הרב יצחק יוסף לפרשת חיי שרה: הלכות שביעית

המצוות שנוהגות בחו"ל

א. שנינו במשנה במסכת קידושין (לו סע"ב), כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ישראל, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים. ובגמ' (לז.) מבאר רב יהודה, שהחילוק בין אם המצוה היא חובת הגוף או חובת הקרקע, מצוה שהיא חובת הגוף כגון ציצית ותפלין נוהגת בכל מקום, מה שאין כן שמיטת קרקעות אינה נוהגת אלא בארץ.

שמיטת כספים בחו"ל

ב. שמיטת כספים היא חובת הגוף, ונוהגת בין בארץ ובין בחו"ל. הרא"ש (בתשובה כלל סד סימן ד, וכלל פו ס"ס טו) מביא שבזמנו היו באשכנז מקילים בזה הרבה, ולא עשו אפילו פרוזבול, והרא"ש התמרמר על זה הרבה. והרמ"א בחושן משפט (סי' סז סעיף א) בהגה כותב, שיש להם על מה לסמוך, על הסוברים ששמיטה לא נוהגת בזמן הזה כלל, אפילו לא מדרבנן. אבל מרן השלחן ערוך (שם) כותב בפירוש, ששמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום. והשמיטה משמטת בסופה, אמנם יש בזה קצת מחלוקת, אבל כך היא המסקנא להלכה (בשלחן ערוך חו"מ סימן סז סעיף ל), ולכן כותבים פרוזבול בסוף שנת תשע"ה.

איסור ספיחין

ג. אולם שמיטת קרקע נוהגת רק בארץ ולא בחו"ל, ודוקא במקומות שכבשו עולי בבל, מה שאין כן במקומות שכבשו עולי מצרים אמנם אסור לעבוד שם בשנה השביעית, אבל אין שם איסור ספיחין. הסברנו בשבוע שעבר מהו איסור ספיחין, שכל הירקות הגדלים בשנת השמיטה, אסורים באכילה, טעם האיסור הוא, מכיון שרבו עוברי עבירה שהיו זורעים בשנת השמיטה, והיו אומרים שירקות אלו גדלו מאליהם, לכן אסרו את כל הירקות בין שגדלו מאליהם בין שנזרעו בשנת השמיטה. אבל ירקות אלו מותרים בהנאה, כגון להחליף את הירקות עם גוים, או למכור להם.

מקומות שכבשו עולי מצרים

ד. אם רוצה לאכול ירקות בשמיטה, יקח ירקות שגדלו במקומות שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל, כגון ברפיח, הוא מקום שכבשו עולי מצרים, אין שם איסור ספיחין, ואם יהודי קנה שם קרקע, אמנם אסור לו לעבוד בה בשביעית, אבל מה שגדל שם הכל מותר ללא חשש ספיחין. הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל כשהיה רב ראשי לירושלים בשנת תש"מ, הורה שיביאו את כל הירקות לבתי מלון בירושלים מאיזור עזה ורפיח.

קרקע של גוי

ה. וכן ירקות שגדלו בקרקע שנמכרה לגוי, גם הם מותרים, שלא גזרו חכמים איסור ספיחין בקרקע של גוי.

חממות

ו. וכן ירקות שגדלו בחממות, שסגורות בניילון, ובפרט כאשר מלמטה ולמעלה הכל ניילון, הרי זה כגדל בבית, ואין בהם איסור ספיחין [ע' בשו"ת יביע אומר ח"ט חיו"ד סימן לא].

