הרב יצחק יוסף לפרשת ויצא: הלכות שביעית

גינה משותפת

א. נאמר בתורה על שנת השמיטה "שדך לא תזרע" (ויקרא כה, ד). ולכן בנין מגורים שיש להם גינה משותפת, צריכים לעשות אסיפת דיירים ולהעביר החלטה דמוקרטית על פי הרוב, שלא לאפשר לוועד הבית לזרוע במשך כל שנת השמיטה. ואם רוב הדיירים אינם שומרים מצוות, והעבירו החלטה על פי רוב דעות שיזרעו בשביעית, אמנם הדתיים אינם עוברים על איסור של "לפני עוור", שהרי מחו בהם, אבל כדי שלא יעברו איסור במה שהקרקע שלהם נעבדת בשביעית, לכן יפקירו את חלקם בגינה בפני שלשה.

עבר וזרע בשביעית

ב. מי שעבר וזרע בשביעית, בין אילן סרק בין שמוציא פירות, ואחר כך חזר בתשובה, אסור ליהנות מנטיעה זו, וצריך לעוקרו. גם צמח הסברס שיש שנוטעים אותו לגדר הוא נטיעה גמורה, ואפילו לדיני ברכות דינו ככל עץ, אמנם עץ הסברס הוא נמוך מעט, ויש תקופה שהוא מתייבש, אך לאחר מכן הוא חוזר וגודל, ואינו מחליף את גזעו. וגם אינו בכלל עץ אטד שברכתו שהכל, שהרי הוא פרי חשוב, ולכן מברך עליו בורא פרי העץ, וברכת שהחיינו.

שביעית חמור משבת

ג. החמירו חכמים (במסכת גיטין נג:-נד.) באיסור הנאה מנטיעה בשביעית יותר משבת, הנוטע בשבת בשוגג יקיים, במזיד יעקור. אך בשביעית בין במזיד בין בשוגג יעקור. טעם אחד לפי שישראל נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבת, שבת חמורה בעיניהם והם שומרים שבת, אבל שביעית, במשך שנה שלימה לא לעבוד, לא שומרים כמו שבת, ולכן חששו חכמים שמא יזרע במזיד ויאמר שוגג הייתי, לכן אסרו גם בשוגג. טעם נוסף, לפי שכאשר יבאו למנות שלש שנים לערלה, יצא להם לפי החשבון שנטעו אילן זה בשביעית, ויחשבו שמותר לזרוע בשביעית, לכן אסרו את הנטיעות של שביעית.

נפקא מינה בין שני טעמים אלו, מי שזרע בשביעית ונפטר, אם בנו צריך לעקור את מה שזרע אביו, לטעם שמונים שנות ערלה צריך לעקור, שלא יחשבו שמותר לנטוע בשביעית, אבל להטעם שישראל נחשדו על השביעית וקנסוהו, יש לומר שלא קנסו אלא את הזורע ולא את בנו, "אותו ואת בנו"?!

עוד נפקא מינה, מי שעבר ונטע אילני סרק כפרחים ושושנים, שאין בהם ערלה, וכן הדסים אין בהם דין ערלה, במזיד צריך לעקור, אך בשוגג להטעם של ערלה אין צריך לעקור, אך להטעם של קנס גם באילן סרק צריך לעקור.

נפקא מינה שלישית, מי שזרע בסוף שנת השמיטה, למשל בראש חודש אלול תשע"ה. כי אם נטע עד ט"ו באב גם שנת תשע"ה נחשבת לשנה, שהרי שלשים יום בשנה חשובים שנה [ל' יום ועוד י"ד יום לקליטת הנטיעה], אבל אם נטע בר"ח אלול, שנת תשע"ה אינה עולה למנין שנות ערלה כלל, ואין חשש שיאמרו שנטע בערלה, אך להטעם של קנס כאן צריך לקנוס. להלכה הולכים להקל בכל הדוגמאות הנ"ל, כיון ששביעית בזמן הזה דרבנן, וספק דרבנן להקל.

