הרב יצחק יוסף לפרשת וישב: הלכות חנוכה

הדלקה עושה מצוה

א. הדלקה עושה מצוה (שבת כג.). ולכן צריך שבשעת ההדלקה יהיה שמן בנר שיחזיק לפחות חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, אבל אם שם שמן לעשר דקות או רבע שעה והדליק, לא יצא, וצריך לכבות את הנר ויוסיף שמן וידליק, כיון שהדלקה עושה מצוה.

כבתה אין זקוק לה

ב. ומשום שהדלקה עושה מצוה, לפיכך כבתה אין זקוק לה. כלומר, אם לאחר ההדלקה פתח את החלון ונכנסה רוח פרצים, והרוח כיבתה את הנרות, או מישהו נתקל בחנוכיה ונפלה וכבתה, ונמצא שלא דלקה אלא חמש דקות בלבד, אין צריך לחזור ולהדליקה, ויצא ידי חובתו בהדלקה.

עד שתכלה רגל מן השוק

ג. בגמרא שבת (כא ע"ב) הקשו על כך: ורמינהו, הרי שנינו, מצותה משקיעת החמה [מסוף השקיעה שהוא צאת הכוכבים] עד שתכלה רגל מן השוק, משמע כבתה זקוק לה, שהרי צריך שהנר ידלוק עד שתכלה רגל מן השוק? תירצו בגמ' תירוץ אחד "דאי לא אדליק מדליק", כלומר, מה שאמרו עד שתכלה רגל מן השוק, זה לענין מתי ידליק, יש חצי שעה שבה אפשר להדליק נר חנוכה, שאם לא הדליק בצאת הכוכבים יכול להדליק עד שתכלה רגל מן השוק, ולעולם אם כבתה אין זקוק לה. תירוץ שני "אי נמי לשיעורה", כלומר, מה שאמרו עד שתכלה רגל מן השוק, זה לענין כמה שמן צריך ליתן בנר, שיעור שידלוק חצי שעה, שהוא זמן שיש מצאת הכוכבים עד שתכלה רגל מן השוק, ולעולם אם כבתה אין זקוק לה. לתירוץ הראשון זמן ההדלקה מוגבל לחצי שעה, ואי אפשר להדליק לאחר מכן. אבל לתירוץ השני יכול להדליק במשך כל הלילה, רק מפני שעיקר התקנה להדליק בחוץ שיראו העוברים ושבים, קבעו שיתן שיעור של חצי שעה.

זמן ההדלקה בזמן הזה

ד. התוספות (שם ד"ה דאי) כותבים בשם ר"י פורת, שלכן צריך להזדרז ולהדליק בתוך חצי שעה, ובדיעבד שאיחר ועבר זמן ההדלקה לתירוץ הראשון, ידליק מספק, לפי התירוץ השני. ולר"י נראה, שעכשיו אין להקפיד על זמן ההדלקה גם לפי התירוץ הראשון, כיון שעיקר פרסום הנס הוא לבני הבית, שהרי מדליקים בפנים. ולדברי ר"י פורת שהמדליק לאחר חצי שעה אינו יוצא ידי חובת התירוץ הראשון, לכאורה ידליק בלי ברכה, שהרי סב"ל, "ספק ברכות להקל", וברכות לא מעכבות את המצוות. אמנם המור וקציעה (סי' תערב) סובר שפרסום הנס הוא בהדלקת נר חנוכה בברכה, כי בלא ברכה זה נראה כמו שמדליק נר סתם. אבל מדברי שאר הפוסקים נראה שגם בהדלקת נרות חנוכה אין הברכה מעכבת את המצוה, ולפי הר"י פורת לא יברך לאחר חצי שעה.

