הרב יצחק יוסף לפרשת שמות: הלכות בשר בחלב

היתר נהפך לאיסור

א. כפי שהזכרנו בשיעור הקודם, נאמר בתורה שלש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות פרק כג פסוק יט, ופרק לד פסוק כו, דברים פרק יד פסוק כא), אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לדבר אחר, לאיסור אכילה, וכן לאיסור הנאה (חולין קטו:). ולמדנו מכאן שדרך בישול בלבד אסרה תורה, וזהו חידוש שחידשה התורה בבשר בחלב דוקא. וגם החידוש הוא ששניהם בפני עצמם היתר, הבשר חלק בית יוסף, והחלב כשר של תנובה או של טרה, והחיבור של שני הדברים המותרים הוא גורם את האיסור (חולין קח. ורש"י שם).

איסור נהפך להיתר

ב. יש דוגמא להיפך מבשר בחלב, חיבור של שני איסורים גורם היתר, מדין התלמוד היה אסור להסתכל במראה לייפות את עצמו ושערו, משום "לא ילבש גבר שמלת אשה", וכן אסור להסתפר אצל גוי, שהרי יש לו סכין ביד ויכול להרוג אותו, אבל כשמסתפר מול הראי מותר, כי הגוי רואה שיש מולו אדם חשוב שמקפיד להסתפר יפה, ומפחד להורגו. כל דבר בפני עצמו אסור, והחיבור שלהם מתיר (עבודה זרה כט.).

לבשל לגוי

ג. כאמור, איסור בישול נאמר רק בבשר בחלב, אבל אין איסור מהתורה לבשל חזיר או נבלה וטרפה, כגון שרוצה לבשל לכלבו או למשרתו הגוי, כפי שמצוי בחו"ל שיש לכל אחד בבית משרתת גויה. אך האם יש לנו לאסור מדרבנן שמא יבוא לטעום, כדרך המבשלים שרגילים לטעום אם חסר מלח או פלפל? הרב חיד"א (ברכי יוסף או"ח סי' קפא סק"ו) אסר, ולעומתו בשו"ת משפטי עוזיאל[1] (מה"ת חיו"ד סי' טו אות ג) התיר. יש ראיה מהגמרא במסכת יומא (פג:) ובמסכת חולין (קו.): מים ראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הרגו את הנפש. יהודי אחד שהיה לו פונדק והיה מכין אוכל לאורחים, ליהודים היה מגיש אוכל כשר, ולגוים היה מגיש נבלות וטרפות. יהודי אחד נכנס לפונדק והיה נראה כמו גוי - כמו שהיום בצרפת יש אנטישמיות ויהודים הולכים עם קסקט שלא ידעו שהם יהודים - ראה שהוא לא נטל ידים והגיש לו בשר חזיר, מים ראשונים האכילו בשר חזיר[2]. משמע מכאן שמותר לבשל בשר חזיר לגוי.

אניית שלום

ד. בקום המדינה - לפני למעלה מששים שנה - היתה "אניית שלום" שהיה שם מטבח כשר, ואנשי השלטון רצו להקים באנייה גם מטבח טרף, והרב זלמן סורוצקין מחבר ספר מאזנים למשפט כתב תשובה בענין שני מטבחים. הרבנות הראשית לישראל התנגדה לזה בתוקף, כי אם הם מסוגלים להאכיל מאכלים אסורים אין להם עוד נאמנות על המטבח השני, ויש חשש שיערבו איסורים גם במטבח הכשר, או שישתמשו עם אותם הכלים, ובעלי האנייה הגישו בג"ץ, אינני יודע מה היה לבסוף, אבל כנראה רצו לעשות כאותו יהודי שהיו לו בפונדק שני מטבחים.

מי בישל בפונדק

ה. בספר קול אליהו[3] (סי' לז) כתב שיתכן שאותו בעל פונדק היו לו פועלים גוים שהם בישלו את החזיר, ואם כן אין ראיה שמותר לבשל איסורים. אבל זו אוקימתא דחוקה לומר שלא בישל בעצמו, וגם מדברי רש"י שם משמע שבעל הפונדק בישל בעצמו, לא כמו היום שבעל המלון יושב במשרד. עוד טען הקול אליהו, שאולי בעל הפונדק עשה שלא כדין במה שבישל חזיר, אך המהרש"א (חולין קו.) מבאר את המעשה בגמרא שבעל הפונדק היה יהודי כשר. וגם המאירי (חולין עמ' תלב) כתב בפירוש שמותר לבשל בשר חזיר כדי לתת לגוי, והוכיח כן מהש"ס. דברי המאירי לא היו לפני הרב קול אליהו, וכנראה גם הרב חיד"א לא ראה את דברי המאירי שהתיר בפירוש.