העוקר מה שזרע בשביעית, אם מתקן האיסור

ד. מי שלא ידע שאסור לנטוע בשביעית, כגון שלמד בבית ספר לא דתי, ונטע אילן בשביעית, צריך לעקור את האילן, ועדיף יותר שיעקור בתוך שבועיים מיום הנטיעה, אולי יתקן את האיסור, כמו שכתב הרש"ש (שבת עג.), כי לוקח שבועיים עד שיקלט, ובזרע לוקח שלשה ימים, ואם יטול הזרע בתוך שלשה ימים או יעקור את הנטיעה בתוך שבועיים מתקן בזה את האיסור כיון שמטרת הזריעה לא התקיימה.

העוקר מה שזרע בשבת, אם מתקן האיסור

ה. בהלכות שבת יש מחלוקת אם מתקן למפרע את האיסור במה שמלקט את הזרע קודם שנשרש. למשל מי שאוכל תפוז בגינה ביום שבת, עליו להזהר שלא יפול גרעין בגינה ואחר כך יצמח (שלחן ערוך סי' שלו סעיף ד), אפילו שאינו מתכוין לזה. וכן לא יטול ידים בגינה בשבת, שהרי משקה בהם את הזרעים, אפילו שלא מתכוין לכך, מכל מקום פסיק רישיה הוא (שלחן ערוך סימן שלו סעיף ג). ומבואר בגמרא (מו"ק ב:) שמשקה מים לזרעים עובר משום זורע לדברי רב יוסף. מה הדין במי שזרע בשבת, האם נתיר לו ליטול את הזרע הזה בשבת, כדי שלא יעבור על מלאכת זורע?

לעבור על איסור קל כדי להינצל מאיסור חמור

ו. בגמרא (שבת ג:): בעי [הסתפק] רב ביבי בר אביי, הדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה קודם שתאפה? האופה לחם בשבת אינו עובר איסור מהתורה עד שתהיה קרימת פנים של הבצק, נחלקו הפוסקים אם קרימת פנים נחשבת כבישול כל צרכו או כמאכל בן דורסאי, על כל פנים זהו השלב שמחייב משום אופה בשבת, ורדיית הפת אסורה מדרבנן "חכמה היא ואינה מלאכה", כמו תקיעת שופר, והנה לאחר שעבר והדביק פת בתנור חזר בתשובה, האם מותר לו לעבור על איסור דרבנן של רדיית הפת כדי שלא יעבור על איסור סקילה? מסקנת הגמ' (ד.) שהתירו לו לעבור על רדיית הפת כדי להנצל מאיסור של אפיה בשבת במזיד.

חטוא בשביל שיזכה חבירך

ז. בגמרא שם מבואר עוד, שאין לאדם אחר לעבור ולרדות את הפת בשביל להציל את חבירו מאיסור דאורייתא, כי התירו רק לאופה עצמו, אבל אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך, אסור לעבור על איסור דרבנן כדי להציל את חבירו מאיסור תורה. אך התוס' שם (ד"ה וכי) מחלקים, שאם האיסור בא על ידו, על זה נאמר "ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה", כלומר מוטב לאדם שיעשה איסור קל כדי להציל את האחר מאיסור חמור.

