרפא את השבר שהיה בגבו. ומהניתוח המצב הסתבך יותר, ובכל אותה תקופה מרן סבל מאוד מכאבים נוראים, ובכל החודשים האחרונים היה נכנס ויוצא בבית החולים. ביסורים אלה מרן כיפר על הדור, וכל הניסים שהיו במלחמה האחרונה [צוק איתן], אשר מתוך 4,000 טילים רק מתי מעט נפגעו, יתכן שכל זה היה בזכות מרן זצ"ל שסבל כל כך, וכיפר על עם ישראל. בימים האחרונים שהיה בבית החולים הדסה, חלק מהזמן היה בהכרה, וחלק מהזמן היה ללא הכרה, וכשיכל לדבר היה אומר לנו להתפלל עליו שיזכה לסיים את יביע אומר חלק יא, 'כתבנו בספר חיים למענך אלהים חיים'. ובאחת הפעמים דיבר עמנו הבנים ואמר: אם אני לא מצליח ללמוד תורה, ואיני יכול להמשיך לנצל את הזמן ולכתוב ספרים, אם כן למה לי חיים... אנחנו ברוך ה' בריאים ושלמים לעבודתו יתברך, כל אחד ינצל את החיים שלו, כל עוד הנשמה באפו, יחטוף עוד ועוד מצוות.

גם במעלליו יתנכר נער

ד. מרן זצ"ל מילדותו היה עוסק בתורה יומם ולילה. אני גיליתי כתב יד של מרן מילדותו - כשהיה כבן תשע - על ספר ראשית חכמה, ואחר כך כתב יד זה התפרסם בספר פוסק הדור, ומשם בעוד ספרים, שם מרן כותב בכתב חצי קולמוס: ספר זה קיבלתי במתנה כשהשמעתי לרבי שלמה עבו[1] בעל פה את כל המשניות של מסכת שבת, פסחים, אבות, וסוכה. וכן השמעתי לו ארבעה פרקים בגמרא, שנים אוחזין, אלו מציאות, המפקיד, והזהב. וקבלתי ממנו מתנה הספר הזה. וכן השמעתי לרבי עמרם בלוי. זה מראה את ההתמדה שלו כבר מילדות, בדורנו ילד שמשמיע ארבעה פרקים גמרא בעל פה יוצא ברכוש גדול, עם כמה וכמה פרסים, והרב קיבל ספר ראשית חכמה...

מה יצא ממנו ומה יצא ממני

ה. יש חנות אחת בשכונת קרית משה בירושלים, עברתי שם לפני הרבה שנים, בשנת תשל"ג, ובעל החנות שם הוא יהודי תימני לא דתי, מיד כשראה אותי שאל: אתה הבן של פלוני? כשהשבתי לו בחיוב, יצא מהחנות והתחיל לחבק אותי בהתרגשות, 'ויחבק לו וינשק לו', לא הבנתי מה הוא רוצה. ואז סיפר לי בהתרגשות ובדמעות: אני בן גילו של אביך, כאשר אביך בגיל ארבע עלה לארץ מעיראק, ונכנס לתלמוד תורה "בני ציון", אני הייתי אתו באותה כיתה. ובגיל עשר התחלנו ללמוד בישיבת פורת יוסף, למדתי שם עד גיל שמונה עשרה, אחר כך נמשכתי לאצ"ל והתגייסתי לצבא, ושם היו חברים לא טובים, היה ניבול פה וכו', והתקלקלתי עד שהדרדרתי לפשע. כשיצאתי מהכלא נתנו לי את החנות הזו מהוועד לשיקום האסיר. תראה מה יצא ממנו, ומה יצא ממני... מה אני יכול לומר לו? 'מן השמים תנוחמו?'... אבל היתה לי הזדמנות לשאול אותו על מרן זצ"ל בהיותו ילד, שאלתי אותו: איך מרן היה בתלמוד תורה, האם הוא שיחק כמו כולם בתופסת, מחבואים, וכדומה? אמר לי: מעולם לא! כל הזמן מרן היה יושב בחדר וממלא מחברות, בהתחלה היה מעתיק פרקי אבות, עין יעקב, ומידי פעם היה יוצא לחצר ותופס את אחד הילדים, כמו רבי בן ציון אבא שאול וחבריו, ואומר לו: בוא תשמע איזה חידוש ראיתי בתורה תמימה, וכיוצא בזה, אבל מעולם לא שיחק אתנו שום משחק!

