הפרשה החסידית לפרשת וארא: כשהשעבוד של פרעה הופך לשעבוד רוחני

בפרשה זו אנו ממשיכים לקרוא על עם ישראל השרוי בגלות מצרים. אנו רגילים לקרוא ולחשוב על הגלות במונחים של צער ושעבוד בעבודות פרך המשברות את הגוף ואת הנפש. אך ישנו רובד נוסף, ועמוק יותר, שהיה בגלות מצרים, והוא הגלות הרוחנית, "גלות הדעת", כפי שספרי החסידות מגדירים אותו.

הבה נציץ רגע לסדר יומו של יהודי בגלות מצרים. במה ראשו עסוק כל היום, ואלו מחשבות מסתובבות לו במוח? מטבע הדברים הוא טרוד בנושאים כמו: איך שורדים את היום הזה, איך ניצולים מהשוטר המצרי, איך מחביאים אוכל לעוד יום, איך לעבוד בצורה נסבלת, איך להינצל מהמכות האכזריות של המצרים, ועוד אלפי מחשבות מסוג זה המקיפות את העבד היהודי ביום סטנדרטי בגלות מצרים. אין להם זמן וראש פנוי לשום מחשבה אחרת.

עצם העיסוק והחשיבה במשך כל היום כולו מסביב לצורכי הגוף הגשמי, מטמטמת את הראש ואת הלב. הראש מונח כל היום בנושאים שבעלי חיים עוסקים בו בדרך כלל – אוכל, הישרדות ושאר צורכי הגוף. במצב שכזה, עם הזמן, האדם הופך לסוג של חיה (להבדיל).

פרעה מלך מצרים וצוות יועציו יודעים את הסוד הזה. זוהי מטרתם האמיתית, שלעם ישראל לא יהיה רגע זמן פנוי לחשוב על עצמם ועל מצבם, הגשמי והרוחני. לכן הוא מכביד עליהם את העבודה יותר ויותר. חלק גדול מהעם אף נמשך לעבודת האלילים של מצרים ומשתחווה להם. אט אט, יותר ויותר יהודים שוכחים מאלוקי ישראל, שישנו בורא לעולם שמשגיח בהשגחה פרטנית על כל יחיד ויחיד, אליו אפשר לפנות בתפילה ובבקשה שיגאל אותם מהשעבוד הנורא.

אין לך גלות גדולה מזו. זוהי "גלות הדעת". כל דעתם ושכלם שקוע בזוטות ובדברים גשמיים, ואינו מוקדש כלל לדברים נעלים ומרוממים יותר.

כאשר הקב"ה שולח את משה רבנו ע"ה לגאול את עם ישראל, חייבים קודם כל להרים להם את הראש מתוך הבוץ בו הם שקועים, שיוכלו להביט קצת מעבר לאופק הצר. משה רבנו הוא האדם המתאים לכך. בתורה הוא מכונה "איש האלוקים", אין כמוהו מי שמחובר לרוחניות, הוא זה שהצליח לעלות ולהיכנס בארבעים ותשעה שערי בינה ודעת.

הוא מגיע לעם ישראל ומראה להם ניסים ונפלאות; המטה אשר בידו שהופך לנחש, המים הופכים לדם, עשר המכות, והוא מספר להם שהוא נשלח ע"י בורא עולם כדי לגאול אותם ממצרים. דרך הניסים אלה, מעל לדרך הטבע, הוא מחזיר להם את האמונה שיש בורא לעולם, המנהיג את העולם ואת כל הנבראים החיים עלי אדמות.

אט אט חודרת למוחם ההכרה והאמונה בקב"ה. הם עולים מדרגה לדרגה ככל שמתרחשים עוד ועוד ניסים, עד שביציאת מצרים הם מסכימים לעזוב את הכל ולצאת עם הנשים והילדים לעבר המדבר, בלי מזון ומים מספיקים לדרך ארוכה שכזו. הם סומכים ובוטחים בה', והולכים אחריו באש ובמים. כשהם מגיעים לים סוף וקופצים לתוך הים מתוך בטחון מוחלט בבורא עולם, או אז הם כבר מגיעים לדרגה נעלה ביותר, ואף האדם הפשוט ביותר זוכה לדרגת נביא, והם זוכים לצאת לגמרי מגלות הדעת בה היו שרויים שנים רבות כל כך.

עם זאת, זו עדיין אינה הגאולה המוחלטת. רק בימות המשיח נזכה לכך, כאשר יתקיים הפסוק בספר ישעי'הו 'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'. אז נזכה לדעה אמיתית בדרגה גבוהה.

עד היום, כשאנו נמצאים בגלות, חלק נכבד ועיקרי מהגלות הוא גלות הדעת. הדברים לא לגמרי ברורים ומוחלטים אצלנו, הספיקות מנקרות, האמונה אינה זכה וצלולה. קשה לנו להבדיל בין האמת המוחלטת למה שדומה לה. לפעמים מעשים שנראים כמצוות – אינם אלא עבירות. גם בקרב האדם המאמין ישנם זמנים מעורפלים.

יהודי שמאמין באמונה מוחלטת בבורא, לא יכעס לעולם על שום דבר. מה לו לכעוס על חבר שעולל לו כך וכך? הרי כל מה שנעשה איתו נקבע מלמעלה, כמאמר חז"ל "אין אדם נוקף אצבעו למטה עד שמכריזין עליו למעלה". האדם המאמין באמת לא ייכשל בנסיונות, ביודעו שעין רואה מלמעלה וכל מעשיו בספר נכתבים. כך גם כעס על מקרה כלשהו מראה על חוסר אמונה. כמו כן, מקרים אחרים שבאים לאדם לא יגרמו לו לשום עצב ודכדוך, כשהוא יודע שהכל נשלח מלמעלה, מאב אוהב ורחום. כל אלה הם תוצאה של בלבול הדעת, וחוסר בהירות באמונת הבורא.

הכותב הינו מנהל רוחני בהידברות וראש כולל אהבת תורה