דברי הראשונים עיקר

ו. ומאחר שמצאנו להמאירי שהתיר לבשל בשר חזיר, לכאורה יש להתיר, שהרי כתב הרמ"א בחושן משפט (סי' כה סוף סעיף ב) בשם מהרי"ק (שורש צד), שאין לאחרונים כח לחלוק על ראשונים, ולכן אם נמצא לפעמים תשובת ראשון שלא עלה זכרונו על ספר, פוסקים כדברי הראשון ולא כהאחרונים, כי אילו ידעו דבריו היו חוזרים בהם. מהרי"ק היה סמוך מאוד לראשונים, לפני למעלה מ-500 שנה. וכדבריו כתבו גם מהר"ם אלשקר, והש"ך, והברכי יוסף. וגם הזכרתי כמה פעמים בשיעור מה שכתב מרן הבית יוסף בהקדמתו על רבותינו הראשונים: "קצר מצע שכלנו מהבין דבריהם, כל שכן להתחכם עליהם ולהכריע", כי מה נדע ולא ידעו הם.

לא ראוי

ז. אבל הרשב"ץ (שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' רצד) - רבי שמעון בר צמח לפני כ-600 שנה - כתב, שאין זה ראוי שיהודי יבשל חזיר לשפחתו או לכלב. הוא מביא ראיה מהגמרא במסכת עבודה זרה (נח:) שאסור ליהודי למזוג לגוי יין נסך שמא יבוא לשתות ממנו, כשם שאומרים לנזיר שאסור ביין שלא יעבור בכרם, "סחור סחור לכרמא לא תקרב" (שבת יג.). אבל דבריו תמוהים, שהרי בגמרא מדובר שהגוי רוצה למזוג מעט[4] מים ביין של היהודי כדי שיהיה ראוי לשתיה, ועל זה אמרו שלא יעשה כן משום "סחור סחור לכרמא לא תקרב", שמא יבוא הגוי למזוג גם יין ויכשל ביין נסך. אם זה נוצרי שעובד עבודה זרה היין שלו אסור בהנאה, וגם מה שנשאר בבקבוק נאסר, אבל מוסלמי שמאמין באל אחד ואינו עובד עבודה זרה היין שמזג נאסר רק בשתיה, ומה שנשאר בבקבוק מותר. ועל כל פנים לא אסרו שהיהודי ימזוג יין נסך לגוי.

ראה בדוחק השעה והפרנסה

ח. בסיכום, לפי דברי החיד"א אסור לבשל בשר חזיר לגוי, והרשב"ץ מסייע אותו, אמנם הראיה שהביא מהגמרא תמוהה, אבל הרשב"ץ היה מתקופת הראשונים ויש להתחשב בדבריו. והמשפטי עוזיאל מתיר לבשל בשר חזיר לגוי, והמאירי מסייע אותו, וגם הרשב"ץ הרי לא אסר בהחלט, רק כתב שלא ראוי לעשות כן. ולכן למסקנא, מי שנמצא בחו"ל וצריך פרנסה, והציעו לו לבשל במסעדה של גוים, בשל דוחק הפרנסה מותר לו באופן זמני לעבוד שם, ויזהר שלא לטעום מהתבשילים. קשה מאוד להשאר בלי פרנסה, אבל בינתיים יחפש לו עבודה אחרת 'בהיתר ולא באיסור'.

