הרב יצחק יוסף לפרשת וארא: הלכות מאכלות אסורות

סחורה בדברים אסורים

א. בשיעור הקודם דברנו אם מותר לעבוד במסעדה של נבלות וטרפות, והמסקנא על פי דברי הרשב"ץ (שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' רצד) שעדיף להימנע מכך, ורק במקום הצורך יש להקל עד שימצא עבודה אחרת. אך יש להדגיש שכל זה כשהוא פועל שכיר, וכל החשש שמא יבוא לטעום. מה הדין כשהוא בעל הבית? לפני כ-25 שנה הייתי במקסיקו, והגיע אלי גביר אחד שקנה חנות אחת גדולה שנמצאת בפירמידות של יותר מאלף שנה, ומוכרים שם הרבה שקצים ורמשים, ויש לו פועלים גוים שעובדים שם, וביקש ברכה להצלחה. אמרתי לו: עד שאתה מבקש ברכה, תשאל אם בכלל מותר לך להתעסק בזה... הרי בגמרא (פסחים כג.) למדו מהפסוק (ויקרא יא, יא) "ושקץ יהיו לכם" בהווייתן יהו, שאסור לסחור בדברים טמאים.

טעם האיסור

ב. כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רכג) - והביא דבריו הבית יוסף יורה דעה (סי' קיז) - שאסור לסחור בדברים אסורים גזירה שמא יבוא לאכול. ויש כאלה שהבינו מלשונו שאיסור זה רק מדרבנן משום גזירה, ומה שלמדו בגמרא מפסוק את האיסור לסחור בדברים טמאים, זהו אסמכתא בעלמא, כמו שדרך הש"ס לפעמים. אולם בשיעור הקודם הבאנו כמה דוגמאות שגם התורה גוזרת גזירות, כמו בנזיר שלא יאכל מחרצנים ועד זג שמא יבוא לשתות יין, וכן איסור בל יראה ובל ימצא שמא יבוא לאכול חמץ, ועוד כמה דוגמאות. וכך אפשר לפרש גם את דברי הרשב"א, שבא לתת טעם לאיסור מהתורה, משום גזירה שמא יבוא לאכול דברים טמאים. וכן כתב הגאון רבי ישמעאל הכהן[1] בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' צד), שגם למאן דאמר שהוא איסור דאורייתא, מכל מקום הלוא טעמו הוא משום גזירה שלא יבוא לאכול, ולכן כל שאין חשש זה - כמו אצל אותו גביר שמעסיק מנהל ופועלים גוים שנמצאים בחנות - מותר לסחור. אלא שאם זה איסור מהתורה הרי לא דרשינן טעמא דקרא, אי אפשר לסמוך על טעם האיסור כדי להקל היכן שלא שייך הטעם. ולכן לכתחילה יש להימנע מכך אלא אם כן יש צירופים נוספים.

דגי נוי

ג. מי שמוכר דגי נוי טמאים מותר לקנות ממנו, ואין בזה איסור משום לפני עוור לא תתן מכשול, שמסייע לו לסחור בדברים אסורים. דגי זהב בלאו הכי יש להם קשקשים והם טהורים, אבל מותר לקנות גם דגי נחש או דגים שחורים טמאים[2], כיון שלא רגילים לאוכלם, והוא קונה אותם רק להניח באקווריום לנוי. והרי זה כמו שמוכר גמלים וחמורים, שאין לחוש שיבוא לאכול אותם כיון שמוכר אותם לרכיבה ועבודה. וכתב הפרי חדש (סי' קיז סק"ב) שאפילו במקום שהגוים אוכלים גמלים וחמורים, 'בשר חמורים בשרם', מותר למכור חמורים וגמלים, כיון שרובם לא מיועדים לאכילה.

תוכים וקופים

ד. מרן הבית יוסף (סי' קיז) כותב שמותר להסתחר בעופות טמאים המדברים, תוכים, כיון שנעשה לנוי ולשעשוע ולא לאכילה. כיוצא בזה כותב בשו"ת יכין ובועז (ח"ב סי' כה), שמותר לקנות קוף קטן לשעשוע שישחקו בו הילדים. אמנם במדרש רבה (ויקרא כב, ד) מסופר על רבי שמעון בן חלפתא שגירש בעל חי טמא מהפרדס שלו, משמע שלא טוב לגדל בעלי חיים טמאים. אבל מעיקר הדין אין איסור לגדל בעלי חיים טמאים כמו שפן וחתול.