איסור ברכה לבטלה מהתורה או מדרבנן

ה. נסביר באופן כללי מדוע אין לברך מספק. התוספות במסכת ראש השנה (לג. ד"ה הא) כתבו שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן, ומה שלמדו כן מהפסוק "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, ז), זו דרשה דרבנן שסמכו על פסוק זה. ורק כאשר נשבע לשוא, כגון שאומר על כוס תה שהוא כוס תה, עובר משום לא תשא דאורייתא, אבל מי שבירך ברכה שאינה צריכה, סוף סוף בירך את ה'. ומכיון שכל איסור ברכה לבטלה הוא מדרבנן לא שייך לומר סב"ל, כי ספק דרבנן לקולא. ולכן רבני האשכנזים - כמו המשנה ברורה - שנוקטים כדברי התוס' שאיסור ברכה לבטלה הוא איסור דרבנן, פעמים רבות הם מכריעים לברך במקום שיש ספק. אך הרמב"ם בהלכותיו (פ"א מהלכות ברכות הל' טו) וגם בשו"ת פאר הדור (סי' קה) כותב שברכה שאינה צריכה איסורא דאורייתא הוא. וכן דעת שלשה מהגאונים, רב פלטוי גאון, רב יהודאי גאון ורב האי גאון. וכך פסק מרן השלחן ערוך (סימן רטו סעיף ד) שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. וגם לשיטת התוס' שהוא אסמכתא, אבל מכל מקום הוא איסור חמור, שהרי העולם כולו הזדעזע כשאמר הקדוש ברוך הוא "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שבועות לט.), מה שלא נאמר באיסור לא תרצח, ולא באיסור לא תגנוב, ולא בשאר האיסורים שבתורה, כיון שזה איסור חמור ביותר. לכן הספרדים חוששים מאוד בספק ברכות, כיון שאיסור ברכה לבטלה לדעת הרמב"ם ומרן הוא איסור דאורייתא, וספק ברכות להקל.

הספרדים חוששים יותר לסב"ל

ו. לדוגמא, מי שהולך לבית הכנסת לתפלת שחרית, והוא חושש לאחֵר לתפלה, אומר ברכות השחר בדרך[1]. כך מרן זצ"ל היה נוהג לומר ברכות השחר וקרבנות בדרכו לבית הכנסת חזון עובדיה, וכשהיה מגיע אם היה רואה שעוד לא התחילו היה לוקח ספר ומעיין בו. מה הדין במי שמסופק אם בירך ברכות התורה? ספק ברכות להקל, ולא יברך מספק. דעת מרן השלחן ערוך (סי' רט סעיף ג) כדעת הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות הי"ב) שברכות התורה מדרבנן, כך כותבים הרב חיד"א (במחזיק ברכה ס"ס מז) ורבי יהודה עייאש, ולכן אומרים ספק ברכות להקל, ברכות התורה דרבנן, וברכה לבטלה דאורייתא. אבל המשנה ברורה (סי' מז ס"ק א) פוסק שאם הוא לא זוכר אם בירך ברכות התורה, יברך ברכת אשר בחר בנו, כיון שיש אומרים שברכת התורה דאורייתא ויש לו ספק, תעמידו על חזקתו שלא בירך ויברך מספק. אנחנו הספרדים חוששים ולא מברכים מספק. אילו ידע המשנה ברורה שחיבורו יגיע גם לספרדים, היה כותב גם את ההלכה לספרדים, שלא יאמר ברכות התורה מספק, אבל הרב משנה ברורה היה עניו, ולא העלה על דעתו שחיבורו יתפשט כל כך, הוא היה הולך בעצמו עם סל ומוכר את ספריו. מחבר ספר כל מאווייו שילמדו בספריו, לא לביזנס, זו זכות גדולה שלומדים בספריו, אפילו כשהוא ישן לומדים בדבריו[2].

המדליק לבדו

ז. כאמור, נחלקו ר"י ור"י פורת בעלי התוס', אם גם בזמן הזה צריך להקפיד להדליק בחצי שעה הראשונה. לדעת ר"י כיון שבשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו, ובזמן התלמוד היה סכנה שגזרו הגוים שלא ידליקו אלא בבית עבודה זרה שלהם, קבעו שפרסום הנס אינו לרבים דוקא, למרות שבזמן התוס' כבר עברה הסכנה הזו, כבר אין חובה לפרסם את הנס לרבים, כי צמצמו את פרסום הנס לבני הבית, ואפילו מי שגר לבדו, כגון אלמן, או רווק מבוגר שעזב את בית הוריו, יכול להדליק בביתו בברכה.