בישול בשר בחלב בבלוע

ט. המבשל במסעדה של גוים עליו להזהר גם שלא לבשל בשר בחלב, זו גזרת הכתוב שאין לבשל בשר בחלב. וכן לא יבשל חלב בכלים בשריים בני יומם, ולהיפך. היום בדרך כלל יש כלים מיוחדים לחלב, אבל עלול לקחת תבנית של בשר ולאפות בה מאכלי חלב. יש מחלוקת גדולה אם יש איסור בישול בשר בחלב בבלוע, למשל, מי שערבב תבשיל בשרי רותח בכף חלבית, צריך שיהיה בתבשיל הבשרי פי ששים כנגד הכף, שהרי חם מקצתו חם כולו, ימלא כוס במים ויכניס בה הכף, המים שיוצאים מהכוס זה נפח הכף וצריך ששים כנגדה. מה הדין אם כשבא לשער נשפך מהתבשיל, ואינו יודע אם היה פי ששים? כותב הרשב"א (חולין צט:) שזה ספק בדרבנן והולכים להקל. וכמו שנפסק בשלחן ערוך יורה דעה (סי' צח סעיף ב) לגבי מי שנפל לו איסור לתוך תבשיל של היתר, ולקח לחכם שיבדוק אם יש ששים, ובדרך נשפך לו, וכשהגיע לחכם לא נשאר פי ששים, באיסור דאורייתא אסור מספק, כי ספק דאורייתא לחומרא, אבל באיסור דרבנן מותר מספק. וממה שכתב הרשב"א בכף חלבית שנכנסה בתבשיל של בשר שהוא דרבנן, מכאן הוכיח הגאון רבי יהונתן אייבשיץ (כרתי ופלתי סי' צח סק"ב) שאין איסור בישול בשר בחלב אלא כשהוא בעין ולא בבלוע, ומכיון שכל איסור האכילה כאן הוא מדרבנן, ספק דרבנן לקולא. אבל דין זה אינו מוסכם, כי הפרי מגדים (סי' פז סקי"ח) והאליה רבה (סי' תרעג סק"א) סוברים שיש איסור בישול בשר בחלב גם בבלוע. לכן למעשה יש להחמיר שלא יבשל בשר בכלי חלב, וחלב בכלי בשר, כשהכלים בני יומם.

שעון יד עם מחשב

י. כאמור, מעיקר הדין יש להתיר לבשל חזיר לגוים, ולא גוזרים שמא יבוא לטעום, כי לאחר חתימת התלמוד אין אנו גוזרים גזירות חדשות מדעתינו, כן כתב הרא"ש (פ"ב דשבת סי' טו). לדוגמא, שעון שלוחצים עליו ונדלקת נורה, וכן שעון עם מחשב, האם מותר לענוד שעון זה בשבת? פעם, לפני עשרים שנה היו משתמשים יותר במחשב, כגון כשרוצה לבדוק כמה הדולר שווה היום, וכן על זה הדרך, 'וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים' (קהלת ז, כט), היום לא יודעים חשבון... ולכאורה היה מקום לחוש שמא יבוא ללחוץ על הכפתורים בשבת, אולם כתב רבינו יוסף חיים בספרו ידי חיים (עמ' ר) שאפילו גזרה הדומה לגזרת רבותינו אין גוזרים, ולפי זה מותר לענוד שעון כזה. וכתבתי בילקוט יוסף (שבת ב' עמ' תפה) שראיתי כמה חכמים שעונדים בשבת שעון עם מחשב. ובתפלה למשה (ח"א סי' כג אות ו) כתב בשם רבו: "רחמנא ליצלן מרבנים כאלה". למה לכתוב כך? אותם חכמים עושים כדברי הרא"ש, ולא גוזרים גזירות חדשות.

לא תחנם

יא. אם יש בבית שפחה גויה, והזדמן להם בשר נבלה או טרפה, מותר לבעלת הבית לבשל לה איזה תבשיל טוב מהבשר הזה, רק יקפידו שיהיה כלי מיוחד של השפחה. ואין בזה איסור משום "לא תחנם", לא תתן להם מתנת חינם (עבודה זרה כ.), כי 'שמור לי ואשמור לך', מחר גם השפחה תבשל להם תבשיל טוב בדבר שאין בו איסור בישולי גוים, ולכן אין זה נחשב מתנת חינם.

לא תבשל שלא תאכל

יב. כתב הרמב"ם (פ"א מהל' טומאת מת ה"ב), שלא היה צורך לכתוב בפירוש בתורה איסור אכילת בשר בחלב, כיון שכבר נאמר איסור בישול בשר בחלב, וכל שכן אכילה. הנושאי כלים מקשים עליו, אם כל איסור אכילה נלמד בקל וחומר מאיסור בישול, הרי "אין עונשים מן הדין" (מכות ה:), כלומר שאין להעניש על ידי קל וחומר? מרן הכסף משנה מתרץ, שכל טעם האיסור לבשל בשר בחלב הוא שלא יבוא לאכול, כי בשאר איסורים אדם בודל מהם ולא יבוא לאכול, אבל בשר וחלב לא בודל מהם כיון ששניהם כשרים.