היה תלמיד חכם אחד מבני ברק שאפה מצות מהודרות בערב פסח לאחר חצות היום, ובאו אנשים מכל אזור המרכז, בני ברק, רמת גן, פרדס כץ, חולון, לקנות מצות אלו שהיה להם שם טוב, והנה בליל הסדר שאל אותו חכם את אחד מעוזריו: האם הפרשת חלה מהמצות? ענה לו: לא הפרשתי! מה יעשה עכשיו? מה יאכל? וגם מה יעשו כל אלה שקנו ממנו? גם הם אוכלים איסור, וגם לא יוצאים ידי חובת מצה, וגם מברכים על המצה ברכה לבטלה. במשנה (ביצה לו:) מבואר שאין מפרישים תרומות ומעשרות בשבת ויום טוב, והוא הדין שאין להפריש חלה, כיון שהוא מיחזי כמתקן, לא מתקן ממש כמו המתקן כסא שבור שיוכל לשבת עליו, שהרי במציאות המצה טובה לאכילה, רק 'אריא הוא דרביע עליה', כלומר יש איסור שרובץ עליה, ואם יפריש חלה הוא דומה למתקן, נראה כמתקן. ואיסור נוסף יש כאן, שהוא מפריש חלה שלא מן המוקף, שהרי אסור להפריש על מצות שאינן לפניו, ורק בדיעבד שהפריש מועיל, האם אותו חכם יעבור על איסור דרבנן של הפרשת חלה ביום טוב, ועל איסור של הפרשה שלא מן המוקף, כדי שאחרים לא יכשלו, הרי אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך? אך לפי דברי התוס' הנ"ל כיון שהאיסור בא על ידו, "קהל עדתנו עליך יסמוכו", קנו מהודר, זה מהודר?! עדיף שיעבור על תיקון ביום טוב ואיסור הפרשה שלא מן המוקף שהם איסורים קלים, כדי להציל את הכלל, שלא יעברו על איסור טבל, ולא יפסידו מצוַת מצה, וגם לא יברכו ברכה לבטלה על איסור, "בוצע בירך ניאץ ה'". דן בזה הגאון רבי צבי פסח פראנק[1] רבה של ירושלים (בשו"ת הר צבי חאו"ח סי' א), והעלה הצעה שיחפשו ילד בן שתים עשרה, או ילדה בת אחת עשרה, בבחינת "מופלא הסמוך לאיש" שנדריו נדרים, וכן יכול להפריש חלה ותרומות ומעשרות, ויאמר לו שיפריש גם על המצות שאצל כל הקונים, אמנם חז"ל למדו מהפסוק (ויקרא יא, מב) "לא תאכלום", "לא תאכילום", להזהיר גדולים על הקטנים, מכאן שאסור להאכיל איסור לקטן (יבמות קיד.), אך זה נאמר על איסור דאורייתא, אבל כאן אומר לקטן לעבור על איסור דרבנן של הפרשת חלה ביום טוב. אם כי מרן השלחן ערוך (סי' שמג) אסר לתת לקטן איסור דרבנן, אך כאן יש לסמוך על דעת הרשב"א והר"ן שסוברים שמותר לתת לקטן איסור דרבנן, כדי להציל רבים מעון גדול. ובצירוף זה שהחטא בא על ידו.

לעבור על מוקצה כדי להציל את חבירו מאיסור בישול

ח. בחור ישיבה שהוריו חילוניים, ורואה שאמו הניחה קדרה על הגז ביום שבת והלכה, ושואל אם מותר לו להוציא את הסיר כדי להציל אותה מאיסור בישול דאורייתא, אלא שהוא עובר על איסור דרבנן של טלטול מוקצה, כיון שבקדרה יש ירקות שאינם מבושלים [כמו תפוחי אדמה] ודינם כמוקצה מחמת גופו, והקדרה היא בסיס לדבר האסור, ואין אומרים לאדם חטוא שיזכה חבירך. אבל אם יש בקדרה רק מים מותר לו לסלק את הסיר מהגז, שהרי המים אינם מוקצה, כיון שהם ראויים לשתיה, ולגבי הקדרה אמנם יש אומרים שדינה ככלי שמלאכתו לאיסור, כיון שהיא מיועדת לבשל בה, אבל מרן זצ"ל בחזון עובדיה (ח"ג עמ' נא), כתב להקל שקדרה דינה ככלי שמלאכתו להיתר, כיון שגם שומרים בה אוכל, אמנם מניחים שם פירות, אבל מניחים בה מה שנשאר מהסעודה, וכיון שמוקצה איסורו מדרבנן יש להקל שלא הולכים אחרי רוב תשמישו. אם יכול ידחף את הקדרה בשינוי, אבל אם קשה בשינוי מותר גם כדרכו. ורק אם יש מוקצה בקדרה אסור כדרכו אלא בשינוי.