אילת כחוצה לארץ

ז. וכן ירקות שבאו מהערבה הדרומית, מיטבתה, או מאילת אשר להרבה פוסקים דינה כחוצה לארץ, מותרים באכילה ואין בהם איסור ספיחין. אמנם אילת היא חלק ממדינת ישראל, אבל לגבי קדושת ארץ ישראל דינה כחו"ל. הרב שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג (סי' שלב) מביא בשם הרב טוקצ'ינסקי בספר עיר הקודש (ח"ג פרק יט סעיף ה), שאילת דינה כארץ ישראל ואסור לזרוע שם בשמיטה, ומה שגדל שם יש עליו איסור ספיחין, וכתב שכן דעת החזון איש. אבל באגרותיו של הרב מנדלסון רבו של מושב קומממיות, שעסק הרבה במצוות התלויות בארץ, מעיד שם בשם החזון איש שאילת דינה כחו"ל. וגם בספר אשרי האיש הביא בשם הגרי"ש אלישיב בשם החזון איש, שאילת דינה כחו"ל. וכנראה השמועה בשם החזון איש שמביא בספר עיר הקודש אינה מדוייקת. אמנם רבינו סעדיה גאון כותב שמעלה עקרבים זה אילת, עקבה, ואם כן זה בתוך הגבולות של ארץ ישראל, אולם בספר תבואות הארץ (עמ' כה) מביא דברי רס"ג, ומאידך מביא שמשאר המפרשים משמע שמעלה עקרבים זה ליד ים המלח. וכן דעת רוב ככל אחרוני זמננו שאילת כחו"ל לגבי מצוות התלויות בארץ. ומכל מקום גם לדבריהם אין צורך לנהוג יום טוב שני באילת, וכן העלה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סימן כג). [א.ה. ע"ע בילקוט יוסף שביעית עמ' ע, שכה].

אין לסמוך על שמועות

ח. בשמיטה שעברה הייתי באילת למסור שיעורים, וניגש אלי יהודי אחד כשהוא בוכה, רוצה ברכה לפרנסה, הוא עבד בעיריה בגינון, ואמר לו אברך אחד שאסור לעבוד בשביעית, ולכן התפטר. אמרתי לו: תחזור לעבודה, אילת דינה כחו"ל ומותר לעבוד שם בשמיטה. אותו אברך חשש לשמועה בשם החזון איש שאילת כארץ ישראל, אבל כאמור שמועה זו כנראה לא מדוייקת. אין לסמוך סתם על שמועות. מרן זצ"ל היה פעם באיזו חתונה, ופגש שם את הגרי"ש אלישיב, ואמר לו שראה באיזה ספר הוראה תמוהה בשמו, והקשה לו שזה נגד שלחן ערוך, והגרי"ש אלישיב הכחיש, שלא אמר דברים כאלה, אולי המחבר ההוא לא הבין אותו. גם בשם מרן אומרים הרבה דברים, ואין לסמוך על כל אחד.

אסור לטייל באילת ובחו"ל

ט. מאחר שאילת דינה כחו"ל, דנים הפוסקים אם מותר לצאת לאילת לטיול, כי בגמ' עבודה זרה (יג.) אמרו, שאין יוצאים מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא ללמוד תורה ולישא אשה. וכן מותר לצאת לחו"ל לצורך פרנסה. אבל לצורך טיול אסור לצאת לחו"ל.

סיפרתי פעם על נסיעתי עם מרן זצ"ל לחו"ל[1], בצעירותי נסעתי עם מרן למקסיקו, באמצע הטיסה אמר לי מרן: איך אתה נוסע, הרי אסור לצאת לחו"ל אלא רק לצורך לימוד תורה או לישא אשה?! אמרתי לו: מה אעשה עכשיו, אקפוץ למטה?... אמר לי מרן: אין לך ברירה, אנחנו חיים לפי השלחן ערוך, ואסור לצאת לחו"ל סתם, תמסור שם שיעור לאברכים שתהיה נסיעתך לצורך לימוד תורה. מיד כשירדנו מהמטוס פנה מרן לגבאי ואמר לו: תסדר לו שימסור מחר שיעור. לא היתה לי ברירה, והכנתי בלילה שיעור על הוצאת מפתח בחגורה, ואמרתי להם שלדעת מרן השלחן ערוך (סימן שא סעיף יא) אסור לצאת עם המפתח אפילו כשהוא משמש כסוגר, ואפילו אם הוא כתכשיט ועשוי מכסף, כיון שניכר שהוא נועד לשימוש ולא לתכשיט. אחר כך רבה של ארגנטינה הרב יצחק שחיבר עליו השלום, היה גאון ותקיף, שלח לי מכתב וכתב לי: אתה לא חי בחו"ל, אצלנו אין לנו דרך אחרת כי אין לנו עירוב, ושם באמת אינו אתריה דמרן, ולכן יכולים להקל במקום צורך. 

