הטור של עדן הראל - כשאימא חולה. או: מתנה ושמה מחלה

זה התחיל מהקטנה. שיעול, צינון, אוזניים וכל שאר כאבי גוף כיפיים, עבר לאחותה ואז כמובן גם לבכור. בגלל שהוא הבכור הגרסה הייתה קצת שונה, אבל עדיין הפילה אותו רצוץ ומותש למיטה. ואני מדלגת בין כולם. תה לאחד, תרופה הומאופתית לשני, חיבוקים ונישוקים לכולם - כי תכל'ס זה מה שבאמת מבריא אותם. והנה עוד כמה לילות בלי שינה עוברים עליי, אבל נו, מה נעשה.

כולנו מכירות את זה, כולנו עוברות את זה וכולנו לא מתרגשות. רק מחכות שיעבור הגל וששאר הילדים לא יידבקו.

אבל האימה האמיתית, הפחד הכי גדול, החרדה הגדולה היא שרק הבעל לא יידבק!!! בבקשה אבא, תרחם. רק לא זה.

משום מה הם נעשים כל כך אומללים, כל כך חסרי אונים, שממני זה מצריך גיוס של כל השיעורים ששמעתי מהרב יובל הכהן אשרוב על מידת הסבלנות, מידת האהבה, כל המידות המכילות והיפות שיש לתורה הקדושה להציע ואני בקטנותי לא מצליחה ליישם. ברגע האמת בא לי למשוך את השמיכה מעליו, לנער אותו ולהגיד לו: "חבר, קח את עצמך בידיים או שהידיים שלי ייקחו אותך לאימא שלך!".

אבל אז אני נזכרת בפעם ההיא אחרי שרק הכרנו, והוא היה חולה בבית שלו בבני ציון, ואני הגעתי לבקר אותו, והוא באמת היה חולה. וירוס מטורף עם חום גבוה. הוא לא דיבר, רק שכב שם, גלמוד ומסכן, ואני השתגעתי מזה.

מטליות לחות על המצח, כל תרופות הסבתא שיכולתי לחשוב שמתאימות. דיברתי עם אימא שלי, אולי לה יהיה רעיון. יצאתי ונכנסתי מהחדר כל חמש דקות כדי לראות שהוא נושם. נרדמתי על הספה בסלון למקרה שהוא יצטרך אותי, רק להיות שם בשבילו. והנה עברו השנים, הגיעו הילדים, והחולי שלו נדחק לסוף התור. פתאום אין לנו כבר כוח לטפל גם בבעלים. העומס של הילדים והחיים מביא אותנו למחשבה ״נו, באמת, תתבגר כבר״.

אז החלטתי לשים לב לזה. כי לא בא לי להיות האישה חסרת הסבלנות שאומרת לעצמה מתחת לשפם "סתם אין לו כוח לקום בלילה לילדים", או "סתם הוא מתפנק עליי". בסדר, שיתפנק. אני אכין לו תה, איטיב את הכרית מתחת לראשו ואגיד לו שאני אוהבת אותו ועוד קצת הכול יעבור.

(צילום: shutterstock)

כי חולת שליטה אני

אבל מה קורה כשאני חולה? מה קורה כשאימא לא בקו הבריאות? אימא היא עיקר הבית. אם בא לנו על ההגדרה הזאת ואם לא - זאת האמת. אנחנו המרכז, הכול יוצא מאיתנו והכול מתרכז אצלנו.

לא יודעת מה אצלכם, אבל אצלי בבית הילדים עושים מסיבה. לא כי אני חולה חלילה. הם הכי חמודים ומציירים לי ציורים ומדי פעם מציצים אל תוך החדר כדי לראות אם אימא כבר בריאה. המסיבה היא שאין גבולות. בתשע בערב הם עוד צוחקים עם אבא, שגם הוא בסוג של שחרור. לבית הספר הם איחרו, הגדול החמיץ את ההסעה, הקטנים לבושים בבגדים לא שלהם (מאיפה הם מצליחים לשלוף את הבגדים הכי הזויים שפעם קיבלת מאיזו דודה ולא נעים לך להעיף?!), הבית הפוך, השליח של הפיצה לא מבין מה קורה בבית משפחת מנשה ששוב הוא מגיע ערב אחרי ערב. בקיצור, בלגן.

ואני אומללה עוד יותר. לא מסוגלת לזוז מהמיטה ולעשות סדר. שוכבת שם, מרחמת על עצמי, כי מי ירחם עליי? בשביל כוס תה הייתי צריכה משא ומתן כי להכין תה עם נענע זה מסובך, למה לא תה קמומיל? אני מדברת עם השם: בבקשה תרפא אותי, הבית שלי קורס. ואז אני שומעת את עצמי ואומרת: קורס? באמת? אולי לא ממש? אולי הבעיה שלי היא שהם דווקא מסתדרים ממש לא רע? אז הילדים איחרו קצת. נו, אז מה? והגדול נסע באוטובוס במקום בהסעה, אז?! הילדים אכלו יומיים פיצה במקום ביצה וסלט, נו?! הפיצה כשרה למהדרין!

בעצם חולת השליטה שבי השתגעה, ולא מהבלגן. מזה שהם הצליחו בלעדיי. מזה שבעלי לא נשכב על הרצפה ליד המיטה וייבב בתחנונים: "אשתי אהובתי, תחלימי. אני לא יכול בלעדייך. אני לא יודע מה עושים...". הוא ידע, ועשה, ותיקתק אותם לפי הקצב והגבולות שלו, שמי אמר שהם פחות נכונים משלי?

מאיפה הבאתי את הקביעה הזאת, שאני יודעת הכי טוב לחנך? איזו שטות. הרי אני גדלתי עם אימא חד הורית שנאבקה כדי לפרנס אותנו ובקושי הייתה בבית עד שאני נשלחתי לפנימייה בכיתה ו׳ - שם בטח לא היו גבולות הדוקים בלשון המעטה – והנה, יצאתי בסדר. דווקא הוא גדל בבית הכי נורמטיבי שיכול להיות, עם הורים מתוקים שנשואים באושר באותו הבית שהוא נולד בו, חיו חיים הכי רגילים שחלמתי יום אחד לחיות גם. אז איך לקחתי בכזאת גאווה את מושכות הגבולות והחינוך בבית?!

אולי זה מה שהייתי אמורה לראות בחולי הזה? אולי זאת המתנה שחיכתה לי בין הסדינים? אם כן, אז היה שווה. לא שמחר בבוקר אני אשכב לי בנחת ברבע לשמונה ואגיד לילדים "אז תאחרו קצת, שטויות, זה רק בית ספר". אבל אני בהחלט הולכת להקשיב יותר לבעלי כשהוא יגיד לי "לא נורא. תשחררי להם. ולנו".

באדיבות מגזין פנימה