רהב מאיר לפרשת וארא: טרדות בני ישראל לפני עידן הפושים והלייקים

לפני 63 שנים נפטר הרב אליהו דסלר, שכתב ועסק רבות בענייני אמונה ומוסר. בספרו המפורסם "מכתב מאליהו" הוא מנסח מבחן בסיסי ונוקב לאדם. לדבריו, כל אחד צריך לבדוק את עצמו – האם הוא נוטל או נותן? וכך הוא כותב:

"כאשר ברא אלוקים את האדם, עשהו לנותן ולנוטל. כוח הנתינה הוא כוח עליון. הבורא מרחם ומיטיב ונותן מבלי לקבל דבר בתמורה, וככה עשה את האדם, ככתוב 'בצלם אלוקים עשה את האדם', כי יוכל לרחם ולהיטיב וליתן. אבל כוח הנטילה, הוא אשר יתאווה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו. כוח זה יקראוהו בני האדם 'אהבת עצמו', והוא שורש כל הרעות.

כוח הנתינה הוא היסוד של כל המידות הטובות גם יחד. המתרגל לחשוב מיד כשהוא פוגש מישהו: 'במה אני יכול להיטיב עמו?' – יהיה בעל חסד, סבלן, נושא בעול עם חברו, נוח, מסתפק במועט (כי לעצמו אינו מבקש מאומה).

'הנוטל' הוא אשר שואל את עצמו מיד בפוגשו מישהו: 'איזה תועלת אוכל להפיק ממנו? כבוד? עצה? הלוואה? מתנה?'. והרגיל בגישה זו יהיה אוהב כסף, כבוד ורודף תענוגים. הוא יהיה בעל גאווה וכעסן (כי אינו סובל שלא יעשו לו רצונו), יקנא וישנא.

קו החיים הכולל כל המידות הטובות ביחד – הוא להיות נותן".

טרדות היומיום מרחיקות את הבנת הגאולה

בדיאטה ותזונה, בחינוך ילדים, בהשקעה בלימודים – כמעט בכל תחום בחיים אנחנו יודעים היטב מה צריך לעשות, הבעיה היא ליישם. עמוק בפנים ברור לנו מה נכון, אבל אין לנו זמן וכוח לפעול נכון ולהסיק את המסקנות המתבקשות, וכך דברים גדולים בחיינו נדחים בגלל טרדות קטנות, בגלל השגרה השוחקת.

 "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה", מספרת לנו התורה על בני ישראל. משה מגיע ומבשר להם בחגיגיות על הייעוד הגדול שלהם, ובעומק נשמתם הם יודעים שהוא צודק, אבל קוצר הרוח והעבודה הקשה לא מותירים להם פנאי לחשוב על הדברים כמו שצריך. האם הם לא האמינו לו? חס וחלילה. "לא בעבור שלא האמינו בה' ובנביאו", כותב הרמב"ן, "אלא שלא היטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו". והרמח"ל כותב בספרו "מסילת ישרים": "כי בהיות האדם טרוד בענייני עולמו, הנה מחשבותיו אסורות באזיקי המשא אשר עליהם, ואי אפשר להם לתת לב אל המעשה".

כלומר, טרדות היומיום, חוסר סבלנות והסחות דעת – גרמו לחלק מבני ישראל לא לשמוע שהם עומדים לצאת מעבדות לחירות.

וכל זה נכתב עוד לפני עידן הפושים והלייקים.

גם פרעה התחרט...

זו פסקה כל כך יפה שפשוט העתקתי הבוקר את כולה. לאורך פרשת השבוע ("וארא") אנחנו קוראים שוב ושוב שפרעה מתחרט, שהוא מבקש ממשה להפסיק עם עשר המכות, שהוא מבטיח להתנהג אחרת. ומה קורה? זמן קצר אחר כך הוא מתחרט על החרטה שלו.

