הרב יצחק יוסף לפרשת מקץ: הלכות חנוכה

כמה נרות מדליקים

א. בגמ' מסכת שבת (כא:): תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך. טעמם של בית שמאי כנגד הימים הנכנסים או כנגד פרי החג, כלומר ביום הראשון מדליק שמונה נרות כיון שיש לפניו חג שמונה ימים, וביום השני שבעה כיון שיש לפניו חג שבעה ימים, או כנגד פרי החג שהיו מקריבים בחג הסוכות שהיו פוחתים והולכים, ביום הראשון שלשה עשר פרים ביום השני שנים עשר וכן על זה הדרך. וטעמם של בית הלל כנגד הימים היוצאים, או משום מעלין בקודש ואין מורידין, כלומר ביום הראשון מדליק נר אחד כיון שהוא ביום הראשון, וביום השני שני נרות, שעברו שני ימים מהחג, או משום מעלין בקודש, שביום הראשון מדליק אחד, ומוסיף והולך עד שביום השמיני מדליק שמונה, ונמצא שהעלה ולא הוריד ממספר הנרות. 

וידוע שהלכה כבית הלל, וכך פסקו כל הפוסקים, ואמרו רמז: חנוכה ראשי תיבות "ח' נרות והלכה כבית הלל"[1].

אם המהדרין מן המהדרין כולל את המהדרין

ב. נחלקו הראשונים אם המהדרין מן המהדרין חוזר על עיקר המצוה או על המהדרין. לדעת התוספות (ד"ה והמהדרין) זה חוזר על עיקר המצוה, כלומר, כמו שביום הראשון ראש הבית מדליק נר אחד ומוציא את כולם, המהדרין מן המהדרין מוסיף על נר זה, עד שביום השמיני מדליק בסך הכל שמונה נרות בלבד, בין אם בני הבית מרובים בין מועטים. ולדעת הרמב"ם (פ"ד מהל' חנוכה ה"א-ב) זה חוזר על המהדרין שמדליקים כל יום נרות כמספר בני הבית, והמהדרין מן המהדרין מוסיפים לכל אחד מבני הבית, כך שאם יש לו עשרה בני בית ביום הראשון מדליק עשרה נרות וביום השמיני שמונים נרות, ועם השָמש תשעים נרות.

מנהג האשכנזים

ג. האשכנזים נוהגים בזה כדעת הרמב"ם שהמהדרין מדליקים לכל אחד מבני הבית. רק לא לגמרי כדעת הרמב"ם, כי משמע מדברי הרמב"ם שבעל הבית מדליק בעצמו נרות לכל אחד מבני הבית, ועל זה טענו התוס' הנ"ל, שאם כן לא יהיה ניכר תוספת הימים, כי הרואה יחשוב שכך יש אנשים בבית. ולכן מנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק בחנוכיה נפרדת כדי שיהיה ניכר כמה נרות מדליקים (רמ"א סי' תרעא סעיף ב).

אשה ובנותיה

ד. וגם אצל האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק, מכל מקום האשה לא מדליקה נרות, כי אשתו כגופו, וגם הבנות לא מדליקות אצלם. החתם סופר (שבת כא:) מסביר, שתקנת נר חנוכה היתה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, ולכן לא נהגו שאשה תדליק נרות חנוכה כדי שלא תצטרך לצאת לבחוץ.

אף הן היו באותו הנס

ה. כוונת החתם סופר שכאשר הבעל מדליק האשה לא מדליקה, אבל בודאי אשה שאין לה בעל וגרה לבדה - כגון גרושה או אלמנה - חייבת בנר חנוכה כמו האיש, וכמו שאמרו בגמ' מסכת שבת (כג.): אמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. פירש רש"י, שגזרו היוונים על כל הכלות הבתולות להיבעל לטפסר תחלה, ועל ידי אשה נעשה הנס. וגם לגבי קריאת המגילה, במסכת מגילה (ד.) אמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס. וכן בפרק ערבי פסחים (פסחים קח סע"א) אמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בארבע כוסות, שאף הן היו באותו הנס. כלומר, אף על פי שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, במצוות אלו חייבות משום שאף הן היו באותו הנס.