תוכים ודגי נוי בשבת

ה. בשו"ת מהר"ח אור זרוע (ס"ס פא) - בנו של רבינו יצחק בעל האור זרוע - שאל את הרא"ש על עופות לנוי שמצפצפים בקולם כמו תוכים, אם מותר לטלטל אותם בשבת כשהם מצטערים מהשמש, כיון שהם משמשים לנוי ולשעשוע, והרא"ש השיב לו לאסור מצד מוקצה. ולא העירו מדין סחורה בדברים האסורים, כיון שאינם עומדים לאכילה כלל. גם בשו"ת הלק"ט, הלכות קטנות[3] (סי' מה) אוסר לתת בעלי חיים לילדים לשחק בהם בשבת, כדברי הרא"ש. אמנם בספר קצות השלחן של רבי אברהם חיים נאה[4] (בבדי השלחן סי' קכא אות ד), התיר לטלטל בשבת אקווריום עם דגי נוי, כיון שהם נועדו לקישוט הבית ודין האקווריום כמו כלי שמלאכתו להיתר. אבל ההלכה כדברי הרא"ש שאסור לטלטל כל סוגי בעלי החיים, ודינם בשבת כמוקצה מחמת גופו.

כלי שמלאכתו לאיסור

ו. כלים שמלאכתם לאיסור כמו מברג/פטיש/מקדחה הם משמשים למלאכה, ולכן דינם יותר קל שמותר לטלטל לצורך מקומו, כגון פטיש שמונח על הכסא וצריך את הכסא, מותר לטלטל הפטיש משם כדי לשבת על הכסא, יכול לעשות כך כדרכו בלי שינוי, ובפני כולם. ישאלו אותו: מה, אתה לא דתי? יסביר להם שזה מותר. ואפילו שיש כסא אחר פנוי מותר לו לטלטל הפטיש כדי לשבת דוקא על כסא זה. וכן מותר לטלטל הפטיש לצורך גופו, כגון שרוצה לפצח אגוז קוקוס לט"ו בשבט ע"י הפטיש.

מוקצה מחמת גופו

ז. אבל מוקצה מחמת גופו כמו עפר, אבנים ובעלי חיים, דינו חמור יותר, ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו או מקומו. פעם בהפגנות היו ילדים שזורקים אבנים בשבת, ונגרם מזה חילול ה' בארץ ובחו"ל, כי התקשורת השתדלה לעשות רעש גדול. ואז מרן זצ"ל בתור רב ראשי אמר לא יכול להיות שגדולים זורקים אבנים, מוקצה, אלו ילדים קטנים שלא יודעים את הדין. גם לקטנים אסור לזרוק אבנים ולעבור על איסור מוקצה (סי' שמג). יש כאלה שטענו שהכינו אבנים מערב שבת כדי לזרוק בשבת, 'שיהיו בריאים'... למה לזרוק אבנים? אולי יפצע את הנהג או יהרוג אותו חס ושלום, האם אתה סנהדרין? גם מחלל שבת בפרהסיא צריך עדים והתראה ולדון אותו בפני סנהדרין, והיום אין לנו כלל סנהדרין. ובכלל, אולי הנהג לוקח ברכב חולה או יולדת, ואולי הנהג בכלל גוי. היום ברוך ה' אין עוד הפגנות כאלה.

לא להפגנה

ח. לפני חמשים שנה ויותר, מרן זצ"ל היה מוסר שיעור ביום שבת שלש שעות, שעה וחצי הלכה ושעה וחצי פרקי אבות, בבית הכנסת 'אהל רחל' ליד 'שמואל הנביא'. וחסידי 'רבאהרל'ך' ['תולדות אהרן'] עשו שם הפגנות שיסגרו את הכביש לנסיעה בשבת, ובאו אוטובוסים מקיבוץ 'השומר הצעיר' והרביצו להם מכות רצח, והמשטרה נתנה להם סיוע... החסידים היו בורחים לשיעור של מרן, ואף אחד מהשוטרים לא העיז להיכנס, 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים תורה'. מרן היה אומר לשומעי לקחו: זו לא דרכנו בהפגנות אלימות, זה נגד התורה! יש את הנציגים הדתיים בכנסת, צריך לתת להם כח שיפעלו בדרכים מקובלות, "לא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד, ו).

כן לעצרת

ט. בשכונת רמת שלמה בירושלים רצה ראש העיר טדי קולק להקים אצטדיון, כדי לעצור את 'ההתפשטות החרדית', וערכו על כך עצרת זעקה ותפלה בככר השבת, בהשתתפות העדה החרדית והרב אלישיב והרב אוירבך ומרן זצ"ל, וב"ה התפלה התקבלה ולא עלה בידם להקים את האצטדיון.