וכן אם הכניסה אמו תבנית עם בצק לתנור, אין לו לעבור על איסור טלטול מוקצה כדי להצילה מאיסור אפיה בשבת, שהרי הבצק מוקצה מחמת גופו כיון שאינו ראוי לאכילה, והתבנית בסיס לדבר האסור. ואמנם בגמ' בבא קמא (יח.) מבואר שבצק ראוי לתרנגולים, שם כתוב שאם התרנגולים ניקרו את חבל הדלי עד שנפסק החבל ונשבר הדלי, הרי זה משונה וצריך בעל התרנגולים לשלם חצי נזק, אבל אם היה בחבל עיסה שהיא ראויה למאכל תרנגולים משלם נזק שלם. מכל מקום כיון שבצק זה שבתנור אינו עשוי לתרנגולים הוא מוקצה.

למה הדבר דומה? היה קצר חשמלי בבית בשבת, וכעת הפריזר לא עובד, הדגים והעופות יקרים וחבל שיתקלקלו, ולכן רוצה להעביר לשכן, יש דברים שמותר, כמו עוף ובשר חי דחזי לאומצא, ראוי לכוססם חיים ואינם מוקצה (ש"ע סי' שח סעיף לא), יכול לקצוץ את הבשר דק דק ולאוכלו עם תבלינים לאלתר, ולכן בשר חי אינו מוקצה, ויכול לקחת את הבשר והעופות מהמקפיא ולהעביר לשכן. וכל שכן אם רוצה להזיז את הבשר כדי לקחת גלידה. אבל דג לא ראוי לאכילה כלל, ואסור לטלטלו.

גם העיסה לא ראויה כלל, והיא מוקצה ואין לטלטל את התבנית, אבל הוא חס על אמו ורוצה להצילה מעונש בעולם הבא, שום מעשה לא נעלם למעלה, אפילו איסור קל, אפילו עון קטן, הקדוש ברוך הוא לא מוותר, אלא אם כן חזר בתשובה, האומר הקב"ה וותרן יותרו חייו (בבא קמא נ.). אף על פי כן אסור לו להוציא את התבנית כדי להציל את אמו. יש לו עצה, יקח מקל או מגב או מזלג ארוך ויוציא את התבנית כלאחר יד, הכלל במוקצה הוא, אם מטלטל בשינוי מותר (ש"ע סי' שח סעיף מג, וסי' שיא סעיף ח).

טלטול בשינוי

ט. ההיתר של טלטול בשינוי שייך בכל מוקצה, בין קל ובין חמור, וכך נפסק בילקוט יוסף (סימן שח כללים בהלכות מוקצה הערה ד). למשל, מצא בשבת שטר של מאה דולר, 'ראה את המציאה ונפל עליה' (בבא מציעא י.), אבל דינו כמוקצה מחמת גופו, אפילו שלא רואים אותו אנשים לא מהחלונות ולא מהתריסים, אין מצלמות, אבל יש לו יראת שמים, בשמים רואים, ה' יתברך 'משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים', אך מותר לו לדחוף את הכסף ברגל ולהחביא אותו עד מוצאי שבת. והוא הדין במוקצה מחמת חסרון כיס, שמותר לטלטלו בשינוי.