לצאת לחו"ל לראות בפלאי הבריאה

י. על כל פנים אין לצאת לחו"ל לטיול. אלא שראיתי בשו"ת שבט הלוי ח"ה (סי' קעג) חידוש גדול, הוא גם כותב שאילת דינה כחו"ל, וגם אופירה דינה כחו"ל, אך לענין לצאת לשם לצורך טיול, יש לומר שעיקר האיסור הוא דוקא כשיוצא לדור בחו"ל, וכמו שאמרו כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, אבל כאן נוסע על דעת לחזור. ואמנם דוד המלך אמר (שמואל א' פרק כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", ומפסוק זה למדנו שהדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:), והלא דוד היה שם שנה אחת בלבד, אך דוד חשב שלא יחזור, ואילו ידע שיחזור לא היה אומר כך. וכן משמע מהרמב"ם (פ"ה מהל' מלכים הי"ב) שעיקר האיסור בדר שם, אבל אם יוצא לצורך מסויים ודעתו לחזור מותר. ואמנם לצאת לטיול אינו נחשב צורך, אך כותב הרב שבט הלוי, אם יוצא לראות בפלאי הטבע, כגון שהולך לראות מפלי הניאגארה, או שנוסע לעיר וונציה לראות איך בתים שוקעים בים[2], באופן כזה יש לומר שהוא קצת מצוה לראות פלאי הטבע ומותר לדעתו.

לבקר בגן החיות

יא. בספר ערוגת הבושם (חאו"ח סי' לט), מגדולי רבני הונגריה, אוסר ללכת לגן החיות, משום "אל תפנו אל האלילים", אל תפנו אל מדעתכם (שבת קמט.). אך ביביע אומר (ח"ד חאו"ח סי' כ) כותב להתיר לבקר בגן החיות, כיון שאדרבה, בזה רואה את פלאי בריאתו של ה' יתברך, ואינו מפנה אל מדעתו ח"ו. וכן נהגו גדולי עולם, וכמו שמעיד בספר לקט יושר על רבו בעל תרומת הדשן, שהלך במיוחד לראות שני אריות. וכן מרן החיד"א במדבר קדמות (מערכת ב אות כב) ובספרו מעגל טוב (עמ' יט) מספר שהגיע ללונדון בתור שלוחא דרבנן, והלך לבקר בגן החיות וראה נשר בן מאה שנה ועוד חיות יפות.

הייתי בעיר אלעד בשבת שעברה, והיה שם בבית תוכי מדבר, ולפתע אני שומע: אומרת הגְּמוֹרֶא, אמר רבי יהודה וכו', התפלאתי, מי מדבר? והנה זה התוכי... אני יוצא מהבית, הוא אומר לי שבת שלום. בעל הבית שם הוא שקדן, ולומד בבית, והתוכי שמע אותו לומד וחוזר אחריו. זה פלאי הבריאה.