ממשה עד משה

יג. הלילה הוא ליל פטירת הרמב"ם שהיה צאצא של רבינו הקדוש, שהיה צאצא של דוד המלך ע"ה. הרמב"ן כותב באגרתו שבחים גדולים על הרמב"ם, "ממשה עד משה לא קם כמשה". עשר שנים הסתגר הרמב"ם כשכתב את 'היד החזקה', בלילה האחרון של כתיבת חיבורו, אביו רבינו מימון הגיע אליו בחלום ועמו זקן אחד בעל הדרת פנים מיוחדת, שאל אותו: מי זה? השיב לו: זה היה משה רבינו שבא להגיד לך יישר כח על החיבור, ונעלם.

רבותיו של הרמב"ם

יד. הרמב"ם היה תלמידו של רבינו יוסף מיגאש שהיה תלמידו של הרי"ף, הרמב"ם (פ"ה מהלכות שאלה ופקדון ה"ו) קורא להם "רבותי". מהר"ש אלגאזי כותב שהרמב"ם היה 200 שנה אחרי הר"י מיגאש, אבל מרן החיד"א בשם הגדולים (מערכת גדולים, מערכת מ' ערך קנ) עושה חשבון שהרמב"ם היה בן 7 כשראה את הר"י מיגאש קודם פטירתו, וקיבל את ברכתו, ולכן החשיבו לרבו. יש שכתבו שהרי"ף בירך את הרמב"ם, והחיד"א דוחה דבריהם, שהרי הרמב"ם נולד 30 שנה לאחר פטירת הרי"ף, ומתי ראה אותו? אולי ראה אותו בחלום... אלא זו טעות דפוס, וצריך לומר הר"י מיגאש.

רב מובהק

טו. יתכן גם שהרמב"ם קרא להרי"ף והר"י מיגאש "רבותי", מכיון שלמד את תורתם מספריהם. מי שלומד כל תורתו מספריו של רב אחד, הלכות תפלה, ברכות, שבת, איסור והיתר, אבלות, וכן על זה הדרך, הרי הוא נחשב רבו המובהק, אפילו אם מעולם לא ראהו. פעם הייתי במטוס, והנה ניגש אלי חסיד סטמאר עם שטריימל ואמר לי: "שלום עליך רבי ומורי". התפלאתי, אני לא מכיר אותו. אמר לי: יש לי באמריקה את כל הספרים של כבודו, ואני לומד בהם.

מרן זצ"ל רבינו המובהק

טז. מי שלומד בספריו של מרן זצ"ל תדיר, הרי שמרן נחשב לרבו המובהק, לענין שאסור לחלוק עליו ושאר הענינים המבוארים ביורה דעה (סי' רמב). מרן כתב בכל מקצועות התורה, בספריו יביע אומר, חזון עובדיה ושאר הספרים. עכשיו יצא לאור מחדש שו"ת יביע אומר עם הגליונות, הדפיסו שם מה שמרן הוסיף בכתב ידו בשולי הגליון, הפלא ופלא, יש מכון "מאור ישראל" שזכו להדפיס הכל מחדש, אשריהם ואשרי חלקם. אמר לי הרב בן ציון מוצפי שליט"א: פעם לא הכרתי את יביע אומר, הכרתי רק שו"ת רב פעלים ועוד כמה ספרים, אבל מאז שהכרתי את יביע אומר אני לומד בו בשבת, וזה העונג שבת שלי. באיזה עיון כתוב יביע אומר, מי יכול לכתוב תשובות כאלו?!

מה מרן היה רוצה שנעשה

יז. באו אלי דיינים ואמרו לי בפה מלא: לא שייך לכתוב פסק דין בלי יביע אומר, באבן העזר, בחושן משפט. כי מרן זצ"ל ידע הכל, ובספריו מביא את הכל, כל רז לא אניס ליה, והכל בהבנה ישרה ואמיתית, מעולם לא תפסנו אותו שטעה בהבנת איזה ראשון או אחרון. ועכשיו מרן זצ"ל השאיר אותנו יתומים היינו ואין אב, עלינו ללכת בדרכו, ועל פי כללי הפסיקה שלו, לשער בכל דבר איך הוא היה פוסק, וכן לנהוג. אין ספק שהוא רוצה שילמדו בספריו, כל ספר חדש שהיה מוציא לאור מיד היה שולח לי את הספר עם שליח, אם לא הייתי מתקשר אחרי שקבלתי את הספר, היה הוא מתקשר אלי ושואל: "מה עם הספר? לא טוב"?! וכי הוא צריך את ההסכמה שלנו? זה מראה את הענוה שהיתה לו, וזה מראה גם שאפילו אדם גדול כזה רוצה לדעת מה דעת אחרים על ספרו.