אם מלאכת זורע שווה למלאכת אופה

י. מכל מקום מוכח מהגמ' (שבת ד.) הנ"ל, שאם רודה את הפת לפני שיקרמו פניה אינו עובר על איסור בישול בשבת, ומכאן למד הרש"ש (שבת עג.) שהוא הדין אם מוציא את הזרע לפני שיקלט אינו עובר על איסור זורע, שהרי עד שלשה ימים כמאן דמנח בכדא דמי, כאילו הזרע מונח בכד ולא באדמה, רק שאם יוציא בשבת הרי הוא חופר וגם זה אסור מדין חורש, וגם למה ימהר להוציא בשבת, הרי לוקח כמה ימים עד שנקלט, אלא יוציא במוצאי שבת. אבל המנחת חינוך (מוסך השבת מלאכת זורע, ובמצוה רחצ סי"ד) דחה הראיה מדין רדיית הפת, כי באפיית פת לא נקרא "אופה" עד שנאפה בקרימת פנים, לפיכך מתקן הוא ברדיית הפת, מה שאין כן לגבי זורע, בהשלכת הזרע כבר נקרא "זורע" וגמר מלאכתו שהרי אי אפשר שיושרש בשבת, ולא יתקן במה שיוציא הזרע. וכן דעת רוב האחרונים, מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סימן עה), שו"ת יהודה יעלה אסאד (סימן סא) מרבני הונגריה, דבר אברהם (ח"א סימן כג אות ו), האדמו"ר מסוכוטשוב בספריו אגלי טל (מלאכת זורע ס"ח) ובשו"ת אבני נזר (סימן יח אות יג), דלא כהרש"ש.

אם כל זורע ואופה הם רק גרמא

יא. באמת מלאכת אופה שונה משאר המלאכות, כי מלאכת אופה נעשית בגרמא, ואילו שאר ט"ל מלאכות שיש במשנה (שבת עג.) כולם בעשיה ממש, וכמו שלמדו בשבת (קכ:) מהפסוק "לא תעשה כל מלאכה", עשיה אסורה הא גרמא מותרת, רוב הראשונים התירו גרמא בשבת לגמרי, וכן דעת מרן השלחן ערוך (סי' שלד סעיף כב) שגרמא מותר לגמרי כל שיש צורך. והרמ"א (שם) אוסר גרמא שלא במקום הפסד. מלאכת מבשל [וכן זורע לשיטת הרש"ש] לכאורה נעשית בדרך גרמא, שהרי המלאכה לא נגמרת מיד במעשה שלו, ואף על פי כן אסור מהתורה. המרכבת המשנה ועוד הסבירו את הטעם לזה, שבכל מלאכה יש אפשרות לעשותה גם במעשה ממש וגם בדרך גרמא, ולכן אם בחר בדרך גרמא מותר. אבל זורע ומבשל זו צורת המלאכה, בדרך של גרמא, ולכן אפילו שהמלאכה נעשית בדרך גרמא אסור מהתורה.

הזורע בדרך גרמא

יב. אם משנה מהדרך הרגילה בבישול וזריעה ועושה בדרך גרמא, נחלקו האחרונים אם עובר איסור מהתורה ככל בישול וזריעה שנעשות בגרמא, או שנאמר 'אין לך בו אלא חידושו', ואם משנה מדרך הזריעה והבישול ועושה בדרך גרמא אינו אסור מהתורה. למשל, בליל הסדר אוכלים מרור שהוא החסה, ונוהגים לאכול את הקלח האמצעי שהוא נקי מתולעים וגם מר יותר, אבל הקלח קטן והוא רוצה שיתרחב, ישנה עצה להניח את החסה בקופסא סגורה בתוך הארון, במקום חשוך, הירק מתקלקל והקלח מתרחב, מה שהקלח גודל מהאויר הרי זה כזריעה, כמו כמהין ופטריות שגדלים מהאויר ולכן ברכתם שהכל ואפילו בדיעבד אם בירך בורא פרי האדמה לא יצא, ואם מניח את החסה בקופסא בארון ביום שבת אינו עושה מעשה זריעה בידים, רק בדרך גרמא. ונראה שזה נחשב גרמא, כי דוקא זריעה 'קלאסית' כדרכה אסורה מהתורה, אבל אם משנה ועושה ממש דרך גרמא אינו אסור מהתורה.