טעם להשמטת הרמב"ם

ו. הרמב"ם הביא את כל ההלכות הללו שנשים חייבות בחנוכה, מגילה וארבע כוסות, אבל השמיט את הטעם שאף הן היו באותו הנס, מדוע השמיט טעם זה? יש ליישב לפי מה שהקשה בשו"ת חוות יאיר (סי' י), למה הוצרך רבי יהושע בן לוי לטעם שאף הן היו באותו הנס, בלאו הכי יש בכל מצוה דרבנן גם מצות לא תעשה של "לא תסור" (דברים  יז, יא), כך כותב הרמב"ם בספר המצוות (שורש א). וכך אמרו בגמרא (שבת כג.), שמברכים על נר חנוכה אשר קדשנו במצוותיו וצונו להדליק נר חנוכה, והיכן צוונו, הרי נס חנוכה אירע בתקופת בית שני 214 שנה לאחר שנבנה בית המקדש? או מ"לא תסור", או מ"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז). ומכיון שלפי דעת הרמב"ם בכל מצוה דרבנן יש גם לאו של לא תסור, נשים חייבות בנר חנוכה מטעם זה, כי דוקא במצות עשה יש חילוק אם הזמן גרמא או לא, אבל במצות לא תעשה אין חילוק, ואפילו הזמן גרמא נשים חייבות, וממילא נשים חייבות בנר חנוכה ומגילה וארבע כוסות גם בלי הטעם שאף הן היו באותו הנס. ורבי יהושע בן לוי לא סבר שיש לא תסור במצוות דרבנן, ולכן הוצרך להגיע לטעם שאף הן היו באותו הנס. [ועיין עוד בשו"ת יחו"ד ח"ב סימן סה באורך].

מנהג הספרדים

ז. כאמור, האשכנזים נהגו כדעת הרמב"ם, שהמהדרין מן המהדרין מוסיף והולך לכל אחד מבני הבית. אבל הספרדים נהגו כהתוס', שבעל הבית מדליק נר אחד לכולם ומוסיף והולך. וכך פסק מרן השלחן ערוך (סי' תרעא סעיף ב). הט"ז (ס"ק א) מתפלא על הספרדים שעושים כהתוס', הרי בדרך כלל הספרדים פוסקים כהרמב"ם. השדי חמד (מערכת חנוכה אות ט סק"ד) מביא בשם החשק שלמה שתמה על הט"ז, הרי הרמב"ם עצמו (פ"ד מהל' חנוכה ה"ג) מעיד שבספרד היו נוהגים כך, שבעל הבית מדליק נר אחד ועליו מוסיף והולך אפילו אם היו בני הבית מרובים, כלומר שגם הספרדים עושים כהוגן. ומה שכתוב בשלחן ערוך (סי' תרעז סעיף ב) שקטן מדליק נר חנוכה, מדובר בקטן שיש לו בית לבד ואין לו אב ואם שמדליקים עליו, אבל אם הוריו מדליקים הוא יוצא ידי חובה בהדלקתם.

לא חייב להיות נוכח

ח. לכן אמרנו בשבוע שעבר, שבחורי ישיבות ספרדים לא צריכים להדליק, כיון שאביו מוציא אותו ידי חובה. האשכנזים מדליקים כל אחד מבני הבית חנוכיה, אבל הספרדים נוהגים כהתוס', חנוכיה אחת לכל בני הבית. ואמנם הבחורים לא נמצאים בשעת ההדלקה, ויש מהאחרונים שכתבו שצריכים בני הבית להיות נוכחים בשעת ההדלקה, אבל אין זה מעכב, כי החובה על ראש המשפחה שידליק ופוטר את כולם. ואם בעל הבית נתקע בפקק יטלפן לאשתו שתדליק ותוציא אותו ידי חובה. ואם גם אשתו מתעכבת, אם יש להם בן גדול בר מצוה, יאמרו לו שהוא ידליק ויוציא אותם ידי חובה.