בני הבית ישנים

ח. הבן איש חי (פרשת וישב הל' חנוכה סעיף ז) כותב, שמי שמגיע מאוחר לביתו, יעיר שנים מבני ביתו וידליק. ראשית, רואים מדבריו שאפשר להדליק מאוחר בברכה, גם לאחר החצי שעה הראשונה. ומה שכתב שיעיר את בני ביתו, מרן זצ"ל (בהליכות עולם ח"א פרשת וישב אות יא) חולק על זה, אם יודע שישמחו אם יעיר אותם, רוצים לראות את אבא מדליק נרות, וגם יחלק להם סופגניות, טוב שיעיר אותם. אבל לפעמים זה יגרום להם צער גדול אם יעיר אותם, אין צריך לעשות להם גזל שינה, ויכול להדליק בברכה אף על פי שכולם ישנים. וכי אלמן שגר לבדו לא מדליק? האם צריך להעיר את אשתו? מהיכן יעיר אותה?! אלא די בפרסום הנס לעצמו. וכן אם אשתו אינה בבית, לא צריך להמתין לה, אלא יוצאת ידי חובה במה שמדליק בבית גם שלא בנוכחותה.

אם מברך לאחר חצי שעה

ט. לדברי ר"י הנ"ל עיקר פרסום הנס הוא לבני הבית, וכך כותבים גם הריטב"א והמאירי (שבת כא:), שעיקר ההיכר הוא בהדלקה בפנים אף על פי שאין כבר סכנה, ורק להידור ידליק בחוץ. וכן כתבו העיטור והאור זרוע (סי' שכג אות ב) והראבי"ה (בהל' חנוכה סי' תתמג עמוד תקעד) שנהגו להדליק בפנים. בילקוט יוסף הבאנו למעלה מעשרה ראשונים שכתבו כן. ולדבריהם הוא הדין שאפשר להדליק גם לאחר חצי שעה, כיון שעיקר הפרסום לבני הבית, אין הפרש בזמן.

חכם גדול אחד ע"ה היה מפרסם בכל שנה שאסור להדליק אחרי חצי שעה בברכה. וכן ראיתי בעיתון חרדי שכתבו מודעה, שלפי חכם בן ציון אבא שאול ע"ה אסור לברך על הדלקת הנרות אם מדליק לאחר חצי שעה. 'ראה מעשה ונזכר הלכה' (פסחים סו.). אכן, הרמב"ם (פ"ד מהל' חנוכה ה"ה) פוסק שאם לא הדליק עד שעברה חצי שעה מצאת הכוכבים, שוב אינו מדליק. אולם מרן השלחן ערוך (סימן תערב סעיף ב) פסק שאם עברה חצי שעה מדליק והולך כל הלילה. ובודאי שכוונת מרן שידליק עם ברכה, כי אם דעתו שידליק בלי ברכה היה לו לפרש ולא לכתוב בסתם, וכי מרן יכשיל אותנו בברכה לבטלה?! ומרן זצ"ל כבר לפני ששים שנה פרסם בשיעוריו שמדליק בברכה גם בשעה שבע, ושמונה. אז חכם בן ציון שלח לו מכתב: הרי זה תלוי במחלוקת ר"י ור"י פורת אם אפשר להדליק לאחר חצי שעה בברכה, ואיך כבודו לא חושש לסב"ל? ואף על פי שכך דעת מרן השלחן ערוך, הרי יש לנו כלל שאומרים ספק ברכות להקל נגד מרן, וכמו שכתב החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' טו), שאמנם קבלנו הוראות מרן, אבל משום חומר איסור ברכה לבטלה אומרים סב"ל נגד מרן. בודאי זה חידוש שאומרים סב"ל נגד מרן, הרי מרן הוא מרא דאתרא, נתאר לעצמנו שרב הקהילה אומר לברך, וכי יבוא אחד ויאמר לו: "מחילה הרב, ספק ברכות להקל". זו חוצפה, הרב אמר לברך, צריך לשמוע בקולו.[3]

סב"ל נגד מרן

י. יש שחולקים על דברי החיד"א בכלל זה, וסוברים שקבלנו הוראות מרן לגמרי, וגם בהלכות ברכות סומכים על מרן לברך, יש בזה מערכה לקראת מערכה, מרן זצ"ל הביא מחלוקת זו בכמה מקומות (ע' לדוגמא בשו"ת יבי"א ח"ב חאו"ח סי' ח אות יח, וח"ה חאו"ח סי' מב אות ג), אבל למעשה גם בזה יש לומר ספק ברכות להקל.