המבשל בדרך גרמא

יג. וכן בדין בישול בשבת, מי שלקח בערב שבת חבל ומרח עליו שעוה, והדליק קצה אחד, וביום שבת הניח קדרה בצד השני, כשמגיעה לשם האש היא מבשלת את התבשיל שבקדרה, זה נחשב גרמא כיון שעושה שלא כדרכו, ואף על פי שכל בישול הוא בדרך גרמא, אין לך בו אלא חידושו, דוקא הבישול הקלאסי כמו שהיה במשכן שמניח סממנים בקדרה והולכים ומתבשלים על האש, זה אסור מהתורה, אבל כשמשנה מהדרך ומבשל בגרמא ממש אינו אסור מהתורה.

בישול על ידי שעון שבת

יד. היום יש שעון שבת, אם מערב שבת עורך את השעון שידלק בשבת בשעה מסויימת, ולפני שהשעון נדלק מניח את התבשיל והוא מתבשל, הרי זה גרמא, ומכל מקום אין להקל בזה, ובשו"ת יביע אומר ח"י (חאו"ח סי' כו) התיר רק במרק מבושל שהתקרר, שמותר להניחו ביום שבת על הפלאטה כשהיא מכובה ועתידה להידלק על ידי שעון שבת, בצירוף דעת הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת ה"ג ופכ"ב ה"ח) שסובר שאין בישול אחר בישול בלח. מי שיודע את כללי הפסיקה הוא יכול להכריע היכן להקל.

כשם שהסכימו בית דין של מטה כך יסכימו בית דין של מעלה

טו. כאמור, הרש"ש (הנ"ל) הוא כמעט יחידי בדבר, במה שחידש שאם יטול את הזרע במוצאי שבת ניצול בזה מחילול שבת, ורוב האחרונים חלקו עליו, אבל בשביל להקל על בעל תשובה שחזר בתשובה במוצאי שבת, נייעץ לו להוציא את הגרעין במוצאי שבת, לפחות ינצל מחילול שבת לדעת הרש"ש.

הגאון מהרש"ם חיבר ספר תכלת מרדכי על התורה, הספר הזה אינו מצוי, אבל קבלתי אותו בבר מצוה, ושם יש הקדמה יפה מאוד[2], ושם הוא מספר, שביום חג הסוכות הוא ישב ולמד בסוכה[3], והנה הוא חולם, ששכנו קיבל התקף לב ונפטר, הגיע לבית דין של מעלה וראו שיש לו רוב זכויות, אבל היה מלאך אחד שקטרג עליו שעבר עבירה חמורה שצריך לקבל עליה עונש מיתה בידי שמים, וכדי להכריע אם אכן חייב מיתה, קראו למהרש"ם להגיע לבית דין של מעלה, והמהרש"ם לימד עליו זכות, וטען שלפי דברי מרן רבינו יוסף קארו בספרו כסף משנה (פט"ז מהלכות פסולי המוקדשין ה"ט) אינו חייב מיתה, ועל סמך זה שחררו אותו לרדת למטה בחזרה. בלילה הגיע אחד השכנים למהרש"ם וסיפר לו שהשכן קיבל התקף לב, וב"ה התייצב המצב וכו', אמר לו המהרש"ם: אני יודע, זה היה בשעה שתים בצהרים... פתח בכסף משנה לראות אם צדק בלימוד הזכות שלו, ואכן ראה שדבריו נכונים.

צאו וראו מעלת גדולתו של מרן הכסף המשנה, זהו מרן רבינו יוסף קארו זיע"א מחבר הבית יוסף והשלחן ערוך, גם בשמים פוסקים כמותו, כפי שפוסקים למטה כך פוסקים למעלה. גם אנחנו נקבע שהלכה כהרש"ש, ויעקור זרע תוך שלשה ימים, ונטיעה תוך שבועיים, וכך ינצל מאיסור חמור של חילול שבת.