בחורי ישיבות

ט. המחזור ויטרי (סימן רלח) כותב שבחורי ישיבות פטורים מההדלקה, וכך כותב בספר הפרנס (סימן קנב). ולכן פסק מרן זצ"ל (בשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' מג, ובחזון עובדיה חנוכה עמ' קמד) שבחור ישיבה לא צריך להדליק נרות חנוכה. והגאון רבי עזרא עטיה סמך ידו על פסק זה. יש כאלו שמורים לבחורי הישיבות שידליקו מוקדם מיד בצאת הכוכבים, לפני שאביו הדליק, ומכיון שמקדים אותו יכול גם לברך על הדלקה זו. אבל זה לא מוסכם, בשו"ת רב פעלים (ח"ב חאו"ח סי' נ) לגבי בעל שרוצה להדליק נרות שבת בברכה לפני האשה, מזכיר את דברי החיד"א בברכי יוסף (סי' תרעז אות ב) שמסביר, מדוע מי שמדליקים עליו נרות חנוכה בביתו אינו יכול לכוין שלא לצאת ידי חובה ולהדליק בפני עצמו כמו בשאר המצוות, כי בשאר המצוות החובה על כל אחד בפני עצמו, ויכול לכוין שלא לצאת ולקיים את המצוה בעצמו, אבל בנר חנוכה הציווי הוא "נר איש וביתו".

תושב חו"ל

י. בחזון עובדיה (עמ' קנ) כתב לגבי בחור ישיבה שלומד בארץ והוא תושב חו"ל, אביו גר בארצות הברית וכאשר אצלנו צאת הכוכבים אצלם זה צהריים, מאחר שעדיין לא הגיע זמן ההדלקה אצל הוריו יכול הבן להדליק בישיבה בצאת הכוכבים. אבל אם גם הוריו גרים בארץ החובה חלה על כולם באותה שעה, ויוצא ידי חובת ההדלקה בהדלקת הוריו מדין נר איש וביתו.

מכוין לא לצאת

יא. וגם בחור ישיבה שמכוין שלא לצאת ידי חובה בהדלקת אביו, ורוצה להדליק בברכה, גם זה לא פשוט שמועיל. אמנם התרומת הדשן (סימן קא) כתב שהבעל יכול לכוין לא לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו, וידליק בברכה היכן שהוא נמצא. אך מרן הבית יוסף (סי' תרעז) מביא את דברי התרומת הדשן, וכותב על זה: "ולי נראה דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה". ראיתי כמה אחרונים שכתבו עצה זו שיכוין לא לצאת ידי חובה מאביו וידליק בברכה, אבל זה לא נכון, קבלנו הוראות מרן, ויש בזה חשש ברכה לבטלה.

איך מרן חלק על תרומת הדשן

יב. לא מצוי שמרן הבית יוסף חולק על דברי הראשונים, איך כאן מרן חלק על התרומת הדשן? הרי הוא היה מתקופת הראשונים, ומה נדע אנחנו ולא ידעו הם? ומרן עצמו כותב בהקדמתו לבית יוסף: "קצר מצע שכלנו מהבין דבריהם, כל שכן להתחכם עליהם ולהכריע". אי אפשר לאחרון לחלוק על ראשון. יתירה מזאת, כותב מהרי"ק (שורש צד) - הביאו הרמ"א בחושן משפט (סי' כה סוף סעיף ב) - אם נמצא לפעמים תשובת ראשון שלא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו האחרונים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, כי אילו ידעו דבריו היו חוזרים בהם. ואם כן איך מרן הבית יוסף חלק על התרומת הדשן? לא ראיתי שעמדו על שאלה זו. ואפשר לומר משום שהתרומת הדשן - רבי ישראל איסרלאן - לא היה ראשון קדמון, לדוגמא הרשב"א היה לפני 700 שנה, אפילו הריב"ש היה לפני 600 שנה, אבל התרומת הדשן היה סמוך לדורו של מרן הבית יוסף, התרומת הדשן נפטר בסך הכל 28 שנה לפני שמרן נולד [התרומת הדשן נפטר בשנת ר"כ, ומרן נולד בשנת רמ"ח], ומכיון שהיה סמוך אליו היה רשאי לחלוק עליו.