אפשר להוסיף עוד, שמתחילה כאשר קבלנו הוראות מרן, לא קבלנו הוראותיו בהלכות ברכות. אבל זה לא ברור, ויש לומר שקבלנו הוראות מרן גם בהלכות ברכות, רק לא מורים לברך מפני חומר איסור ברכה לבטלה שעובר על לא תשא. בשו"ת רב פעלים ח"ב (סי' כח) כותב לגבי לדר - משמש מרוסק ומיובש - לברך עליו שהכל, נגד דעת מרן השלחן ערוך (סי' רב סעיף ז) שפסק לברך על תמרים שמיעכן בורא פרי העץ, משום סב"ל נגד מרן.

הטעמים שאין לחוש לסב"ל בהדלקה מאוחרת

יא. לכן טען חכם בן ציון שאין לברך על הדלקת נרות חנוכה לאחר חצי שעה מצאת הכוכבים, כי אומרים סב"ל נגד מרן. מרן זצ"ל ענה לו כמה תשובות: תשובה אחת, מרן החיד"א עצמו כתב שהמברך כדעת מרן אין מזניחים אותו, סוף סוף עושה כדעת מאתים רבנים שסמכו ידיהם על הוראות מרן.

תשובה שניה, המנהג להדליק בברכה גם לאחר חצי שעה, גם הבן איש חי הנ"ל כותב שאפשר להדליק בברכה מאוחר בלילה, כל עוד בני הבית נעורים. גם הגאון רבי יוסף ידיד הלוי בספר ברכת יוסף (מערכת חנוכה) כותב, שאם מנהג ירושלים להדליק בפנים, יכולים להדליק מאוחר ולברך. בפרט אצל החסידים מצוי שמדליקים מאוחר, היה אדמו"ר אחד שהיה מתרגש כל כך ממצות ההדלקה, ולא היה מצליח להדליק כל הלילה, עד שהיה מדליק סמוך לעמוד השחר. אבל אין להדליק אחר עמוד השחר, גם המשנה ברורה (סי' תערב ס"ק יא) כותב שאפשר להדליק עד עמוד השחר. ומכיון שכן המנהג שמדליקים גם מאוחר, במקום מנהג אין אומרים סב"ל, וכמו שכתב התרומת הדשן (סי' לד).

תשובה שלישית, יש כאן כמה ספקות לברך, ספק אחד, דעת הרשב"א (שבת כא:) ששני תירוצי הגמ' דאי לא אדליק מדליק, וא"נ לשיעורה, אינם חולקים ביניהם, כי גם לתירוץ הראשון מה שאמרו להדליק בצאת הכוכבים זהו לקיים המצוה כתיקנה, אבל באמת נמשך זמנה כל הלילה. ספק שני, שמא כהתירוץ השני שלא קבעו זמן להדלקה, אלא קבעו את כמות השמן ויכול להדליק כל הלילה. ספק שלישי, שמא כדעת ר"י שבזמן הזה יכול להדליק כל הלילה גם לתירוץ הראשון, כיון שמדליקים בפנים. אלא שיש מחלוקת אם עושים ספק ספיקא בברכות, וסב"ל, אבל כאשר דעת מרן לברך אפשר לסמוך על ספק ספיקא.

