שיחת הנשמה עם אבא, באישון לילה

אור עצום, לבן ורך מילא את החלל. הרגשתי עטופה, מחובקת, לא פחדתי מכלום.

"מרבוש..."

"כן, אבא'לה".

"נו, נשמה שלי, מסכימה לכל מה שהראיתי לך?"

"בטח, אבא שלי, זה הדבר הכי טוב שיכלתי לקבל!"

"את בטוחה שאת לא רוצה לנסות עוד משהו? אולי את החבילה של הבת של..., מה את אומרת על התיק של הבחורונת שמתחתנת בגיל תשע עשרה? אולי של המיליונרית ההיא?

"תודה, אבאל'ה, אבל אני רוצה את החבילה שלי! זה הדבר הכי טוב שיכלת לתת לי, הדבר היחיד שיכול להוביל אותי אל המטרה, להיות קרובה אליך, להשלים את התיקון שלי, להגיע אל השלמות".

"אוי, ילדה שלי".

"כן, אבא'לה, למה אתה לא שמח?"

"אני פוחד..."

"ממה, אבא?"

"שתכעסי עלי".

"אבל למה, אני כל כך מאושרת, אין לי שאלות, הכל כל כך בהיר וטוב."

"אני יודע, מתוקה. אני כל כך אוהב אותך, כל כך רוצה שיהיה לך הכי טוב, רוצה להפוך את העולם בשבילך".

"אני יודעת, אבא'לה, אני מרגישה. אני לעולם, לעולם לא אשכח את זה".

"אבל אני עדיין דואג, נשמה, את יודעת כמה אמרו את זה לפנייך? ואחר כך, אחר כך הדברים קצת השתנו. את יודעת כמה ילדות שלי שלחתי לעולם בהמון אהבה, בהמון תפילה ודאגה? ובמרוצת השנים הן קצת כועסות עלי, לא מבינות אותי, חושבות שאני מתאכזר אליהן. ואני יושב ובוכה. בוכה ומצטער. והכאב שלי הוא כפול. אני מתייסר איתן בצערן, כואב יותר מהן את המציאות הלא פשוטה שהן צריכות לעבור, אבל הצער הכי גדול שלי הוא על הריחוק שלהן ממני. יש פעמים שאני כל כך רוצה ללחוש להן באוזן, "זוכרת שרצית, שהבנת, שבקשת, שזה היה לך ברור?". כל כך רוצה ללטף את גבן השחוח, לגלות להן את כל הסודות, אבל רק בגלל שאני אבא שלהן ואוהב אותן אהבת נפש, אני ממשיך בתוכנית האלוקית הזו, שמושלמת עבורן, עד מאה ועשרים. ואני יודע, אני יודע שכשניפגש הן ישפשפו את עיניהן האדומות בתימהון, על זה בכינו? על זה הצטערנו?, ולא, לא תהיינה להן שום שאלות. וגם אני לא אשאל למה ואיך, רק אעטוף אותן בחיבוק חזק חזק.

"טוב, צדיקה שלי, הגיע הזמן לרדת".

"אבל אבא..."

"כן, יקרה".

" אני פוחדת. טוב לי פה איתך, אני לא רוצה לעזוב אותך".

"מה את חושבת, ילדונת, שהתכוונתי לעזוב אותך??? אני לא עוזב לך את היד אף פעם, לכל מקום שתלכי – אני אחרייך, משגיח, שומר, דואג. אני רק מתחנן אלייך, אל תעזבי אותי, אל תחשדי בי, תאמיני בי".

"להתראות, אבא".

"להתראות, תינוקת שלי".

וזהו.

ירדנו לעולם המבולבל הזה, ויחד עם הסטירה של המלאך שכחנו גם את השיחה הזו. ואם יש לי ימים שאני לא מפסיקה לשאול למה ואיך, ואם יש לי רגעים שאני כועסת ומרגישה שכוחה, ואם יש לי דקות אבודות, ואם יש לי זמנים שלא מתחשק לי להתפלל, אז אני מנסה להקשיב לנשמה.

בלילה, לפני שאני הולכת לישון, אני מבקשת ממנה שתזכיר לי.

לפני שהיא עולה למעלה אני אומרת לה, שתגיד לאבא'לה שאני מנסה. שבעולם הזה קשה לתפוס מושגים של שם. שאלפי הקליפות שעוטפות את הלב שלי גורמות לו לנסות לשרוד את היום יום.

שששש....

עכשיו הנשמה מדברת.