הטור המאויר לפרשת וארא: "מה זה, בגדים של דוסים? אין מצב שאני לובש את זה"

גשם וברד חזק תפס אותי באמצע הקיץ.

תוך דקות כל הרחובות התמלאו מים ולא ניתן היה להתקדם. בקושי היה אפשר לראות מבעד לטיפות. כולי הייתי ספוג במים. חיפשתי מהר מקום להסתתר בו.

פתאום ראיתי מרחוק דלת גדולה. רצתי אליה בכוחותיי האחרונים, החזקתי בידית, משכתי אותה במהירות וקפצתי בעודי מתנשף לתוך המחסה. הסתכלתי על עצמי. הייתי סחוט לגמרי. מסביבי על הרצפה הייתה רק שלולית מים גדולה.

נסתי להבין להיכן הגעתי. המקום לא היה מוכר כלל. מימיי לא הייתי במקום כזה. הרגשתי שהזמן קפא מלכת. הסתכלתי על שורות המדפים שהיו לאורך כל הקירות. הייתה לי הרגשה מאוד מוזרה. הרגשתי נקיות, טוהר, חיבור. הרגשתי שאני בכלל לא רטוב. הורדתי את המעיל כדי שיתייבש, והסתכלתי מבעד לדלת. לא נראה שהגשם ייפסק בקרוב.

"שלום, צדיק", שמעתי קול נעים. הסתכלתי אחורה וראיתי אדם זקן עם זקן לבן ארוך ופנים מאירות ומקרינות אהבה. "דיברת אלי?", שאלתי בפליאה.

"כן, צדיק", אמר הזקן במבט חודר, "אתה רואה כאן עוד מישהו?".

 "פשוט אף פעם לא קראו לי צדיק. אני חושב שאתה מתבלבל".

 "אני לא מתבלבל", הוא התעקש, "כל עם ישראל צדיקים! הם פשוט עוד לא יודעים את זה". הרגשתי מובך. פתאום הוא זרק לעברי משהו. כשזה הגיע אליי הבנתי שזה כיפה. "קח... אתה נמצא בבית כנסת, שים את זה עליך". לא יכולתי לסרב. כאילו שהייתה לי ברירה. "חכה רגע", אמר לי הזקן, "אני אביא לך בגדים יבשים".

"זה בסדר, לא צריך", עניתי בהתנצלות.

 "אתה חייב. אי אפשר ללמוד בבגדים רטובים".

 ללמוד?! על מה הוא מדבר? מה זאת הכפייה הדתית הזאת?

"אתה יודע", הסביר לי הזקן תוך כדי שהוא מביא לי בגדים חדשים. "יש הלכה כזאת שאומרת שאם נכנסת לבית כנסת מפני הגשמים, אתה צריך לשבת וללמוד משהו".

פתחתי את החולצה. "מה זה, בגדים של דוסים?".

"מה הבעיה?".

"אין מצב שאני לובש דבר כזה!". "אין לך ברירה, כדאי שתלבש את זה אם אתה לא רוצה לקבל דלקת ריאות".

שוב לא יכולתי לסרב.

"וואו! ממש מתאים לך חליפה. נולדת להיות דוס", הזקן חייך אלי.

רק שהחברים שלי לא יראו אותי ככה... חשבתי לעצמי.

הסתכלתי שוב מבעד לדלת.

"חבל לך על הזמן, הגשם לא ייפסק בקרוב. בשמיים רוצים את הלימוד שלך, לא סתם נכנסת לפה.

תאמין לי, יש לי קשרים. אני יודע...".

"מה זאת אומרת קשרים? מה, אתה מכיר את דני רופ?".

"דני רופ? מי זה? אני מכיר את ה'ביג בוס'".

 "הביג בוס? מה זאת אומרת?".

"אני פוגש אותו מדי פעם".

התחלתי להרגיש לא בנוח. מי זה המשוגע הזה? "תקשיב, רבי, איך שמפסיק הגשם אני זז מפה. הבנת?".