חינוך

י. גם ילדים קטנים אסור לתת להם לשחק בבעלי חיים בשבת. אמנם זו מחלוקת בראשונים, ולדעת הרשב"א (שבת קכא.) והר"ן (ריש יומא) רק איסור דאורייתא כמו נבלות וטרפות אסור לתת לקטן, אך איסור דרבנן כמו מוקצה מותר לתת לקטן. אולם לדעת הרמב"ם (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הכ"ז) אפילו איסור דרבנן אסור לתת לקטן, ומרן השלחן ערוך (סי' שמג) פסק לאסור כדעת הרמב"ם. קבלנו הוראות מרן, ולכן אם מצא שטר של מאה דולר לא יתפתה לומר לבנו להרים השטר, יכול לדחוף ברגל ולהכניס השטר תחת המכונית. יש כאלו שמורים היתר לעצמם - אם קרה קצר חשמלי בשבת - לומר לקטן להרים את הכפתור, זה אסור, וכי הוא לא יהודי?! אם קטן בן שנתיים הרים מעצמו, לא צריך לומר לו כלום, אבל אסור לנו לומר לו לחלל שבת.

בוילר

יא. אם שכח את הבוילר דלוק ואין לו תרמוסטט, וחושש שיתפוצץ כשירתחו המים, לא יאמר לקטן לכבות את הבוילר. יש לו עצה אחרת לומר לקטן לפתוח את ברז המים החמים לזרם דק, וישאיר פתוח כל השבת, וכך לא יתפוצץ הדוד כיון שנכנסים מים קרים ולא יגיע לרתיחה. אמנם מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' לה) אסר לפתוח את ברז המים החמים שהתחממו על ידי בוילר חשמלי, והתיר (בסי' לד) רק כשהוחמו על ידי דוד שמש. אבל על ידי קטן יש להקל.

דוד שמש

יב. סיפרתי פעם, שחכם בן ציון זצ"ל כתב גם הוא תשובה להתיר דוד שמש, בא לרבי עזרא עטיה זצ"ל ושאל אותו אם לפרסם את ההיתר. אמר לו רבי עזרא: אל תפרסם, עד שחכם עובדיה יפרסם! מדוע? בבני ברק כולם אוסרים את השימוש בדוד שמש בשבת, ויוציאו נגדך מודעות 'אמה על אמה ברום שלש אמות', כדי שתחזור בך, אבל חכם עובדיה לא מפחד מהאשכנזים...

תולדות חמה

יג. הרב יצחק וייס[5] בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' מד) חשב שהמים מתחממים מהשמש עצמה, ובגמרא שבת (לט.) מבואר שמותר לבשל בחמה, כיון שבמשכן היו מבשלים על אש ממש ולא בחמה. לדוגמא, מותר להניח מים בקיץ נגד השמש במקום חם מאוד אף על פי שהמים מתבשלים מחום השמש, אבל אסור לבשל בתולדות חמה אטו תולדות האוּר, כגון מכונית שהיתה בשמש כמה שעות, אם שופך ביצה על המכסה מנוע נעשית לו חביתה, הדבר אסור משום שהוא מבשל בתולדות חמה, מחר יבואו לעשות חביתה על מכסה מנוע שהתחמם מהמנוע ודינו כתולדות האור. לפי דברי הירושלמי - הביאו הר"ן בשבת פרק ג (דף כ ע"א מדפי הרי"ף) - אין בישול אסור מהתורה אלא אם אוּר מהלך תחתיו, ולפי זה אין לגזור על תולדות חמה, אבל לפי התלמוד בבלי יש איסור דאורייתא בתולדות האש, ולכן גזרו על תולדות חמה, ואין כאן גזירה לגזירה.

מגדלת

יד. אבל לבשל בחמה עצמה מותר, ואין לחוש שיבואו לבשל באש, "חמה באור לא מיחלפא" (רש"י שבת לט.). ואפילו אם מרכז את קרני השמש על ידי זכוכית מגדלת מותר, כיון שהמים מתחממים ישירות מהשמש ולא מהזכוכית. בשו"ת הלק"ט (ח"א סימן קפט) דן בענין אחר, מי שהבעיר אש מהשמש דרך זכוכית מגדלת, אם אש זו דינה כתולדות חמה שאסורה רק מדרבנן. אבל אם קרני השמש הם מבשלות בלי אש בודאי שמותר.