ברכת משנה הבריות

יב. בילדותנו, מרן היה מבקש מאחינו הגדול רבי יעקב, לקחת את כל הילדים הקטנים בחול המועד לגן החיות, כשחזרנו שאל אותנו אם בירכנו על הקוף והפיל ברכת משנה הבריות, וכשלא בירכנו היה אומר לנו לחזור לשם ולברך. לדעת הטור (סי' רכה) אם עברו שלשים יום מברך שוב, ולהראב"ד והרא"ה מברך בפעם הראשונה בחיים בלבד. וכן הרואה כושי מברך משנה הבריות, אבל דוקא כושי שנולד מהורים לבנים, זה דבר משונה, אבל כושי בן כושים אינו משונה. לכאורה צריך לומר ספק ברכות להקל ולא לברך אלא בפעם הראשונה. ואולי מפני שהיינו קטנים אמר לנו מרן לברך בכל פעם. מי שמברך כל שלשים יום יש לו על מה לסמוך, אך יותר טוב שיהרהר שם ומלכות בלבו, כי לדעת הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות הלכה ז) והסמ"ג (עשין כז) הרהור כדבור דמי. אלא שאנחנו פוסקים להלכה שהרהור לאו כדבור דמי, אך לכל הדעות אין איסור לא תשא בהרהור, וכמו שכותב הבן איש חי כמה פעמים (ע' פרשת וישב אות ו, יב, פרשת אחרי-קדושים אות יג, פרשת נשא אות ה, ו, פרשת בלק אות ז, פרשת מטות אות יד, פרשת מסעי אות ז, פרשת ואתחנן אות ט, פרשת עקב אות יב, פרשת ראה אות טו) בספק ברכות שיהרהר הברכה בלבו.

ביקור בקברי צדיקים

יג. מרן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת ח"ה (סי' נז) כותב, שמותר לצאת לחו"ל לבקר בקברי צדיקים על דעת לחזור לארץ, כיון שיש בזה צורך מצוה אין איסור לצאת לחו"ל. ולכן אם כבר נוסע לחו"ל יבדוק היכן יש קבר של צדיק וילך לשם. למשל באמריקה יש במונורו ציון של רבי יואל מסטמאר זצ"ל, שהיה גאון גדול, וכולם העריכו אותו. או יזכה שם אנשים בשיעור תורה, ונמצא שיצא לצורך לימוד תורה. לא צריך לצאת לקברי צדיקים בחו"ל, אבל מותר. מרן זצ"ל עצמו לא היה הולך לקברי צדיקים משום ביטול תורה. פעם ראשונה שהוא ראה את מירון זה היה בגיל 42 שנה, בעקבות ר' משה חי שרבאני שראה בחלום את בעל הכף החיים שאמר לו לקחת את מרן למירון, לסיום מסכת שרבני ישיבת פורת יוסף עורכים שם, והוא הגיע למרן וסיפר לו על החלום, והבטיח לו שיביא עבורו מונית שתסיע אותו מהבית עד הציון של רשב"י, והגר"י צדקה וחכם בן ציון אבא שאול ידברו עמו דברי תורה כל הדרך, ואז מרן הסכים. וכן כאשר מרן היה חולה בעיניו, וכמעט לא היה רואה בהם כלל, שכר חדר בצפת, וכל יום היה הולך לציונו של מרן רבינו יוסף קארו, והיה בוכה שם עד שהתרפא. אבל סתם בן תורה שהולך לקברי צדיקים, כמו אלה שנוסעים למירון בל"ג לעומר וחושבים שזו חובת היום, צריכים לדעת שרבי שמעון בר יוחאי היה מעדיף שילמדו דף גמרא באותו זמן. לאחרונה נעשה ביטול תורה בכוללים בל"ג לעומר, כולם נוסעים למירון כאילו זו חובה גמורה, אבל זה ביטול תורה. בספר מסעות ירושלים מביא שהגאון ממונקאטש תקף את הספרדים בצורה מאוד חריפה, שאינם באים לציון הצדיק ביום ההילולא, מפני שכאילו אינם מעריכים את הצדיק. ורבי מאיר ועקנין בספר ויאמר מאיר (סי' י) השיב לו, שבודאי הספרדים מעריכים את הצדיקים ולומדים בספריהם, רק שלא נהגו לעלות לציון, שהרי אין זה חובת היום, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. וזה ברור.