עוד אפשר לומר, לפי מה שכתב הראשון לציון הגאון רבי יוסף חזן - סבו של רבי חיים פלאג'י - בספר חקרי לב: אם תראה חידוש תמוה שאחד מהראשונים כתב, ולא כתבוהו שאר הראשונים, תבין שהם חולקים עליו, והלכה כרוב הראשונים. אמנם אסור לחלוק על ראשון, אבל כאן שאר הראשונים חולקים עליו. גם כאן, החידוש של תרומת הדשן לא כתבוהו שאר הראשונים, מדוע לא כתבו המחזור ויטרי והפרנס שבחור ישיבה יכול להדליק ולכוין לא לצאת ידי חובה בהדלקת אביו? משמע שסוברים שלא יכול לעשות כן, ולכן מרן לא קיבל את דברי התרומת הדשן.

חקירה במהות ההידור

יג. יש לחקור: מה  הגדרת ההידור של המהדרין מן המהדרין בנרות חנוכה, האם זה כמו הידור של שאר המצוות, למשל בחג הסוכות יש קישוטים לסוכה, מנורות נדלקות ונכבות[2], וכן בארבעת המינים, המרוקאים עוטפים את הלולב בחוט יפה עם 'פונפון' למעלה, מקיימים "זה אלי ואנוהו", התנאה לפניו במצוות (סוכה יא:), זה הידור מצוה, שעליו דנו בגמ' (בבא קמא ט:) אם צריך להוסיף עבורו שליש מלגיו או שליש מלבר. אבל אין זה חלק מהמצוה אלא תוספת חיצונית, האם גם בחנוכה הנר הראשון הוא נר המצוה, והשאר זה תוספת הידור חיצונית, או שהידור זה הוא שונה משאר ההידורים והוא חלק מהמצוה עצמה.

רש"י (שבת כא:) כתב: "והמהדרין אחר המצוות", משמע שההידור של נרות חנוכה הוא כמו ההידור שבשאר המצוות. וגם רבינו חננאל כתב: "מהדרי מצוות, כדאמרינן בבבא קמא ט ע"ב להידור מצוה עד שליש", משמע גם כן שהידור מצוה זה הוא ככל הידור מצוה, ואינו חלק מהמצוה.

אבל הרמב"ם (פ"ד מהל' חנוכה ה"א) כתב לגבי המהדרין: "והמהדר את המצוה", משמע שזהו הידור מיוחד במצוה זו של נר חנוכה ואינו כשאר הידור מצוות, גם הקדוש ברוך הוא עשה הידור בנר חנוכה, שהרי מהתורה הגוים אינם מטמאים ורק חכמים גזרו על הגוים שיטמאו, וגם לאחר שהשמן נטמא היה מותר להם להשתמש בו, כי כולם היו טמאים, וטומאה הותרה בצבור (פסחים עז.), אבל הקדוש ברוך הוא עשה נס כדי שיוכלו לקיים המצוה בהידור, לכן יש ענין להדר בחנוכה, אבל הידור זה הוא חלק מהמצוה.

חקירה עם נפקא מינה

יד. כל חקירה שאין בה נפקא מינה להלכה אינה חקירה, יש חקירה של אשכנזים - חלק מהם לא כולם - כוס שמונחת על צלחת, יש לחקור האם הכוס על הצלחת או שהצלחת תחת הכוס... זה פלפול של הבל שאין בו שום נפקא מינה לדינא, אבל בחקירה שהזכרנו יש עשר נפקא מינה! נאמר שתים.