הבטחת כף החיים

ו. בילדותו היה רגיל מרן זצ"ל ללכת לבית המדרש "שושנים לדוד" בשכונת בית ישראל בירושלים, והיה לומד שם בספר תורה תמימה. והנה ביום י"א תמוז שנת תרפ"ז, כשהיה מרן בן שש וחצי בערך, הלך כדרכו לישיבת שושנים לדוד, ובהיותו לומד שם לבדו, לפתע אירעה רעידת אדמה בירושלים[2], הבנין כולו הזדעזע, היתה לוסטרה גדולה שנפלה מהתקרה, והחדר התמלא אבק. באותה שעה רבי יעקב חיים סופר זצ"ל היה יושב בעזרת נשים וכותב את ספרו כף החיים, מיד ירד למטה וראה את מרן כשהוא מבוהל, שאל אותו: היכן אתה גר? ברחוב הבעל שם טוב. אמר לו, אני אקח אותך. באו לרדת והנה רואים שאין מדרגות, התחיל הרב כף החיים לצעוק ולקרוא לעזרה, הלכו והביאו להם סולם גדול, אמר להם: קודם תורידו את הילד הקטן, ואחר כך ירד הרב כף החיים. עד כאן שמעתי ממרן זצ"ל, אבל את המשך הסיפור שמעתי מאדם אחר. כשהגיע מרן לבית, גער בו אביו: איפה הספר תורה תמימה? ענה לו מרן: שכחתי אותו בישיבת שושנים לדוד, ואי אפשר לחזור לשם כעת, כיון שנפלו המדרגות. אביו כעס עליו, אז הספרים היו יקרי המציאות, ורצה לתת לו איזו מכה על ידו, אבל הרב כף החיים הזהיר אותו: 'לא תגע בו יד', הוא יושב ולומד בהתמדה ועדיו לגדולות.

זה ילד מיוחד

ז. כאשר מרן זצ"ל היה בגיל עשר, אביו נסע לעירק לצרכי מסחר, ולקח אתו את מרן שהיה בנו הבכור. אז היתה רכבת מישראל לסוריה, ומשם המשיכו לעירק, כשהגיעו לעירק הניח את מרן ללמוד בבית המדרש 'בית זילכה', והסבא היה מסתובב בין הסוחרים. בבית המדרש היו לומדים עם רבי ניסים כדורי ורבי סלמאן חוגי עבודי, והנה הגיעו לסוף העמוד והסתבכו בפירוש הגמרא. מרן שישב בצד והקשיב ללימוד שלהם אמר להם: למעלה לא פירשתם נכון את הסוגיא, לכן הסתבכתם כאן. אם למעלה נפרש כך וכך, גם ההמשך יובן. כל הלומדים השתאו על חכמתו של הילד, והביאו אותו לפני חכמי בית המדרש שגם הם התפלאו על ידיעותיו של הנער הצעיר. וכאשר הגיע אביו שאלו אותו: האם כל הילדים בארץ ישראל חכמים כל כך בתורה? השיב להם הסבא: זהו ילד מיוחד שכל הזמן עוסק בתורה.

לאחר שנים רבי סלמאן חוגי עבודי עלה לארץ, והיה זה ימים ספורים לאחר נישואיו של מרן זצ"ל. ומכיון שעדיין לא היה לרבי סלמאן היכן להתגורר, מרן אירח אותו בביתו באותה תקופה. רבי סלמאן היה עניו מאד, אבל היה גאון בתורה, והיה בקי בכל חושן משפט עם הסמ"ע והש"ך בעל פה, ואהב את מרן כבר מילדותו כשראה את הבנתו הישרה בלימוד.

עיון ישר

ח. מעולם לא תפסנו את מרן זצ"ל ביביע אומר שלא הבין נכון את דברי הש"ס או הפוסקים! פעמים שדנים על הפסק בסברות ובראיות, כדרכה של תורה, אבל לא על הבנת הדברים, כי הכל למד וכתב בצורה ברורה ונהירה. וכבר מילדותו למד בעיון ישר, 'בוצין בוצין מקטפיה ידיע' (ע"פ ברכות מח.). דרך לימודו הוא כדרך לימוד הבית יוסף ומרן החיד"א, ושאר גדולי הספרדים.