 "אין בעיה. אז מה אתה רוצה ללמוד?".

"זה ממש לא משנה לי, אני מעדיף לא לדעת, שחס ושלום לא אחזור בתשובה בטעות...  אז אתה יכול להגיד מה שבא לך, גם ככה אני לא אקשיב לך".

"טוב, אז בוא נלמד על 'ואהבת לרעך כמוך'; איך צריך לאהוב את האחר בדיוק כמו שאתה אוהב את עצמך. "לא תשנא את אחיך בלבבך'".

"זה רק סיסמאות", אמרתי לו. "תאר את עצמך בתור דוס", שאל הזקן, תוך שהוא מתעלם מההערה שלי, "איך היית מקבל את זה אם כולם היו חושבים עליך דברים לא טובים?".

 "אבל אני לא דוס! ואני גם לא אהיה, טוב לי איך שאני", אמרתי נחרצות, "אז אל תסבך אותי בשאלות לא רלוונטיות".

הסתכלתי שוב לכיוון הדלת. הגשם והברד פסקו וקרני שמש חזקות של הקיץ התנפצו על הזכוכית.

"היה נעים מאוד להכיר אותך", אמרתי תוך כדי שאני קם, ורצתי לכיוון הדלת. יצאתי משם מבלי להסתכל אחורה. והתחלתי לרוץ... רצתי בשמש הקופחת, הזעתי כולי. פתאום ראיתי מרחוק את האוטובוס. רדפתי אחריו, תוך שאני מסמן לו שיעצור. הנהג עצר ופתח לי את הדלת האחורית.

האוטובוס היה בלי מזגן ומלא עד אפס מקום. לא היה איפה לשבת. נאלצתי לעמוד ולהחזיק עם הידיים למעלה. פתאום התחילו כל מיני לחשושים מסביבי. לא הבנתי מה קורה. ואז נזכרתי. שכחתי שאני לבוש עם בגדים של חרדי! איזו פדיחה!

 "אני לא...", ניסיתי להסביר להם בייאוש. אבל הם לא רצו לשמוע. פתאום הבנתי את מה שאמר לי הזקן. הוא צדק!

הגשם החזק החל שוב. רצתי לכיוון קדמת האוטובוס בניסיון לרדת משם הכי מהר שאפשר. "נהג", התחננתי, "אתה מוכן לעצור לי פה?". הנהג עצר את האוטובוס ואמר לי:

"לאן אתה הולך? חבל לך על הזמן. הגשם לא ייפסק בקרוב... ".

"תאמין לי, יש לי קשרים. אני יודע...".

השורה התחתונה

"וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא"

כמו כל מידה, גם את מידת העקשנות אפשרי לקחת לכיוון חיובי. איך?

מעלת מידת העקשנות אצל יהודי, כשהיא לצורך עמידה על עקרונותיו ואמנותו! וכך הייתה מידת האבות הקדושים. ללא כוח העקשנות, לעמוד נגד כל העולם כולו, לא הייתי כותב את השורות האלה!

כתב הגר"א בביאורו למשלי "תועבת ה' עקשי לב": "והמודה ועוזב ירוחם, והמעקש ליבו ולא שב בתשובה הוא תועבת ה'". טבע האדם הוא להמשך אחר תאוותיו, ובזה הוא סוטה מדרך האמת ונוצרת לו מידת העקשנות מלקבל את האמת. וכך הוא חי בדמיונות גדולים, כי כל תפיסת המציאות שלו מעוותת לחלוטין.

כתב בספר "מי שילוח": אמרו חכמינו שגם למידת עקשנות יש צד של שבח. "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא" – אתה סבור שהוא לגנאי, ואני סובר שהוא לשבח! רמז הקב"ה "ראיתי את העם הזה" – העם הזה נראה לי, מוצא חן בעיני! במה? בכך שהוא "עם קשה עורף", שכן בתכונה זו הם יכולים להשתמש לטובה ולשמור בעקשנות על יהדותם.