נפקא מינה אחת, אם מותר להדליק נר מנר, כגון שנגמר הגפרור ורוצה לקחת את הפתילה הדולקת [עם פינצטה] ולהדליק ממנה את הנר השני, אם נאמר שגם ההידור הוא חלק מהמצוה, הכל מצוה ומותר להדליק מנר לנר, כך פסק מרן השלחן ערוך (סי' תרעד סעיף א) להתיר, ורק אם מדליק על ידי קיסם אמצעי אסר כיון שהוא אינו מצוה. והרמ"א בהגה כתב שנהגו שלא להדליק אפילו מנר לנר ישירות, נראה שהוא סובר ששאר הנרות אינם חלק מהמצוה, אלא הידור חיצוני כמו הידור של "זה אלי ואנוהו".

ברכה על ההידור

טו. נפקא מינה שניה, אם מרוב התרגשות הדליק את הנר הראשון בלי לברך, או ביום השמיני הדליק שבעה נרות, האם יכול לברך על הנר האחרון? אם נאמר שהכל חלק מהמצוה, יכול לברך על המצוה כל עוד לא סיים המצוה[3], ואם נאמר שזה תוספת על המצוה, אינו יכול לברך על התוספת. הגאון רבי עקיבא איגר (מהדורא תנינא סי' יג) הסתפק בזה, וכתב להביא ראיה שאפשר לברך על נרות ההידור ממנהג האשכנזים שלאחר שראש הבית מדליק, שאר בני הבית מברכים גם הם ומדליקים את החנוכיות שלהם, והלא מעיקר הדין נר איש וביתו, ויצאו ידי חובתם? מוכח מכאן שההידור בחנוכה הוא חלק מהמצוה, ואפשר לברך על ההידור. והוא הדין אם לא בירך על הנר הראשון, יכול לברך על נרות ההידור. אך ראיה זו תהיה רק לפי מנהג האשכנזים שכולם מברכים. וגם למנהגם אין ראיה, שהרי זה כאילו שאר בני הבית כיונו להדיא שלא לצאת ידי חובה בהדלקת האבא, הם סומכים על תרומת הדשן שיכול לכוין שלא לצאת ידי חובה. אבל כאן הוא בעצמו הדליק וכיון לצאת, ונשאר לו ההידור, האם יכול לברך? מכל מקום רבי עקיבא איגר הכריע שיכול לברך, כיון שההידור הוא מנהג קבוע בכל ישראל והוא חלק מהמצוה. ואף על פי שהפרי חדש כתב לגבי מי שהדליק בליל שביעי של חנוכה ששה נרות [בברכה], ואחר כך נזכר שצריך להדליק עוד נר, שלא יברך עליו כיון שהוא רק נר ההידור. שם סוף סוף בירך, אבל אם לא בירך כלל יכול לברך על נרות ההידור.

גם רבי יעקב חאגיז בשו"ת הלק"ט, הלכות קטנות (ח"א סי' ג) - נולד לפני כ-390 שנה - כותב כדברי רבי עקיבא איגר, שאם לא בירך על הנר הראשון, יכול לברך על נרות ההידור. ורק על השמש אינו מברך, שהרי אינו נר של מצוה, רק מנהג.

ברכה על נר שני של שבת

טז. בנרות שבת מעיקר הדין די בנר אחד, אבל נוהגים להדליק שני נרות[4] כנגד זכור ושמור, מנהג זה מובא בכל בו (סימן כד) וארחות חיים (ח"א דין שלש סעודות דין ו). יש דיון לגבי מי שהדליקה בערב שבת נר אחד בלי ברכה אם תברך על הנר הנוסף, למסקנא יכולה לברך על הנר השני כיון שעדיין עוסקת בהדלקה.