מחלוקת במצוה

תשובה רביעית, על פי דברי הרדב"ז (סי' רעט, תרכו), שכאשר המחלוקת במצוה ולא בברכה אין אומרים ספק ברכות להקל, כי הברכה נגררת אחר המצוה. בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סי' מב) כתב בענין שופר שנסדק לארכו, חבל לו עליו הוא שופר טוב [בדרך כלל שופר דק הוא טוב, עבה הוא לא טוב], אם נסדק לארכו ברובו הוא פסול לכל הדעות, אבל אם נסדק לארכו במיעוטו, נחלקו הפוסקים מה דינו. ומרן השלחן ערוך (סימן תקפו סעיף ח) הכשיר. המחלוקת היא אם יוצא ידי חובת המצוה בשופר כזה, האם אפשר לברך על שופר כזה או שנאמר ספק ברכות להקל? לפי דעת הרדב"ז אין אומרים סב"ל, כיון שפוסקים כדעת מרן שהשופר כשר, הברכה נגררת אחרי המצוה ויכול לברך עליו.

אלא שיש כמה ראיות שמרן השלחן ערוך לא סובר כהכלל הזה של הרדב"ז, ולדעת מרן גם כאשר המחלוקת במצוה אומרים ספק ברכות להקל. ראיה אחת, בתוס' מנחות (סו ע"א ד"ה זכר) נחלקו בעל הלכות גדולות והתוס' לגבי מי שלא ספר את העומר יום אחד, לדעת בה"ג אינו סופר יותר, כיון שנאמר "תמימות תהיינה", והתוס' דוחים את דבריו ואומרים שיכול להמשיך ולספור בשאר הימים, כי כל יום הוא מצוה בפני עצמה. מרן השלחן ערוך (סי' תפט סעיף ח) פסק שימשיך לספור, אבל בלי ברכה. אף על פי שהמחלוקת במצוה אין לברך.

ראיה שניה, מי שאין לו מגילה כשרה, יש מחלוקת אם מותר לקרוא את המגילה בחומש, פסק מרן השלחן ערוך (סי' תרצא סעיף י) שיקרא מהחומש בלי ברכה, 'אחסן מן בלש' [יותר טוב מכלום]. אע"פ שהמחלוקת במצוה אומרים סב"ל.

ראיה שלישית, נחלקו הפוסקים אם צריך ליטול ידים על דבר שטיבולו במשקה, לדעת התוס' (פסחים קטו רע"א) היום שאין אנו נזהרים לאכול חולין בטהרה, אין צורך לנטילה זו. ומרן השלחן ערוך (סי' קנח סעיף ד) פסק שיטול ידים בלא ברכה[4]. אף על פי שהמחלוקת במצוה אם צריך ליטול ידים, פסק מרן שלא לברך, סב"ל. כולם יודעים שבליל הסדר נוטלים ידים לכרפס בלי ברכה, מרן זצ"ל היה נוהג בליל הסדר להעמיד אחד מהילדים או הנכדים, שיזכיר לכולם שלא יברכו על הנטילה.

כאמור, מרן השלחן ערוך סובר שגם כאשר המחלוקת במצוה אומרים סב"ל, ולא כהרדב"ז. מכל מקום זהו דוקא כשאין פסק ברור לגבי המצוה עצמה, אבל כאשר יש לנו פסק ברור ממרן השלחן ערוך לגבי המצוה, גם הברכה נגררת אחרי המצוה ואין אומרים סב"ל. כי לומר סב"ל נגד מרן, זה עצמו חידוש, שהרי קבלנו הוראותיו, אבל כשהמחלוקת במצוה לא אומרים סב"ל, כעין פשרה.