חופשה של הראשון לציון

יד. המיקל לצאת לחו"ל לראות בפלאי הבריאה כדעת השבט הלוי, יש לו על מי לסמוך, וגם מרן זצ"ל היה מעריך אותו ומכבד את דעתו. אך ביחוה דעת הנ"ל משמע שאין להקל בזה, לכן לכתחילה יש לחוש שלא לצאת לחו"ל אלא ללימוד תורה ולא לטיול. רק אמרנו כן בתור לימוד זכות על המקילים. יש אדמורי"ם שיוצאים לחו"ל לנוח, כי בארץ יש להם הרבה צבור, ואין להם זמן לעסוק בתורה, אבל שם הם לומדים יותר, וכמו הראשון לציון רבי בן ציון עוזיאל שהלך לחופשה של שבועיים, ולמד שם את כל מסכת בבא בתרא, ואחר כך האדמורי"ם חוזרים לארץ עם ישוב הדעת, וטוב שילכו גם לראות פלאי הבריאה שם.

זיכוי הרבים באילת

טו. היום יש הרבה פעילות תורנית באילת, ומי שהולך לשם לזכות את הרבים יכול אפילו לגור שם. "אור החיים" פתחו ישיבה באילת, והזמינו אותי לשם לדבר בפניהם, ואחר כך לקחו אותי למקום של חילוניים לזכות הרבים, מה אומר להם? דיברתי אתם על מדע ותורה, ועל חכמתו הנפלאה של ה' יתברך הנראית בגוף האדם, וכולם ישבו והקשיבו קרוב לשעה, אשריהם ישראל. פעם נסעתי עם מרן זצ"ל לאילת לעצרת התעוררות, ואחר כך לקחו אותנו למצפה התת ימי, וראינו שם בעלי חיים שונים ומשונים, ומרן היה מסביר לאחראים שם על כל היצורים הללו לפי דברי חז"ל, וכולם השתוממו לראות את בקיאותו של מרן גם בדברים אלו.

יום טוב שני של גליות באילת

טז. כאמור, אילת דינה כחו"ל לענין שביעית ותרומות ומעשרות, וכן לענין טיול, אך אין צריך לעשות שם יום טוב שני של גליות. באור לציון (ח"ג פרק כג אות יב) החמיר שצריך לעשות באילת יום טוב שני של גליות כחו"ל, אבל מעולם לא חשו לזה שם. שהרי הרמב"ם (פ"ה מהלכות קידוש החודש הלכה יא) כותב, שאם אפשר להספיק להגיע מירושלים בתוך עשרה ימים, אין צריך לעשות יום טוב שני של גליות, כלומר שזה לא תלוי בקדושת הארץ. וכן מבואר במסכת ראש השנה (כא.), רבי יוחנן מכריז וכו'.

יום טוב שני של גליות בעזה

יז. וכן לגבי העיר עזה, פעם היתה קהילה יהודית בעזה, הרב של עזה היה רבי ניסים אוחנה זצ"ל[3], והראשון לציון רבי בן ציון עוזיאל – היה גאון עצום והוא היה אחד מרבותיו של מרן זצ"ל – כותב בפסקי עוזיאל (תנינא סימן סו) שדי לעשות יום טוב אחד כיון שאפשר להגיע תוך עשרה ימים. כלומר אפילו בזמנם היו יכולים להגיע עם גמלים וחמורים בתוך עשרה ימים, וכן לאילת אפשר להגיע בעשרה ימים, שיספיקו שלוחי בית הדין להודיע להם על קידוש החודש. גיסו של חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל היה יו"ר המועצה הדתית באילת, וחכם בן ציון אמר לו שצריך לשמור יום טוב שני של גליות, ובא למרן זצ"ל וסיפר לו, ומרן אמר לו שלא ישמע לו, אלא יניחו תפלין ויתנהגו כחול.