ברכה לפני ההדלקה

יז. אבל אם מברכת לאחר שסיימה לגמרי להדליק נרות שבת, יש בזה חשש ברכה לבטלה, שהרי כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן (פסחים ז:), וכתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות אישות הלכה כג) שמי שיברך ברכת הקידושין לאחר שיקדש, זו ברכה לבטלה. וגם בדין ברכת ההדלקה, מי שילמד טוב בספר שבלי הלקט בהל' הדלקת נרות (אות נט), יראה שמי שמברך לאחר ההדלקה מברך ברכה לבטלה. בילקוט יוסף (סי' רסג מהדורת תשע"א, קונטרס אחרון סי' ב ענף א) הבאנו כשלשים גאונים וראשונים שכתבו לברך לפני ההדלקה. האחרונים שלפני 300 או 400 שנה לא ראו חלק מהפוסקים הללו, אולי אם היו רואים היו חוששים לדבריהם והיו פוסקים לברך לפני ההדלקה, כי איזה חשש יש בזה? אם חוששת שמקבלת שבת בהדלקה, יכולה לעשות תנאי - אפילו במחשבה בלבד - שאינה מקבלת שבת. אמנם לדעת בה"ג מקבלת שבת בהדלקה, אבל מרן השלחן ערוך (סימן רסג סעיף י) אחרי שהביא דברי בה"ג, כתב שחולקים עליו, ומרן פוסק שמזמור שיר ליום השבת לדידן כברכו לדידהו, כלומר לא מקבלים שבת בהדלקה עד שאומר מזמור שיר ליום השבת, וקבלנו הוראות מרן.

נר חנוכה ונר שבת

יח. יש מאחרוני זמננו שהקשו על מרן זצ"ל שפסק לברך לפני ההדלקה מפני שאין קבלת שבת תלויה בהדלקה, מדוע פסק מרן בבית יוסף ובשלחן ערוך (סימן תרעט) שבערב שבת של חנוכה ידליק תחילה נר חנוכה ואחר כך נר שבת, כדי שלא יקבל שבת בהדלקת נר שבת? זו קושיא על מרן הבית יוסף עצמו, כי בהלכות שבת פוסק שאין קבלת שבת תלויה בהדלקה, ובהלכות חנוכה חשש למאן דאמר שקבלת שבת תלויה בהדלקה.

אבל אין כאן קושיא, הבית יוסף עצמו בהלכות חנוכה מסביר את הטעם, כי מה שהיה צריך להדליק נר שבת קודם זהו משום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, אבל דין תדיר קודם אינו לעיכובא, רק למצוה מן המובחר, לכן מרן חשש לדעת בה"ג מהיות טוב, כיון שאפשר בנקל.

אלא שעדיין קשה, שהרי בדרך כלל האשה מדליקה נר שבת, והאיש מדליק נר חנוכה, ואם כן גם אם נאמר שהאשה מקבלת שבת בהדלקה, מכל מקום אין זה מחייב את האיש, וכך מפורש בדברי הרמ"א (סי' רסג סעיף י) שאין בני הבית נגררים אחרי האשה בהדלקת הנר, וכך דעת רוב הראשונים, אם כן עדיף להדליק נר שבת תחילה משום תדיר קודם?

יתכן לומר, משום שהדבר נעשה בפרסום גדול, שכל ישראל מדליקים נרות חנוכה לאחר הדלקת נר שבת, זה לא נראה טוב שהבעל מדליק נר חנוכה באותו בית שקיבלו בו שבת, כעין מראית העין.

על פי הקבלה

יט. ובפרט שעל פי הסוד צריך להדליק בדוקא נר חנוכה קודם, ואחר כך נר שבת. דבר של הקבלה שאינו מתנגש לפשט, עושים כהקבלה, בפרט בעניני ברכות ותפלה. למשל, בגמרא (שבת כג.) הנוסח "להדליק נר של חנוכה". וכך הנוסח של הרי"ף (שם) הרמב"ם (פ"ג מהלכות חנוכה ה"ד) והרא"ש, ואף על פי כן אנחנו נוהגים בזה על פי הקבלה, לומר "להדליק נר חנוכה" ראשי תיבות נח"ל, שהוא ראשי תיבות של הפסוק "נפשנו חכתה לה'". כיון שאין זה ענין של איסור והיתר, רק נוסחאות, אין קפידא בדבר. על כל פנים מרן בהלכות חנוכה חשש לרווחא דמילתא שידליק נר חנוכה תחילה, אבל באמת אין קבלת שבת תלויה בהדלקה.