קשה להאמין

ט. לפני כמה שנים מרן זצ"ל קרא לי, והראה לי מחברות שלו בכתב ידו, ואמר לי: אם אתה רוצה תקח אותם, אין לי מה לעשות בהם. אלו היו מחברות שכתב בהן בהיותו תלמיד בתלמוד תורה בני ציון. אני שמחתי עליהן כמוצא שלל רב. אחת המחברות משנת תרפ"ז, מרן נולד בחודש תשרי תרפ"א, כלומר כשכתב את המחברת היה בן שש או שבע, ושם הוא מעתיק מעשיות מהגמרא, כמו הגמרא בברכות (ג.) אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך וכו'. והכל בכתב יפה, נקי ומסודר. וכן יש מחברות משנת תרצ"ב, כשהיה בגיל אחת עשרה, מביא את תירוץ התוס' ואת תירוץ הרשב"א, ומסביר מדוע הרשב"א לא תירץ כהתוס', כי היה קשה לו על תירוצם, ומדוע להתוס' לא היה קשה, כי לטעמייהו אזלי וכו', וכן על זה הדרך ממשיך לפלפל כמו אברך תלמיד חכם. כל המחברות הללו שמורות אצלי. קשה להאמין שילד קטן כתב יפה כל כך, בבהירות כזו. זו היתה נשמה מיוחדת שהדור שלנו קיבל במתנה.

יוצר הדור

י. מרן זצ"ל לא רק שהיה גדול הדור, הוא גם יצר את הדור בעשר אצבעותיו. כל חייו היה הולך ממקום למקום להרביץ תורה בישראל. גם כשמרן היה בתל אביב, בכל ערב היה הולך לשלשה או ארבעה מקומות למסור להם שיעורי תורה, ובכל מקום היה מחדיר בהם את ההשקפה הנכונה שיחנכו את בניהם לתורה במקומות שמלמדים רק תורה, ולא יתפשרו על מקומות שמלמדים תורה ומקצוע, והיה משפיע עליהם שכל אחד ישלח את בניו לישיבות קדושות שלומדים תורה בלבד, ולא חצי תורה וחצי צבא, ואכן זכה מרן שכל תלמידיו שומעי לקחו שלחו את בניהם לישיבות קדושות, ואלמלא הוא היו רוב הספרדים הולכים בדרך המזרחי, ומרן הוא שהציל את הדור שישארו חרדים לדבר ה', ודבקים בתורה בלי אידיאולוגיה אחרת.

דאגה לדורות הבאים

יא. כשמרן היה רב ראשי בתל אביב היה לו שיעור קבוע בבית הכנסת אור התורה, בשכונת כרם התימנים בת"א, וכמה פעמים הלכתי עמו לשיעור. בכל פעם שהייתי מגיע מהישיבה לבית בימי בין הזמנים הייתי צמוד אליו, הייתי מתלווה אליו לבית הדין הגדול, ללשכה ברבנות בת"א, ולכל השיעורים שלו. לא הייתי הולך לא למסלולים ולא לטיולים. ובשיעור באור התורה היו בסך הכל 15 אנשים. שאלתי את מרן: אבא, למה אתה טורח להגיע לכאן בשביל 15 איש, תלך לבתי כנסת גדולים כמו ה'יזדים'. אמר לי: כשאני בא, אני לא חושב רק על המשתתפים בשיעור, אני חושב גם על הילדים והנכדים שלהם, שישלחו אותם לתלמודי תורה וישיבות ויהיו תלמידי חכמים. וכך היה הולך מעיר לעיר ומעורר את הצבור הרחב לרשום את ילדיהם לחינוך תורני טהור.

מן ההר אל העם

יב. למרות שמרן זצ"ל היה אדם ענק בתורה, היה מוריד את הרמה שלו כשהיה דורש לאנשים פשוטים, והיה מספר להם סיפורי מעשיות בשפה השוה לכל נפש. את כל זה הוא עשה מאהבתו הגדולה לעם ישראל, ומהדאגה לדור הבא. כי כשבאו הספרדים לארץ כולם היו שומרי תורה ומצוות, וכמו שכתב החיד"א בספרו מעגל טוב (עמ' יט), שבכל מזרח התיכון לא היה אפילו יהודי אחד שהוא מחלל שבת בפרהסיא! בארצות המזרח לא היו רפורמים וקונסרבטיבים ולא ההשכלה הארורה, ובעוונות הרבים כשהגיעו לארץ קלקלו אותם. אך כיום ברוך ה' יש לנו כל כך הרבה בני תורה בן פורת יוסף, זה לא בא מאליו, אלא על ידי עמל רב של מרן על הדור הזה.