(צילום: shutterstock)

הרב אביגדור נבנצל מסביר שזו נקודה יסודית מאוד בחיינו (לא רק בחיים של פרעה, אלא של כל מי שלומד את הפרשה, שמדברת אלינו כידוע). וכך הוא כותב: "נקודת ההבדל בין צדיק לרשע אינה בכך שאחד מתחרט והשני לא. שניהם מתחרטים. גם לפרעה היו מחשבות טובות של שיפור, כמו לכולנו. עיקר ההבדל הוא ביישום של אותן מחשבות טובות בחיי המעשה. כשעולה לנו מחשבה טובה – יש להתכונן מיד למערכה העיקרית שתתחיל מחר בבוקר, כשרושם הדברים יפוג באופן טבעי. לחשוב איך להקנות נצחיות להחלטות הלב. ההבדל בין צדיק לרשע הוא במרחק שבין התעוררות אחת לשנייה. אצל הרשע – קיים חלל גדול ביניהם. כל הרהור תשובה חולף ביעף, ועד להרהור הבא – הוא הולך בשרירות לבו. ואילו הצדיק רוצה ליצור קביעות ואורך ימים להתעוררות הלב, הוא מושך את ההשפעה על פני זמן רב ככל שניתן. הוא רוצה 'לתפוס' את ההברקות ולאמץ אותן אל הלב, לשמר את רגעי האמת".

גם משה רבנו היה אדם

הרב שמשון רפאל הירש נפטר לפני 128 שנים. קשה להגזים בתרומה שלו ליהדות בדורנו. בתקופה שבה מנהיגים, גם דתיים, כושלים לעתים, הוא מזכיר לנו שכולנו, כולל כולם, בשר ודם. הנה קטע קצר מהפירוש שלו לפרשת השבוע ("וארא"). הוא מסביר למה באמצע סיפור יציאת מצרים, שכולו מלא נסים, התורה מפרטת פתאום את הייחוס המשפחתי של משה ושל אהרון: "מיד בולטת לעין הפסקת הסיפור על ידי סדר היוחסין הנתקע לאמצעיתו. נודעת חשיבות יתירה לעריכת רשימה מדויקת של ייחוסם, כדי להעיד בזאת לכל הדורות כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם. גם בתקופה העתיקה קרה שאנשים, שהצטיינו כמיטיבי עמם, ניטלה מהם אחרי מותם דמותם האנושית ובגלל עלילות פאר 'אלוהיות' זכו למוצא 'אלוהי'. משה שלנו היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם אדם. הכל הכירו את הוריו והורי הוריו, דודיו ודודותיו, את כל ייחוסו ואת כל קרוביו. בשר ודם, כפוף לטבע האדם על ליקוייו וחולשותיו, איש ככל יתר האנשים. עדות זו נועדה לבטל מראש ולתמיד כל האלהה מוטעית".

אז מצד אחד לומדים מכאן שכולנו בני אדם, אפילו משה ואהרון, אך מצד שני – רואים לאיזו דרגה יכול בן אנוש להתאמץ ולהגיע.

האם לפרעה היתה בחירה חופשית?

אתם בטוחים שיש לכם בחירה חופשית? זה אחד הנושאים המרכזיים והדרמטיים, לא רק לאורך יציאת מצרים. בואו נתמקד לרגע, בקטנה, בלב של פרעה. האם פרעה מחליט לבד? למה נאמר שאלוקים "הכביד את ליבו"? יש לו בכלל בחירה חופשית? אחד ההסברים שמצאו חן בעיני הוא שהבחירה החופשית של פרעה הולכת ומצטמצמת. בהתחלה לכולנו יש בחירה חופשית, אבל אם אנחנו מתמידים לבחור ברע – מרחב התמרון הולך וקטן עם הזמן. אנחנו כבר כאילו "נאלצים" לבחור ברע. עבירה גוררת עבירה, כידוע. במנה הראשונה של הסם או בסיגריה הראשונה יכולת הבחירה שלך אדירה. בפעם ה-100, אתה עדיין יכול לצאת מזה, אבל הבחירה החופשית הרבה יותר קטנה.

המדרש אומר שאלוקים אמר לפרעה: "מלכתחילה אתה היית מכביד לבך, מכאן ואילך אני מוסיף על לבך". כלומר, זו ממש תוצאה טבעית של הבחירות הרעות של פרעה. הלב שלו הופך לאט לאט יותר אטום ומושחת וחסר רגישות. ככל שאנחנו מתרחקים מעדינות וממוסר, הם מתרחקים מאתנו.

לדעתי אפשר להסתכל על המנגנון הזה גם מהצד השני, הפוזיטיבי: ככל שנתמיד לבחור בטוב, כך ייפתחו לנו מרחבי בחירה חדשים בצד החיובי.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.