גזירות של התורה

יח. עצם זה שהתורה גוזרת גזירה משום גדר אין זה חידוש כל כך, כי מצאנו כמה איסורים כאלה, לדוגמא, "לא תקום ולא תטור" (ויקרא יט, יח), לא ינטור שלא יבוא לנקום, אם אחד כתב באיזו חוברת מאמר נגדו, לא ינטור לו שנאה כדי שלא יבוא לעשות נקמה ולהחזיר לו.

דוגמא שניה, לגבי נזיר נאמר: "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל מחרצנים עד זג" (במדבר ו, ד), ומבואר במדרש רבה (נשא י, ח) שהוא כדי שלא יבוא לשתות יין, "לך לך אמרינן לנזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב".

דוגמא שלישית, איסור קריבה לעריות, לדעת הרמב"ם בספר המצוות (לאוין שנג) הוא איסור דאורייתא מתרי"ג המצוות, והוא גזירה של התורה שלא יבוא לאיסור עצמו, אם נוגע באשה שאינה אשתו - אפילו גרושה - עובר איסור מהתורה של קריבה לעריות. וכן לגבי איסור יחוד, שבגמרא קידושין (פ:) הביאו לו רמז מן התורה, וטעם האיסור הוא כדי שלא יבוא לעבירה[5].

דוגמא רביעית, חמץ בפסח שאסור בבל יראה ובל ימצא, כתב הר"ן (פסחים ב.) שהוא משום גזרה שלא יבוא לאוכלו. חמץ לא בדילי מיניה אינשי, ולכן הוא חמור משאר איסורים שלא נאסרו בבל יראה ובל ימצא. למשל, אם מזמין לביתו גוי שיתקן לו החשמל, כמובן לכתחילה ישתדל להביא בעל מלאכה יהודי ולתת לו פרנסה, אבל במקרה הצורך שהזמין גוי והגוי הגיע לביתו עם בשר חזיר, מותר לו להכניסו לביתו. ומותר גם לאכול עמו בשלחן אחד. בבשר וחלב אסור לשני אנשים המכירים זה את זה לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה חלב, אבל איסור אחר מותר בשלחן אחד כי בדילי מיניה אינשי. חמץ בפסח אסור לאכול על שלחן אחד מסיבה נוספת, שמא יעוף פירור אחד לאוכל של היהודי, וחמץ בפסח אסור במשהו.

לאכול איסור פגום

יט. שאלה מהקהל: בשר בחלב מקולקל, האם מותר לאוכלו?

תשובת הרב: אמנם נותן טעם לפגם מותר, אבל אם אוכל איסור כמות שהוא הרי 'אחשביה', הוא מחשיבו ואסור, בפסחים (פרק כל שעה) מבואר כן, רק כשהאיסור הפגום בתערובת כמו כדור אקמול מותר, וכן אם מבשל בכלי של איסור לאחר עשרים וארבע שעות מותר, כיון שהוא נותן טעם לפגם, אבל בפני עצמו אסור.

טעמא דקרא

כ. כתבו הפוסקים שמדקדקים בדברי הרמב"ם כמו בדברי התלמוד, כיון שכל דבריו מדוייקים. וכמו בנידוננו שכתב הכסף משנה בדעת הרמב"ם שאיסור בישול בשר בחלב הוא כדי שלא יבוא לאכול בשר בחלב, האחרונים - הגאון מטשעבין בשו"ת דובב מישרים (ח"א ס"ס ל) והגאון רבי צבי פסח פראנק בשו"ת הר צבי (חיו"ד סי' עט) - פלפלו אם אפשר להוציא מטעם זה הלכה למעשה. רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו (בקידושין סח:) אי דרשינן טעמא דקרא, כלומר האם רשאים אנו לדרוש טעם הפסוק, מי שאומר דרשה בליל שבת יכול להגיד איזה טעם שרוצה, רק השאלה אם אפשר להוציא הלכה למעשה על פי הדרשה הזו. לדוגמא, התורה אסרה להתחתן עם שבעה עממים, החתי הגרגשי האמורי הכנעני הפריזי החוי והיבוסי, וכפי שנאמר בפסוק "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" (דברים ז, ג-ד), רבי שמעון לומד מטעם זה "כי יסיר לרבות כל המסירים", שיש איסור דאורייתא להתחתן עם כל גוי, זיל בתר טעמא שלא יסיר אותו מהיהדות, אם הוא נוצרי יעשה אותו נוצרי, ואם הוא מוסלמי יעשה אותו מוסלמי ח"ו, אבל לרבנן איסור חתנות עם הגוים נאמר דוקא על שבעה עממים, כיון שלא דורשים טעמא דקרא[6].