'שביעית' גברא או חפצא

יח. בשיעור הקודם חקרנו אם איסורי שביעית זה בגברא או בחפצא. יש דברים שהתורה אסרה על האדם לעשות, ויש איסורים שהתורה אסרה את הדבר עצמו. בספר מטה משה (סימן תעג) מסביר את הטעם למצות השמיטה, משום שבכל שנה הקרקע עובדת בשבת מאליה, כיון שהיא ממשיכה לגדל, 52 שבתות שיש בשש שנים זה 312 ימים, וכנגד זה צריך להשבית את הקרקע בשמיטה שיש בימי החול שלה 312 ימים. אמנם לא דרשינן טעמא דקרא, לא ילך לפי הטעמים ויתיר איסור, אך מותר לדרוש טעם ולקבל שכר, במבוא לילקוט יוסף (הלכות שביעית) הלכות שביעית הבאנו טעמים רבים למצות השמיטה, ואחד מהם טעמו של המטה משה הנ"ל. ולפי דברי המטה משה משמע שהמצוה היא על החפצא, על הקרקע. ולפי זה אין להתיר לומר לגוי לעבוד בקרקע של ישראל. וכן המסקנא, שאסור לומר לגוי שיעבוד בקרקע ישראל, אם לא מכרו השדה לגוי. אם רק רוצה לזמור הדשא שיהיה ישר ויפה מותר, וכן הזומר גדר מצמחים שיהיה יפה מותר, וכן יש מקומות שעושים מהצמחיה צורות של בעלי חיים, כל זה מותר בשביעית. אולם דשא שבתחילת גידולו מכסחים אותו שיגדל יותר, זה אסור גם על ידי גוי, שהרי הקרקע לא נחה.

יט. בספר אור לציון (עמ' קכד) כותב שהמצוה בגברא לדעת הרמב"ם, אבל מדברי כמה ראשונים משמע שהמצוה היא על החפצא, כן מוכח מדברי הסמ"ג (עשין קמז), וכן מהתוס' רי"ד (עבודה זרה טו:) שכתב שהוזהרנו על שביתת הקרקע, ולכן אסור להשכיר גוי. ומוכח שהאיסור בחפצא. וכ"כ בתוס' רבינו אלחנן (עבודה זרה טו:). וגם הריטב"א (עבודה זרה טו:) כתב שמי שאומר לחבירו לעבוד בשדהו עובר בתרתי, גם משום לפני עוור, וגם משום שמצווה על שביתתה, ומבואר שהמצוה על הקרקע. וכן דעת מהרש"ל בחכמת שלמה (ב"מ צ.). וכן דעת רבי יונה נבון בשו"ת נחפה בכסף ח"א (חלק יורה דעה סימן ד), והרב אדמת קודש (ח"ב סימן נט). והרב פנים יפות (פרשת משפטים על הפסוק ששת ימים), והחתם סופר (קובץ תשובות סימן ל), ובספר תורת הארץ ח"א (פרק ו אות טז, יז), ובשו"ת בני ציון (סימן ב) שהאיסור הוא על החפצא של הקרקע. וכן כתב בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סימן כו), יש לנו להקת אחרונים שסוברים כן. ובמחילה מכבודם של כמה חכמים בדורנו שכתבו בפשיטות שהמצוה בגברא, לא צדקו בזה.

דייקנו גם מדברי האבן עזרא (ויקרא כה, ב) שסובר שהמצוה בחפצא, שכתב "מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע בשנת השבת, כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת, כי הוא ברשותנו". על איזה גר מדבר? אם גר אמיתי, הוא יהודי גמור, ויש איסור לפני עוור, אלא המדובר הוא בגוי שהוא גר תושב שקיבל עליו שבע מצוות בני נח[4], אם כן מוכח שהמצוה בחפצא, ולכן אסור לומר לו לעבוד באדמה.

