אם לילד חריג בפוסט מרגש: "אל תחששו מהילד שלי. הוא לא אלים, פשוט קשה לו"

מה הייתם עושים אם המאמצים של ילדכם להשתלב בגן, ולהתקבל חברתית - היו עולים בתוהו? כיצד הייתם מתייחסים אם לילד שלכם היו התפרצויות חסרות שליטה, רק משום שהוא לא מסוגל להכיל בתוכו כל כך הרבה רגשות מגוונים בו זמנית? אם לילד שכזה, שהעדיפה להישאר בעילום שם, פרסמה מכתב נוקב שמעלה תהיות רבות אודות הנושא. 

במכתבה שפורסם בבלוג 'רובע צפון מזרח', מגוללת האם את ההתמודדות שלה לא רק עם הילד שחווה התפרצויות בלתי נשלטות כי אם גם עם מערכת החינוך והורי הילדים ה'רגילים'. 

"הורים יקרים", פונה האם בתחינה, ספק נרגשת ספק כואבת, ומבקשת: "אל תחששו מהילד שלי. נכון, הוא שונה. אבל הוא לא אלים - הוא פשוט מביע את הרגשות שלו דרך התפרצויות בלתי נשלטות. אנחנו מנסים ללמד אותו לשלוט ברגשותיו ולהביע אותם ככל ילד, אבל זכרו שאפילו חיוך אחד שלכם יכול לשנות בשנייה אחת את הסיטואציה מקצה לקצה, ולהפוך את היום שלו - למאושר".

"חיפשת את עצמך בחדר מלא ב-35 ילדים והמשכת לרקוד לבד"

"ילד יקר שלי", כותבת האם במכתבה. "שנתיים חלפו מהרגע שהבנתי שמשהו לא מסתדר לי, משהו לא נמצא במשבצת הנכונה. מה עוד אני יכולה לעשות למענך? הרי כאימא שלך, אני עושה כל כך הרבה עבורה ובאהבה אדירה. חיה ומתנהלת בתוך מבוך אינסופי רק כדי לאבחן אותך בצורה הנכונה ביותר, למצואאת המטפלים הנכונים ולהיעזר באנשי המקצוע המתאימים ביותר. 

"אני כל כך רוצה שיושיטו לך יד, שיגישו לך עזרה, שידעו כיצד לעשות זאת, שיבינו שאתה צר מלהכיל מספר רב של רגשות, שיש בנפשך חורים שדרכם זורמים החוצה ללא שליטה - מגוון כל כך רחב של רגשות והתנהגויות. הלב שלך דופק, והתסכול גובר אחרי עוד ועוד ניסיונות כושלים להשתלב. אבל הלך שלך נקי, החיוך שלך כובש ואני כל כך רוצה שיאהבו אותך, שירצו להיפגש אתך, שלא תהיה מבודד חברתית, שלא תקנא באחים שלך שהולכים לחברים וחברים באים אליהם והעולם שלהם מלא בהזדמנויות חברתיות. 

"כי אתה נבון ומבין את כל הנעשה סביבך. יש לך תובנות על העולם, ואתה בסך הכל בן חמש וקצת. אני מעריצה את ההתמודדות שלך. במסיבה בגן היית מאושר, וכל הזמן רקדת וביקשת להיכנס למעגל רוקדים - אך סירבו לך. ראיתי את פניך הנופלות, את העצב והתסכול, ומיד חייכתי אליך. חיפשת את עצמך בחדר מלא ב-35 ילדים והמשכת לרקוד לבדך".

"לקח לי זמן להבין שבאמת קשה לך, ואפילו אם אוריד לך את הירח עדיין לא תדע כיצד להשתמש בו"

באותו רגע, החליטה האם להדחיק את הדמעות אי שם עמוק בגרון, ולהמשיך לשמוח. להמשיך להיות חזקה ונחושה, כדי ש"תדע שבסוף כל יום, יהיה לך על מי להתפרק ולהתרפק. אני לומדת ממך בכל יום, כיצד למתן את הרגשות שלי ואת האימפולסיביות שבי. אני לומדת לא לצעוק מתסכול, לספור עד 10, ולנשום שלוש נשימות עמוקות. אני יודעת עד כמה כל מה שאנחנו - ההורים, מבקשים מהילדים שלנו, הוא לפעמים קשה. קשה להפנים וקשה לבצע. אני מבינה ומשלימה עם כך שזה ייקח זמן, שזה לא עניין של כמה חודשים, שזה יימשך לתקופה בלתי ידועה עד שהכל יתאזן ותדע כיצד לחיות עם הלקויות שלך. כי כרגע אתה צעיר מדי להבין מה מושך רגש אחד למשנהו, ולמה אתה מתנהג כפי שאתה מתנהג". 

בנקודה זו, עוצרת האם ולוקחת נשימה עמוקה כמו בכדי למלא את האוויר שאזל לה בפנים. "אני אוספת את עצמי מהרגשות המגוונים שמציפים אותי, מכוונת מטרה אליך. מנסה להכיל את הצרחות, הבכי, השמחה המופרזת - לסנן אותם עבורך ולהתפלל שמי שיהיה לידנו ברגעים האלה - אמא מהגן, קונה במכולת, אבות במגרשי המשחקים ועוד - יסתכלו עליך בעיניים טובות ומבינות ויאמרו: 'פשוט קשה לו', ואולי אפילו ישאלו כיצד אפשר לעזור.

"המילים 'קשה לו' נחקקו בראשי ממפגש עם העובדת הסוציאלית, שחזרה ואמרה: 'תבינו, קשה לו'. ולקח לי זמן להבין שבאמת קשה לך, ואפילו אם אוריד לך את הירח - עדיין לא תדע כיצד להשתמש בו". 

"הורים יקרים", מסיימת האם את מכתבה הנוגע וכותבת: "אני רוצה שתבינו שאני לא מתעלמת. אני מטפלת בילד שלי, ויש מאחוריו מערכת שלמה שתומכת ועוזרת, אבל אני מבקשת מכם להפנים ש'קשה לו', ואם תראו שקשה לו - בבקשה, תושיטו לו יד, תחייכו, תתווכו בינו לאחרים - כי בשנייה אחת תהפכו את היום שלו לקל יותר ושמח יותר. 

"נכון, לא תמיד יש אינטראקציה טובה בין הילדים, והילד שלכם לא בהכרח ירצה להיפגש עם הילד שלי - אבל אם כן ירצה - אתם תבינו שזה יהיה מעט יותר מאתגר. כן, אני יודעת ומבינה שלכל אחד יש את ה'פעקלה', החבילה שלו, כמו שסבתי האהובה ז"ל תמיד אמרה. אבל זכרו שהחוויה עבור ילדי תהיה משמחת, ומעל לכל, תסייע ללמדו כיצד לשחק נכון, כיצד להימנע מריבים מיותרים ומהי התנהגות נכונה. ואולי הידיעה שתרמתם משהו למענו, תעשה גם אתכם למאושרים יותר".