הן נסתר מחמתו

כא. הרמב"ם (פי"ב מהל' איסורי ביאה הלכה א) פסק כרבי שמעון, שאיסור "לא תתחתן בם" שייך בכל האומות, כלומר דרשינן טעמא דקרא. אבל מקשים שיש סתירה בדברי הרמב"ם, כי לגבי משכון נאמר בפסוק "וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" (דברים כד, יז), ולדעת רבי שמעון איסור זה נאמר דוקא באלמנה עניה שיש לה רק בגד אחד, לא יקח ממנה משכון, ואילו עשירה יש לה מלתחה שלימה שקנתה משווייץ, ומותר למשכן אותה (בבא מציעא קטו.), אבל הרמב"ם (פ"ג מהל' מלוה ה"א) פסק שאיסור זה שייך בין באלמנה עניה בין בעשירה, משמע דלא דרשינן טעמא דקרא. יש מתרצים שאכן לא דורשים טעמא דקרא, ומה שהרמב"ם כתב שאיסור חתנות שייך בכל האומות, זה משום שיש ריבוי "כי יסיר לרבות כל המסירים".

נפקא מינה

כב. לפי טעמו של הכסף משנה שהתורה אסרה לבשל בשר בחלב כדי שלא יבוא לאכול, יש ללמוד מזה כמה הלכות. נפקא מינה אחת, אכל גבינה וקינח את פיו וידיו במגבת, ואחר כך רוצה להכניס מגבת זו למכונה עם מגבת של בשר, האם עובר על בישול בשר בחלב? לפי דברי הכסף משנה שכל האיסור שלא יבוא לאכול, אף אחד לא יאכל מים של מכונת כביסה, ואם כן לא שייך שם איסור בישול בשר בחלב.

נפקא מינה שניה, יש בפח שאריות של גבינה, ורוצה לשפוך לשם שמן רותח של בשר, האם עובר על בישול בשר בחלב? לפי דברי הכסף משנה מותר, כיון שלא יבוא לאכול מהפח.

נפקא מינה שלישית, רוצה לשחרר את הסתימה בכיור מהשומנים שהצטברו בו, בשבת אסור לפתוח סתימה על ידי פומפה, אבל מותר לערות מים רותחים שימיסו את השומנים, אך אם יש שם שאריות של בשר וגם של חלב האם עובר על בישול בשר בחלב? לפי דברי הכסף משנה מותר, כיון שלא יבוא לידי אכילה.

נפקא מינה רביעית, שוקולד שיש בו חשש תערובת של איסור, ורוצים לברר במעבדה על ידי שממיסים את השוקולד ומפרקים אותו לגורמים, האם עובר בזה על בישול בשר בחלב? לפי דברי הכסף משנה מותר, שהרי הוא בא לברר אם יש איסור ובודאי שלא יבוא לאוכלו.

להלכה לא דרשינן טעמא דקרא

כג. להלכה לא דרשינן טעמא דקרא, כך נפסק בשלחן ערוך חושן משפט (סי' צז סעיף יד) שאסור למשכן אלמנה בין עניה בין עשירה. ולכן קשה להקל על פי טעמו של הכסף משנה בלבד, אלא בצירוף טעמים נוספים.