פסיק רישיה

טו. הרב יצחק וייס הבין שדוד שמש הוא בישול בחמה ממש, ויש להתיר מטעם זה, ולבסוף חשש ולא הכריע. אבל באמת יש כאן בישול בתולדות חמה, ביביע אומר מסביר את הצד הטכני של הדוד שמש, וגם את הצד ההלכתי, מרן כתב בזה תשובה ארוכה מאוד שצריך כמה שיעורים כדי להסביר אותה, אבל חשוב לבאר כאן את עיקרי הדברים, כי היה חכם אחד שאמר ברדיו את הדין נכון, אבל ההסבר שנתן אינו נכון, לא טעם ולא ריח. לאחר שהמים מתחממים בקולטים הם עולים למעלה מאליהם, כי כן דרך המים החמים שהם קלים יותר ועולים למעלה, וכאשר פותח את ברז החמים יוצאים מים חמים מראש הדוד, ונכנסים במקומם בתחתית הדוד מים קרים, והמים מתבשלים בדוד. אמנם הוא לא מתכוין לבישול המים הנכנסים, אבל זה 'פסיק רישיה' שיתבשלו המים, למה הדבר דומה? כמו שחותך ראש של תרנגול ואומר: אני מצהיר שאיני מתכוין להרוג אותו... מכל מקום כאן האיסור - בישול בתולדות חמה - הוא מדרבנן, וגם לא איכפת לו בבישול המים הנכנסים, הרי זה מותר, בצירוף שלשת הדברים: א. אינו מתכוין. ב. לא איכפת לו. ג. איסור דרבנן. וכמבואר בתוס' שבת (קג. ד"ה לא צריכא).

ניחא ליה

טז. אלא שפעמים שניחא ליה בבישול המים, כי הוא רוצה שיהיו לו עוד מים חמים בשבת לשטוף כלים, או לרחוץ פניו ידיו ורגליו [אבל לרחוץ כל הגוף אסור בכל אופן, גם אם המים התבשלו מערב שבת, כמבואר בשלחן ערוך (סי' שכו סעיף א). ע"ש]. ובדין פסיק רישיה דניחא ליה בדרבנן נחלקו הפוסקים, לדעת תרומת הדשן (סי' סד) מותר, ולדעת המגן אברהם (סי' שיד ס"ק ה) אסור. וכן דעת מרן לאסור, כמבואר בשלחן ערוך (סי' שכו סעיף ז): הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית. אסור מדרבנן לטלטל ארבע אמות בכרמלית[6], ואף על פי שהאיסור לטלטל שם הוא מדרבנן וגם הוא פסיק רישיה אסור, כיון דניחא ליה, מדובר בקיץ שהוא נהנה מהמים שעליו. ראיה זו יש מה לפלפל בה, וכמו שכתב הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק (סי' טו ענף ה). אך יש עוד ראיות לכך שמרן השלחן ערוך חולק על תרומת הדשן, ואינו מתיר פסיק רישיה בדרבנן אם ניחא ליה. וכך ההלכה, שבדרך כלל אין להתיר לכתחילה פסיק רישיה בדרבנן אם ניחא ליה, שהרי קבלנו הוראות מרן. אבל בדוד שמש יש קולא נוספת, לפי דברי המקנה (קונטרס אחרון סי' סד ס"ה) שיש הבדל בין איסור דרבנן חמור מפני שהוא דומה לדאורייתא, לבין איסור דרבנן שכולו אסור משום גזירה, ואפשר להקל בו בפסיק רישיה אפילו כשניחא ליה. וכן כתבו השואל ומשיב תניינא (ח"ב סי' ה) והעט סופר ח"ב (כלל נ פרט ה). והוא הדין בתולדות חמה שהאיסור לבשל בהם הוא משום גזירה שלא יבוא לבשל בתולדות האור, ולכן יש להתיר בפסיק רישיה אפילו דניחא ליה.