יש מחבר אחד שכותב בלשון בוטה וחריפה: "פשרה זו תמוהה מאד, ולא ידעתי לה בית אב בהלכה, וחיפשתי בעשרות עשרות פוסקים, ולא מצאתי פשרה זו", כוונתו על הפשרה הנ"ל של יביע אומר. אבל באמת פשרה זו כתב אותה מרן החיד"א בספר לדוד אמת (קונטרס אחרון סימן כא) לגבי ספר תורה שאין בו תגין, שמותר לברך עליו כדעת מרן השלחן ערוך (סימן לו סעיף ג). וכן כתבו בשו"ת ישיב משה שתרוג (סי' רנד), ורבי רחמים חי חויתה הכהן (בספר זכרי כהונה מערכת ש אות מז). וכן נראה דעת המגן אברהם (סי' לב ס"ק נא). לפני כמה שנים היה מעשה אצלנו בשכונת סנהדריה, הוציאו ספר תורה והנה ראו שחסרים תגין, לא ידעו מה לעשות, אני במקרה הייתי שם, אמרתי להם: מרן מכשיר, ובספר לדוד אמת פוסק לברך, שמעו לנו ובירכו. אמנם רבי חיים פלאג'י (בשו"ת לב חיים ח"א ס"ס עח) חולק על כלל זה, וסובר שגם כשהמחלוקת במצוה אומרים סב"ל, אבל אין דבר בלי מחלוקת, אילו היה רואה דברי האחרונים הנ"ל היה מסכים לדבריהם. ובפרט שהדברים מסתברים, שהרי קבלנו הוראות מרן, אלא שאומרים סב"ל נגד מרן, ואין לך בו אלא חידושו, אבל כשהספק במצוה אפשר לברך.

והוא הדין בהדלקת נר חנוכה לאחר חצי שעה, יש מחלוקת אם נמשך זמן המצוה כל הלילה, ומכיון שהמחלוקת במצוה אין לומר סב"ל נגד מרן ויכול לברך. לכן אין מה לחשוש למה שכתבו במודעה בעיתון, לא לומדים הלכות מפי העיתונים.

מעשה רב

יב. מרן זצ"ל היה לו ביקוש גדול מאוד שיבוא לדרוש ברבים[5], ובחנוכה זו הזדמנות לזכות את הרבים, עושים הרבה מסיבות חנוכה, סיבה למסיבה, מרן היה הולך ומחזק אותם לקבוע עתים לתורה, בתל אביב, בירושלים, ורק בעשר או אחת עשרה בלילה היה מדליק נרות חנוכה בברכה. ולכן אם יש שיעור קבוע לאחר ערבית, לא לבטל את השיעור, ולאחר השיעור יזכירו להם להדליק נרות בבית.

צריך להיות בקי בהלכה

יג. שאלה מהקהל: אם בשעת קריאת התורה יש ויכוח על הספר תורה אם הוא כשר, מה יעשו?

תשובת הרב: ישאלו חכם. פעמים שהחכם מסופק, וצריך לשאול תינוק לראות אם צורת האות כשרה. כדאי שיהיו בבית הכנסת תלמידי חכמים שבקיאים בהלכות אלו, כי אם הספר תורה כשר ומחזירים אותו יש בזה משום פגמו של הספר תורה, וכולם ממתינים לחכם, לכן צריך שיהיה בקי בהלכות אלו ויפסוק מיד.

וידוי בבית האבל

יד. פעם היה מקרה בבית האבל, לא אומרים שם וידוי, והנה היה שם איזה חכם אחד שאמר: וכי יש כאן מילה? תאמרו וידוי. אחרי התפלה ניגש אליו חכם אחד ושאל אותו: האם כבודו כתב תשובה על זה שצריך לומר וידוי? ענה לו: למה צריך לכתוב? פשוט בעיני שאומרים וידוי בבית האבל! הוסיף ושאל אותו: אבל בשלחן ערוך כתוב לא לומר? ענה לו: לא כתוב בשלחן ערוך! עלי, עלי. הלך והראה לו שלחן ערוך (סי' קלא סעיף ד) שאין אומרים וידוי בבית האבל, שלא להגביר את מדת הדין. אמר: לא ידעתי... מכאן נלמד מוסר השכל, לכל אחד יכול לקרות דבר כזה. אצל המון העם כל אחד עם זקן הוא רשכבה"ג, ויתבייש לומר לא יודע, לכן צריך להיות בקי בהלכה ומיד יפסוק.