במה הולכים ע"פ הקבלה

כ. בדרך  כלל אנחנו פוסקים כפי הפשט, ולא כפי הקבלה, ובפרט בדברים שיש בהם חשש ברכה לבטלה, כמו ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת, פשט הגמרא (פרק במה מדליקין) שאין לברך ברכת מעין שבע בליל פסח, כיון שהוא לילה המשומר מן המזיקים, וכן כתב רב ניסים גאון. ואילו לדברי הרש"ש צריך לברך, האר"י ז"ל לא דיבר על כך בפירוש, רק הרש"ש, בזה אנחנו עושים כדברי הראשונים והאחרונים ולא כהקבלה, שלא לברך ברכה לבטלה. כבר רבי אליהו מזרחי (בשו"ת הרא"ם סימן א) - לפני כ-560 שנה - כתב כלל זה שהולכים לפי הפשט ולא לפי הקבלה, וכן כתב הרדב"ז (ח"ד סי' פ) לפני כ-500 שנה.

מרן למד קבלה

כא. גם מרן זצ"ל היה לומד קבלה, היה חוזר בכל יום מבית הדין ולוקח בידו ספר שער הכוונות והולך ברגל לרבי מרדכי שרעבי - באזור שכונת מחנה יהודה - ללמוד עמו קבלה, כך במשך כמה שנים, עד שנת תשכ"ט שהתמנה לרבה של תל אביב. באחת הפעמים שהגעתי בשנים האחרונות למרן זצ"ל, אמר לי אחי רבי משה: מרן בחדר שינה, תיכנס אליו, נכנסתי וראיתי שמרן עיין באיזה ספר, כשראה אותי החביא אותו למטה, דברנו בהלכה ויצאתי. אחר כך ביקשתי מאחי רבי משה שיבדוק איזה ספר מרן החביא, בדק ואמר לי: היה זה ספר קבלה.

מיהו מקובל

כב. מרן זצ"ל היה נגד אלה שלומדים הרבה קבלה, יש כאלו שלא למדו ש"ס ופוסקים, ולומדים כל היום זוהר וקבלה, זה לא מקובל אלקי! לא כל מי שלובש בשבת חליפה לבנה וכובע לבן הוא מקובל, אלא מקובל הוא מי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים ואז התחיל ללמוד קבלה, ורוב מעשיו על פי הקבלה. רבי מרדכי שרעבי היה בקי בש"ס ופוסקים.

מי ינהג כהקבלה

כג. רבי ישראל יעקב אלגאזי היה מקובל גדול, חיבר ספר שלמי צבור ויש בו גם כמה ענינים בקבלה, והוא כותב בשלמי צבור (דף נג ע"א) שדברי הקבלה מיועדים לאותם יחידים מהשרידים אשר ה' קורא, שהולכים בכל מעשיהם ע"פ הקבלה. אבל לכל העם הלכה כהפשט. החתם סופר (חאו"ח סי' נא) כותב, שמי שמערב קבלה עם הפשט עובר משום "לא תזרע כרמך כלאים". ורק כאשר הפשט לא מתנגש עם הקבלה, עושים כהקבלה, ולא כאותם שפוסקים הכל על פי הקבלה. יש אחד שכתב, שמי שלא פוסק כהאר"י "נעלם ממנו תורת האמת הנהדרת", אין לכתוב בלשון כזו נגד כל האחרונים, אם אתה רוצה לחלוק תביא ראיה לדבריך, ואולי נדחה אותה...