בד"ץ עדה החרדית לא ירד מהשמים

כד. היום הממתקים שמגיעים מחו"ל יש עליהם הכשרים טובים, "OU", או בהשגחת הרב של הולנד. בממתקים לא מצוי כל כך איסורים, אם הולך לבית מלון או לאולם שמחות צריך לברר שהבשר חלק בית יוסף, וכמה שיקפיד יותר עדיף, אבל בממתקים מה יכול להיות? ביררתי בכמה כשרויות, הם היו אצלי וגם אני ביקרתי אצלם וראיתי שההכשר שלהם טוב, ואפשר לאכול את הסוכריות והמסטיקים שמגיעים מחו"ל, לא יקח בלי הכשר חס ושלום, אבל לא צריך להקפיד דוקא על "בד"ץ עדה החרדית", הוא לא ירד מהשמים, רק שהם מחמירים בכמה דברים, למשל, יש צבעי מאכל שעשויים מחרקים, לפי הדין זה מותר, כיון שהוא נותן טעם לפגם בתערובת, אלא שהבד"ץ מחמירים, אבל שאר ההכשרים עושים לפי ההלכה.

עד אחד נאמן באיסורים

כה. באחת השבתות היתה אצלנו בבית הכנסת בשכונה איזו שמחה, וזרקו סוכריות, היה ילד אחד זריז ואסף סוכריות יותר מכולם, אביו אברך עם פאות, קרא לו: של מי ההכשר? "הרב חדד"! מי זה הרב חדד? אנחנו אוכלים רק "עדה החרדית", חזר הילד בוכה, אמרתי לאביו: אני מכיר את הרב חדד הוא ירא שמים, עד אחד נאמן באיסורים (גיטין ב:), אפשר לסמוך עליו שבודק את כל הרכיבים שאין בהם איסור. האבא שמע לי והתיר לילד לאכול מהסוכריות, הילד שמח והיה לו אור בעינים...

על מה חוזרים בגלגול

כו. מי שאוסר בלי סבה צריך לבקש מחילה. היה מעשה באשה שבאה למהר"ל מפראג ביום ששי בצהריים, הביאה לו עוף עם עצם שבורה לבדוק אם הוא כשר, הרב שלח אותה לבית אחד בסוף העיר: "יש שם ילד בגיל תשע שהוא חרש אילם מלידה, תשאלי אותו מה דין העוף ותעשי מה שיאמר לך. אז היו שומעים לרבנים ולא היו מהרהרים אחריהם, ולא מתחכמים... הלכה לאותו ילד, ושאלה אותו: מה דין העוף הזה? הילד הסתכל עליו ואמר: כשר! האשה יצאה מהחדר, והנה - בּוּם, הילד נפל ומת. מה קרה? אמר המהר"ל: תעשו לויה מהר לפני שבת - מי שנקבר בערב שבת אחרי חצות אין לו חיבוט הקבר - ואני יבוא. כולם הגיעו ללויה, לאחר שקברו את הילד, ביקש המהר"ל: תבואו לבית הכנסת הגדול. ושם סיפר המהר"ל: אתם זוכרים, שהיה צדיק אחד בכפר לידינו, כל ימיו היה עוסק בתורה ובמצוות, זיכה את הרבים בחייו, והיה צדיק וחסיד. כשנפטר אותו צדיק רצו להכניסו לגן עדן, פתאום הגיע מלאך שחור משחור מלא עינים וקטרג עליו: אלמנה אחת באה אל הרב הזה עם שאלה על עוף ביום ששי, הוא היה עם המגבת תחת ידו בדרך למקוה, לא היה לו זמן לעיין היטב, רק הסתכל בחטף ופסק: טרף! ובאמת העוף היה כשר. האשה באה לבית, ואכלה באותה שבת לחם ומרגרינה, היא והיתומים, ואני נבראתי ממעשה זה! הקדוש ברוך הוא לא וותרן, האומר הקב"ה וותרן, יותרו חייו (בבא קמא נ.). עכשיו צריך לחזור בגלגול בשביל לתקן עוון זה, אבל אותו צדיק אמר: חבל, כל ימי עברתי הכל בלי שום עבירות, בלי שקר, בלי לשון הרע, אולי בגלגול הבא יקלקל יותר, אני מעדיף לבוא שוב לעולם בלי יכולת לדבר, שלא אחטא, ובשמים הסכימו לו. והילד הזה היה גלגול של הצדיק הזה, ראה המהר"ל ברוח הקודש שזו היתה אותה שאלה, ולכן שלח אליו. מכאן נלמד שאין לאסור סתם.

הכל משמים

כז. וזה גם מוסר השכל לאנשים ששואלים לפעמים: למה ילד זה קרה לו כך, נהרג, או נפטר בר מינן? הכל מחושב מהשמים במדוייק. יהי רצון שנזכה לגאולה שלמה ולתחיית המתים.