פרשן או פסקן

כ. האבן עזרא אמנם לא היה פסקן, אלא רק פרשן, ובדרך כלל אין ללמוד ממנו להלכה. וכן רש"י אינו פוסק אלא פרשן, כך כתב מרן ביביע אומר (ח"ג חחו"מ סי' ד אות ד). יש שלא הבינו את דבריו, הרי רש"י הוא רבן של ישראל, אבל כבר המאירי (בהקדמתו לספר בית הבחירה לאבות בדפו"ח עמוד נד) כתב שרש"י לא נחית להלכה בסוגיא. בודאי שרש"י ידע לפסוק ההלכה, ואם הוא כותב שכך ההלכה יש להתחשב בדעתו, גם מרן הבית יוסף פעמים רבות מביא את דעת רש"י, כמו בדין שהייה על גבי כירה (שבת לז:), או בדין כבד (חולין קח.), שם רש"י כתב בפירוש פסק הלכה. ויש גם תשובות בהלכה של רש"י, וכן יש לרש"י הלכות בספר הפרדס. אלא שבדרך כלל בפירושו על הש"ס הוא התכוין בעיקר לפרש. אך אין זה כלל מוחלט, ויש לעיין בכל מקרה לגופו.

האומר לבנו לחלל שבת

כא. לגבי יום השבת נאמר "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך", בספר מוצל מאש של הרב יעקב אלפנדארי (סימן ד) מקשה, במי מדובר, אם בן קטן, הרי אינו חייב במצוות מהתורה, אלא רק בחינוך מדרבנן, ואם המדובר הוא בבן גדול, למה צריך לצוות את אביו עליו, הרי הוא בעצמו מחוייב במצוות כמו אביו?

יש תירוץ יפה של הגאון רבי חיים מוואלוזין (הובא בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' פא סוף אות כג), מי שמחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי לכמה דברים, אם רוצים לעשות עירובי חצרות צריך לשכור ממנו רשותו, כדין גוי [א.ה. ע' שלחן ערוך או"ח סימן שפה סעיף ג]. וכן המחלל שבת יינו יין נסך[5] כדין גוי [א.ה. ע' בית יוסף יו"ד סי' קיט]. וכן יש עוד כמה הלכות שבהן מי שמחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי [א.ה. ע' ביו"ד סי' ב סעיף ה, וסי' קיט סעיף ז, ובאה"ע סי' קכג סעיף ב, ובחו"מ סי' רסו סעיף ב]. מה שאין כן מי ששומר שבת, אבל עובר שאר עבירות, כגון מי שהוא מומר לגלח בתער, או מומר לעריות, אין דינו כגוי. אך מי ששומר שבת, אבל אומר לבנו לעשות מלאכות, הקטן לא מצווה על השבת, אבל מבקש ממנו שיעשה מלאכות עבורו, או שאומר לבנו הגדול, האב נקרא מומר לשבת ולא לשאר מלאכות, ואם עושה כן בפרהסיא דינו כגוי לענין יין נסך, ולענין עירובי חצרות וכדומה.

יין של מחלל שבת

כב. פעם אחת קרה לנו כשערכנו חופה לאחד התלמידים, לאחר קריאת הכתובה, לפני השבע ברכות נעלם בקבוק היין, עד שהתברר שהצלם שמר אותו אצלו, וכשראה שאני מחפש את היין מיד בא ומזג לי את הכוס, הצלם היתה לו חזות חילונית, וחששתי שהוא מחלל שבת בפרהסיא, אם היינו יודעים שהוא מתפלל בשבת ועושה קידוש היה אפשר לסמוך על זה בדיעבד, שהרי אומר "זכר למעשה בראשית", ואינו כופר, אך זה היה נראה רחוק לגמרי. היין לא היה מבושל, זה היה יין ביתי שהביא אבי החתן. מצד שני לא רציתי לבייש את הצלם, אמרתי להם: זה יין חזק, תביאו לי יין אחר, מיץ ענבים, כדי שלא יפגע... היינות של יקבי רמת הגולן אינם מפוסטרים, לברכת בורא פרי הגפן ולקידוש והבדלה זה מצוה מן המובחר, אבל לגבי יין נסך זו בעיה, ולכן בחתונות שיש קרובי משפחה מחללי שבת, יביאו יין מפוסטר.