תפלין בחול המועד

כד. כשנחלקו הפוסקים ואין הכרעה ברורה, בזה הזוהר מכריע. למשל, יש מחלוקת אם צריך להניח תפלין בחול המועד, כי בשבת אין מניחים לפי שהשבת היא אות, וגם ברית מילה היא אות, יחד יש לנו שני עדים, ואין צורך לאות נוסף היא התפלין, ונחלקו בבאור דברי הגמ' (מנחות לו:) אם חול המועד דינו כשבת ויום טוב. הבית יוסף (סי' לא) מביא שבזוהר הקדוש (זוהר חדש על שיר השירים ד"ח ע"א) כתוב שהמניח תפלין בחול המועד חייב מיתה, ולכן פסק כדברי הזוהר, שהרי גם הפוסקים חלוקים בזה. ועוד שדברי הזוהר הם דברי רשב"י שהיה תנא ובודאי שהפוסקים יקבלו את דבריו, מה שאין כן כשהמקובלים חולקים על הפוסקים אין הפוסקים מחוייבים לקבל את דברי המקובלים. ואם היה לנו גמרא מפורשת בש"ס להניח תפלין בחול המועד, מרן היה פוסק הלכה כהש"ס, כי לעולם פוסקים הלכה כהפשט נגד הקבלה. יש בדורנו איזה ספר שו"ת בהלכה, והכל שם הפוך. למשל, הוא כתב להניח תפלין בחול המועד בברכה. אחד הראה למרן זצ"ל את הספר הזה, מרן התרגז, "אורייתא הוא דקא מרתחא ליה" (ע"פ תענית ד.), סגר את הספר והנה הוא רואה שכתוב עליו "חלק א", אמר: משמע שיעשה גם חלק ב, חבל...

הקבלה והמעשה

כה. הרב שך היה נוהג בחו"ל להניח תפלין בחול המועד, וכשהגיע לארץ ראה שכאן לא נוהגים להניח, והיה מניח בצינעא, עד שלמד את הסוגיא וראה שלפי הדין אין צריך להניח בחול המועד, הפסיק להניח, וכך נוהגים גם היום בישיבת פוניבז', האם כך צריך לפסוק הלכה בדברים פשוטים כאלה? הרב שך יצא לו בסוגיא שלא מניחים, וזה המחבר הצעיר יצא לו שכן מניחים, כל אחד ישנה המנהג לפי מה שיוצא לו?! הקבלה והמעשה הם עמודי ההוראה! (כלשון הרמב"ם פ"י מהל' שמיטה ויובל ה"ו).

רבי עובדיה הדאיה

כו. רבי עובדיה הדאיה בעל שו"ת ישכיל עבדי היה מקובל גדול, אבל גם בהלכה היה גדול, הוא היה "המשיב" של הדור הקודם, מכל העולם שלחו לו שאלות, ובשבת היה הולך כמו מלאך ה' צבאות, כולו לבן, היו צעירים שמשחקים סטנגה בשבת, אבל כשהיו רואים אותו היו מפסיקים את המשחק עד שיעבור, ואם אחד עישן סיגריה בשבת היה מחביא אותה מאחוריו עד שהרב היה עובר.

פעם הרב הדאיה שמע שמרן זצ"ל כתב נגד האר"י והמקובלים, ודיבר נגד מרן זצ"ל בצורה חריפה, מרן היה אז דיין והיה לו טלפון, [בזמנם לא היה לכל אחד טלפון], התקשר לרב הדאיה ואמר לו: שמעתי שכבודו כועס עלי שכתבתי על האר"י ז"ל, אני יכול לבוא? אמר לו: כן, תבוא. מרן לקח מונית ונסע אליו, אמר לו מרן: בוא נעבור יחד על מה שכתבתי, הרב הדאיה כיבד אותו וישבו יחד ללמוד את התשובה ביביע אומר (ח"ב חאו"ח סימן כה) בענין ברכת מעין שבע בפסח, לבסוף אמר לו מרן: תראה, אין כאן שום פגיעה נגד האר"י ז"ל, אלא רק ויכוח בהלכה, אמר לו: אתה צודק!

אחר כך הלך בבלי אחד לרב הדאיה, ודיבר עמו נגד מרן זצ"ל, ומרן לא הספיק לפייס את הרב הדאיה עד שנפטר, ולכן מרן לא הסכים להספידו בלויה כיון שעדיין לא התפייסו. למרות שהיה הכל לשם שמים, אבל יש שועלים קטנים מחבלים כרמים, ובפרט שלא מדייקים, אלא מוסיפים שמן למדורה. צריך להזהר מאוד מהדברים הללו.