המיקל יש לו על מה שיסמוך

יז. ואם המים התחממו על ידי בוילר חשמלי, אסר ביביע אומר ח"ד (סי' לה) הנ"ל לפתוח את המים החמים, כיון שבישול בתולדות האור אסור מהתורה, והרי זה פסיק רישיה בדאורייתא. וכתב שאין להקל מטעם גרמא, כיון שהבישול נעשה מיד, וגרמא הוא כאשר נעשה לאחר זמן. אך בשו"ת יביע אומר ח"י (חאו"ח סי' נה, עמ' קיז אות כח) הראה פנים קצת להקל בבוילר, ומסקנתו שראוי להחמיר, אבל המיקל יש לו אילן גדול לסמוך עליו, לפי דברי הרשב"א (שבת קז.) לגבי צבי שנכנס לחדר, וסוגר הבית כדי שלא יבאו גנבים, לכאורה זה פסיק רישיה ואסור, אך הרשב"א מתיר כיון שעושה גם מעשה היתר של נעילת הבית, ואין לו כוונה מיוחדת לצבי. ומה שאמרו בגמרא (שבת קלב.) שאם יש בהרת במילה, ימול אף על פי שהוא קוצץ את הבהרת, והוצרכו להביא פסוק על זה, זהו משום שבמעשהו ניכר לעין כל שקוצץ הבהרת, אבל בצידת הצבי לא ניכר במעשהו שהוא צד. אלא שהרשב"א כמעט יחיד בהיתר זה, ותלמידו הר"ן (שבת דף לח ע"א מדפי הרי"ף) חולק עליו. וגם מדברי הטור (סי' שטז) לגבי צידה בתיבה שיש בה זבובים משמע שחולק על הרשב"א. אבל הרשב"א כחו גדול, וכמו שכתב עליו מרן הבית יוסף (יורה דעה סי' קי) שהיה "מעיין המתגבר, עמוד העולם אשר באורו נראה אור". והמהרשד"ם (חחו"מ ס"ס מג) - היה סמוך לדורו של מרן הבית יוסף - אמר בשם רבו מהר"י טאיטצאק על הרשב"א, שסברתו שקולה כדעת רוב הראשונים. וגם כתב ביביע אומר חלק י' (שם) להקל מטעם נוסף, שמא כדעת האחרונים שמסיר מונע נחשב כגרמא. למרות ששנים על גבי שנים מרן זצ"ל אסר על פי התשובה בחלק ד', אחר כך שראה שיש פנים מסבירות להקל, צידד להקל. למסקנא ראוי להחמיר, אבל המיקל יש לו על מה שיסמוך. כמובן שאם המים בבוילר כבר לא חמים בחום שהיד סולדת בו, אין שום בעיה לפתוח את ברז המים החמים.

20 הלכות בתשובה אחת

יח. בשבוע שעבר דברנו אם מותר לערות מים רותחים בכיור לשחרר את הסתימה, על ידי שממיס את השומנים שהצטברו שם, או שיש בזה איסור משום בישול בשר בחלב. בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סי' לג) דן לגבי פתיחת הסתימה בשבת על ידי פומפה שאסורה משום מכה בפטיש, ומשם מסתעף[7] בסוף התשובה לדון אם מותר בשבת לערות מים רותחים להמיס את השומנים שם, אולי הוא מבשל את השומן הקרוש. וכן יש לדון אם עובר משום בישול בשר בחלב של השיריים שבכיור. בשבוע שעבר הזכרתי לכם את דברי מרן בכסף משנה (פ"א מהל' טומאת מת ה"ב), שטעם האיסור בבישול בשר בחלב הוא שלא יבוא לאכול, וכאן בפתיחת הסתימה אין חשש שיבוא לאכול.

שוקולד

יט. יש תשובה של הגאון מטשעבין[8] בשו"ת דובב מישרים (ח"א ס"ס ל) לגבי שוקולד שמגיע מחו"ל, אבקת חלב נכרי מותרת, אבל יש שמועות שיש שם תערובת של בשר בחלב, מה עושים? הולכים למכון הטכנולוגי של הרב הלפרין בבית וגן, יש לו מעבדה, הוא מתיך את השוקולד ויודע לבדוק אם יש שם תערובת של שומן, וכאן הוא מבשל כדי לא לאכול, הדובב מישרים התיר על פי הכסף משנה הנ"ל. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ז (חיו"ד סי' ה) העיר עליו, שהרי לא דרשינן טעמא דקרא. אם אומר דרשה בליל שבת יגיד מה שרוצה, 'דרוש וקבל שכר', רק לא יוציא הלכה למעשה על פי הטעם. אבל הרב התיר להתיך את השוקולד מטעם אחר, מפני שאין בישול אחר בישול בבשר בחלב. אם היו מבושלים כל אחד לבדו, יש בהם איסור בישול, אבל מכיון שכבר בושלו ביחד מותר לבשלם בשנית, כי כל המהות בבישול בשר בחלב הוא נתינת טעם זה בזה, וכבר נתנו טעם, ולכן למסקנא מותר.