אם עונים אמן על השידור ברדיו

טז. שאלו אותנו, אם לענות על הקדיש ששומעים ברדיו מורשת לאחר השיעור. גם אם היה הפרש של כמה שניות היה  מותר לענות, כיון שזה בשידור חי. אבל לפי מה שביררנו שומעים ברדיו מורשת באותה שניה ממש בלי שום הפרש כלל, ולכן בודאי שאפשר לענות אמן.

פרשת השבוע - שבירת המדות

רחל באה בטרוניה ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", יעקב משיב לה: "התחת אלקים אני", אמרה לו: "הנה אמתי בלהה". פירש רש"י, רחל טענה: אברהם התפלל שיהיה לו בן משרה, למרות שהיה לו את ישמעאל, ואתה לא מתפלל עלי. ענה לה: את כמו זקנתי? היא הכניסה צרתה לביתה. מיד נתנה לו רחל את אמתה.

צריך להבין, וכי זו סגולה לבנים, להכניס צרתה לביתה? אלא יש כאן רעיון, מה זה תפלה, אם נגזרה איזו גזירה מה תעזור התפלה? אצל בני אדם כאשר 'לא הולך' מחליפים את הקואליציה, עושים בחירות חדשות, והכל מסתדר, אבל אם בורא עולם גזר מה עוזרת התפלה? אלא כשאדם מתפלל בהכנעה הוא נעשה בן אדם אחר, וכאילו הגזירה לא נגזרה עליו. כמו שאמרו חז"ל במסכת ראש השנה (יז סע"א) כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו, מדה כנגד מדה. שרה היתה מלכה בביתה, והכניסה שפחתה לביתה, זה שבירת המדות, גם הקדוש ברוך הוא שובר את גזירתו, זו לא סתם סגולה. לכן אמרה רחל גם אני אשבור את המדות.

במסכת שבת (קנו:) מסופר, על שמואל שהיה עם חוזה בכוכבים בשם אבלט, וישבו יחד תחת העץ, והנה עברו שם פועלים בדרך לעבודה, אמר לו החוזה בכוכבים: פועל זה יכיש אותו נחש היום וימות. אמר לו שמואל: אם זה יהודי הוא יחיה, כי אין מזל לישראל. והנה באמת הפועל ההוא חזר בחיים, כשראו אותו חוזר עם משאו על כתפו, קרא לו אבלט, הוריד מעליו את משאו והנה רואים שם נחש מת, שאל אותו שמואל מה עשה היום, וסיפר לו שאחד הפועלים לא היה לו מה לאכול, כשראה כך ריחם עליו, ונתן לו את האוכל שלו בצורה מכובדת שלא יתבייש, קרא עליו שמואל את הפסוק "וצדקה תציל ממות". שבר את המדות שלו, ויתר על האוכל שלו, וכך ניצל ממות בטוח.

וכן במסכת בבא מציעא (פה.) מסופר על רבי יהודה הנשיא[4] שסבל יסורים, היסורים באו על ידי מעשה ועברו על ידי מעשה. פעם ראה עגל שמובל לשחיטה בא העגל ונכנס מתחת לגלימתו של רבי והיה בוכה, אמר לו רבי: לך, כי לכך נוצרת, ובאו עליו יסורים. ופעם ראה את המשרתת שלו מטאטאת גורים קטנים, אמר לה: "ורחמיו על כל מעשיו" והלכו היסורים. שבירת המדות משנה ממוות לחיים, מיסורים לחיים.

רבי ישראל מסלנט היה אומר: יותר קל ללמוד את כל הש"ס, מאשר לשבור מדה אחת, ולכן המעביר על מדותיו מעבירים לו כל פשעיו, כי לפום צערא אגרא.