בחורי ישיבות

טו. בשנת תשי"ט נפתחה ישיבת פורת יוסף קטמון עם פנימיה, חכם עזרא עטיה זצ"ל היה נגד פנימיה לצעירים, כי חשש לתקלות, אבל אז היה הכרח להציל את עליית הנוער, באו מירוחם, מדימונה, מעפולה, מטבריה, והיה בזה הצלת נפשות, וחכם עזרא עטיה הסכים בשתיקה, אבל לא ביקר שם. ואכן יצאו משם תלמידי חכמים גדולים. חכם שלום כהן והרב שמעון בעדני היו ראשי הישיבה, וכאשר הגיע חנוכה, חכם שלום הלך לחכם עזרא עטיה לשאול אם בחורי הישיבה צריכים להדליק נרות חנוכה, חכם עזרא עטיה הסתפק ואמר לו: לך לחכם עובדיה, אף על פי שמרן זצ"ל אז היה צעיר בן 38, ומרן זצ"ל כתב לו תשובה על כך, שבחורי הישיבות לא צריכים להדליק כלל, ואין צורך להחמיר בזה. והלכה זו התפשטה אצל כל הספרדים, וגם באור לציון פסק כך שבחורי ישיבות לא ידליקו. גם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך (בספר הליכות שלמה פרק יד סעיף יב) פסק שבחורי ישיבה ספרדים פטורים מהדלקה. זה כמו בית דין, שלשה גדולי הדור.

יש כמה טעמים לפטור בחורי ישיבה מהדלקה. טעם אחד, במסכת שבת (כג.): אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא קודם שהתחתנתי הייתי מתאכסן אצל בעל הבית והייתי משתתף אתו בהוצאות השמן, אבל עכשיו לאחר החתונה איני צריך, כיון שמדליקים עלי בביתי. בזמנם גם אברכים היו גולים למקום תורה, יש בגמרא כמה מעשים על אמוראים שהלכו ללמוד תורה שתים עשרה שנה (ע' כתובות סב:). וכתבו הראשונים, המחזור ויטרי (סימן רלח) והפרנס (סימן קנב) ועוד, שבחור שלומד מחוץ לביתו[6], יוצא בהדלקת נרות של אביו ואמו. ולפי זה כותב מרן זצ"ל ביחוה דעת (ח"ו סי' מג) שבחור ישיבה יוצא ידי חובה בהדלקת הוריו, וצריך לומר שרבי זירא לא היו לו הורים שידליקו עבורו[7]. תקנת חכמים היתה שמצות חנוכה נר איש וביתו (שבת כא:), והספרדים נוהגים שאפילו המהדרין מן המהדרין מדליקים חנוכיה אחת בלבד, כפי שמעיד הרמב"ם (פ"ד מהל' חנוכה ה"ג). ואמנם לדעת תרומת הדשן (סי' קא) יכול להדליק אף על פי שבני ביתו מדליקים עבורו, אבל מרן הבית יוסף (סי' תרעז) כתב: ולי נראה דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה.

ראש ישיבה אחד מקרית ספר, לפני שלשים שנה דיבר על מרן זצ"ל שאמר שבחור ישיבה לא צריך להדליק נרות בישיבה כי יוצא ידי חובה בהדלקת אביו, והוא אמר שיש כאן ויכוח בָּהַשְׁקוֹפֶה [בהשקפה], לא בהלכה, מרן חושב שהבחורים סמוכים על שלחן אביהם, אבל ההשקפה הנכונה שהבחור צריך להיות קשור לישיבה ולא לבית. אבל במחילה מכבודו הוא לא הכיר את מרן זצ"ל ואת השקפותיו, לפני ארבעים שנה מרן היה מעודד אותנו להשאר בישיבה ולא לבוא הביתה, והיינו עושים תחרות מי ישאר יותר בישיבה. פעם אחת לא יצאתי מהישיבה מראש חודש חשון עד חנוכה, וכשהגעתי בערב שבת, מרן קרא לנהג: שלמה, קח אותו לישיבה. מרן הקפיד שהנהג יקח אותנו, לשמור על העינים. הרבנית ע"ה אמרה למרן: חבל, עד שהגיע, הכנתי לו מטעמים, קוּסָא מַחְשִׁי [קישוא ממולא] וכו', אמר לה: אחרי שיתחתן הוא יבוא לאכול. זה היה בית של רב ראשי, מלא ספרים, מה מדברים שם? הלכה, הַשְׁקוֹפֶה... אבל רצה שהבחורים יסתגרו בבית המדרש, הישיבה זה כמו תיבת נח, בחוץ יש מבול של פיתויים, ובישיבה הוא מתנתק, מסיים מסכתות, ולא יהיה קשור בטבורו לסינר אמו. אבל בכל זאת הבחור מגיע לבית הוריו בבין הזמנים ובשבת חופשה, לכן נחשב שהוא סמוך על שלחן אביו, כי שם ביתו.