אז לא ידעו להעריך

יג. כידוע, דעתו של מרן זצ"ל היתה שגם בזמן הזה צריכים להתחתן עד גיל עשרים. כשאנחנו היינו לומדים בישיבות והתקרבנו לגיל עשרים, היה מדרבן אותנו להתחתן. בדרך כלל בישיבות לא היו מסכימים להתחתן בגיל צעיר, דורשים מהבחורים שימתינו עד שיגיעו לקיבוץ ב' או קיבוץ ג', בגיל עשרים ושתים ומעלה, גם היום 'עושים צרות' לבחורים שרוצים להתחתן מוקדם. יום אחד פניתי למרן 'כבן מתחטא לאביו' ושאלתי אותו: והלא אתה התחתנת רק בגיל עשרים וארבע, איך לך היה מותר? מרן השיב לי: אני רציתי להתחתן, אבל לא רצו אותי... אז לא ידעו להעריך מעלת בחור ישיבה שאין לו מקצוע ותורתו אומנותו.

חצי שלי חצי שלך

יד. כאשר מרן זצ"ל התארס  עם הרבנית ע"ה, חמיו הסבא חכם אברהם פטאל זצ"ל אהב אותו מאד, וביקש שמרן יבוא אליו בכל יום ויאמר לו דברי תורה. מרן היה מכין סיפורים מספר "שרי המאה", יש שם פירושים יפים מגדולי הדורות, מחבר הספר הוא הרב מימון, שכיהן כשר הדתות הראשון, אומרים שהיו לו שני שֹקים אחד של סיפורים ואחד של שמות, היה שולף שם מהשק האחד ומצמיד אותו לסיפור מהשק השני... על כל פנים הסיפורים שם מלאים חכמה ותבונה ומוסר השכל. ובכל יום מרן היה מגיע לבית הרב פטאל לומר לו דברי תורה משולבים בסיפורים יפים, והרבנית ע"ה היתה מכינה להם כוס תה ויושבת בצד לשמוע אותם. והנה כשבועיים לפני החתונה מרן הגיע כרגיל לביתו של הרב פטאל, אולם הכלה לא נמצאת, לא הכינה להם כוס תה. מרן שאל עליה, אמר לו הרב פטאל: היא עזבה את השידוך! אבל אני אוהב אותך, תמשיך לבוא אלי כל יום. מרן ביקש לדבר אתה לבד בחדר, ושאל אותה מה ראתה לנכון לבטל את החתונה. והרבנית ענתה לו: אתה בא אלינו כל יום, אבל אתה לא מסתכל עלי! מדבר רק עם אבא שלי, ומסתכל רק עליו. אתה מתחתן אתי או אתו?! מרן החל לפייס אותה ואמר לה: תדעי שאני עושה הכל לפי ההלכה, ולפי הדין אסור לבחור להסתכל על כלתו לפני החתונה, אלא שאסור לאדם לישא אשה עד שיראנה, ולכן ראיתי אותך פעם אחת וברוך ה' הכל בסדר, אבל מכאן ואילך אסור לי להסתכל עליך עד לאחר החתונה, אז הכל יהיה בסדר. הרבנית שמעה ועדיין לא התפייסה, הוסיף מרן ואמר לה: בעזרת ה' אני עתיד לחבר חיבורים, ולהאיר עיני ישראל בהלכה, תדעי שכל השכר שיהיה לי על כל פעולותי אני אתחלק אתך, חצי שלי חצי שלך. כששמעה הרבנית כך, התפייסה מיד. ביום החתונה הלכו יחד לכותל המערבי להתפלל, ומרן שמע את חמיו אומר בתפלתו: רבונו של עולם, במה זכיתי לחתן כזה גדול בישראל, גדול בתורה כל כך... והיה בוכה משמחה והתרגשות. כי כבר אז ידעו כולם שהוא עתיד להיות גדול הדור. זכותו יגן עלינו אמן.