טעם שני, בחורי הישיבה יוצאים ידי חובה בהדלקה שבבית המדרש שהוא כמו ביתם, שהרי אפילו אוכלים בבית המדרש. הלוא מותר לתלמיד חכם לאכול בבית המדרש (שלחן ערוך סימן קנא סעיף א), היו אצלנו בישיבה בחורים שקדנים, שלאחר התפלה היו לוקחים קפה וחלב וכמה עוגיות ורצים לבית המדרש ללמוד. היו כאלה מתמידים שאפילו לארוחת צהריים לא היו יוצאים, אחד החברים היה מביא להם את הארוחה ואוכלים בבית המדרש.

טעם שלישי, בחורי הישיבה יוצאים ידי חובה בבית המדרש מדין הדלקה בבית הכנסת, הריב"ש (סימן קיא) והכל בו (סימן מד) נחלקו מדוע מדליקים בבית הכנסת, להריב"ש כיון שהיום מדליקים בבית, נהגו לפרסם את הנס לרבים בבית הכנסת. במוסיוף יש כמה חדרים וכמה מנינים, אפשר להדליק בכל מנין. ולדעת הכל בו מדליקים בבית הכנסת להוציא את האורחים שאינם מדליקים, ולפי זה גם בחורי הישיבה יוצאים ידי חובה בהדלקה זו של בית המדרש. ובפרט שבית המדרש נחשב להם כמו ביתם.

טעם רביעי, לפי דברי הגנת ורדים בגן המלך (סימן מא), שמה שאמרו שאכסנאי משתתף בפרוטות, זה דוקא כאשר בא למלון ועושה עמו חשבון על כל פריט מהארוחה, ולכן צריך לשלם גם על השמן, אבל אם משלם באופן כללי על האירוח, אין צריך להשתתף בפרוטות. ולפי זה הוא הדין בישיבה, הרי ראש הישיבה מביא את רוב הכסף ודואג לתשלום השכירות, והחשמל, והאוכל, ומשכורות לרבנים, ובחורי הישיבה סמוכים על שלחנו ויוצאים ידי חובה בהדלקת ראש הישיבה. ואין צורך שידליקו נרות חנוכה בחדר האוכל.

שאלה מהקהל: בחור ישיבה שמברך על הדלקת נר חנוכה בישיבה, האם יענה אחריו אמן?

תשובת הרב: לא יענה אחריו אמן, הרי יש ארבעה טעמים לפטור אותו מהדלקה.

בחורי ישיבה שואלים: מה לעשות אם ראש הישיבה מכריח אותנו לעשות שלא כמרן זצ"ל, אלא להדליק נרות חנוכה בברכה, זה ראש הישיבה שלי, האם אני צריך לשמוע לו?

התשובה: תאמר "ברוך אתה ה' למדני חוקיך להדליק נר חנוכה". ראשי הישיבות לא יכריחו את הבחורים בענינים פרטיים של הלכות, צריך לשמוע לראש הישיבה בעניני הנהגת הישיבה כמו סדרי הישיבה, והלימוד, והלבוש, אבל בעניני הלכה יש לנו לשמוע לגדול הדור.

בן נשוי מתארח

טז. וכן אדם נשוי שמתארח אצל הוריו בשבת חנוכה, פטור מהדלקת נרות חנוכה, שהרי אביו מארח אותו בלי תשלום, וממילא מזכה לו גם חלק בנרות, כדברי הגן המלך, להקת אחרונים העתיקו את דבריו, ובכללם בכף החיים (סימן תרעז סק"ג) וביחוה דעת (ח"ו סימן מג). ובמוצאי שבת ימהר לחזור לביתו ולהדליק שם.